Yoma 60a — el Talmud en español

ומשנינן:

משום דהוי

:

א.

תרומת הדשן

, וכפי שנתבאר.

ב.

ובגדי כהונה

ארבעה בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביום הכפורים, וטעונין גניזה עולמית, ואין הדיוט עובד בהן כל השנה, ולא כהן גדול ביום כפורים אחר, דכתיב: ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש "והניחם שם", ודרשינן: מלמד שטעונין גניזה; הרי שאסורים בהנאה ומועלין בהן אף שכבר נעשית מצותן -

שני כתובין הבאין כאחד

שיש בהם מעילה בדברים שנעשית מצותן;

וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין

למקום אחר, [מדלא כתיב אחד, ונלמד ממנו למקום אחר, רש"י קדושין כד, א].

והואיל ואין מלמדין ואין להביא ראיה מהם, עדיף לדרוש "הוא" בהוייתו יהא ללמד שהדם מותר אף לפני כפרה, מאשר לאסור אף לאחר כפרה ועשיית מצותו [רש"י זבחים].

ומקשינן:

הניחא לרבנן דאמרי "והניחם שם" מלמד שטעונין

בגדי לבן

גניזה

, ואפילו כהן הדיוט אין משתמש בהם.

אלא לרבי דוסא דאמר: בגדי כהונה

של כהן גדול

ראויין הן לכהן הדיוט

לעבודות שהוא עובד בארבעה בגדים, ומה תלמוד לומר: "והניחם שם", שלא יעבוד בהן כהן גדול ביום כפורים אחר.

מאי איכא למימר

, והרי כיון שכהן הדיוט משתמש בהם על כרחך שאין בו מעילה, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו זריזין לפושטן מיד; נמצאו אף בגדי הלבן דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו, [רש"י]!

ומשנינן:

משום דהוי

:

א.

תרומת הדשן

.

ב.

ועגלה ערופה

דכתיב בה: וערפו "שם" את העגלה בנחל, והאי "שם" קרא יתירא היא, לומר: שם תהא קבורתה ואסורה בהנאה,

שני כתובין הבאין כאחד

.

וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין

.

ואכתי תמהינן:

הניחא למאן דאמר

: שני כתובין הבאין כאחד

אין מלמדין

, הרי יישבנו היטב, שאין מועלין בדם אחר שנעשית מצותו.

אלא למאן דאמר

: שני כתובין הבאין כאחד

מלמדין, מאי איכא למימר

, נימא שהכתוב "הוא" האמור בדם בא לומר שאף אחר כפרה ועשיית מצותו מועלין בו?!

ומשנינן: אפילו למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין - אלו השנים אין מלמדין [רש"י חולין], כיון ד

תרי מיעוטי כתיבי

בהו, בתרומת הדשן כתיב:

"ושמו

" אצל המזבח [ולא אמר "ושם"] משמע הוא ולא אחר, ובעגלה ערופה כתיב:

"הערופה

" ה"א יתירא ללמד זו ולא אחרת.

והני תלתא קראי בדם

["לכם" שלכם יהא, "לכפר" לכפרה נתתיו, "הוא" לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה]

למה לי

, והרי באחד מהם די?! ומפרשינן: אין שלשת הכתובים באים למעט ממעילה אלא "הוא" בלבד [רש"י זבחים], וצריכים הכתובים כדי למעט דם מאיסורים אחרים של קדשים: (\270)

חד

קרא - או "לכם" דמשמע אין בו דין קדשים גמור אלא כשאר חולין, או "לכפר" דמשמע לענין כפרה בלבד כקדשים הוא -

למעוטי

לדם

מנותר

, ללמדך: אם אכל דם נותר בשוגג, אינו חייב עליו אלא אחת משום דם; ואם שגג בדם והזיד בנותר אינו חייב כרת, [רש"י].

וחד

קרא "הוא"

למעוטי ממעילה

.

וחד

או "לכם" או "לכפר"

למעוטי מטומאה

שלענין זה אינו כקדשים, וללמדך: אם אכל דם קדשים בטומאת הגוף בשוגג, אינו חייב אלא אחת משום דם; ואם שגג בדם והזיד בטומאה אינו חייב כרת.

אבל

למעט דם

מפיגול

וללמד: שאם אכל דם מקרבן פיגול אינו חייב עליו משום פיגול, לזה

לא צריך למעוטי קרא

, כי מטעם אחר אין לחייבו -

דתנן: כל

חלקי הקרבן

שיש לו מתירין

[מכח דבר אחר הוא ניתר]

בין

שהוא ניתר

ל

אכילת

אדם

כגון בשר הקדשים שכל עוד לא נזרק הדם אסור הוא באכילה,

בין

שהוא ניתר

למזבח

כגון אימורין שזריקת הדם מכשרתן למזבח.

אם פיגל את הזבח [חשב לאוכלו או להקטירו חוץ לזמנו] באחת מארבע עבודות הדם ואחר כך אכל מן הבשר שהיה בכלל היתר הדם, או מן האמורין שאף הן בהיתר הדם,

חייבין עליו

כרת

משום פיגול;

אבל כל דבר שאין אחר מתירו, אלא הוא מתיר את עצמו אין חייבין עליו משום פיגול [לשון רש"י חולין; ודין זה למדוהו חז"ל משלמים שעיקר פיגול נאמר בהם, ושלמים יש לו מתירין למזבח ומתירין לאדם] -

ודם עצמו

הרי

"מתיר" הוא

ואינו "ניתר" על ידי אחר, וממילא ידענו שאין חייבין עליו משום פיגול, ואין צריך פסוק כדי למעטו.

מתניתין:

סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים היה [על פי שיטת רש"י בחומש, והרבה שיטות יש בדבר]:

א. עבודות שאינן מכלל "עבודות היום" ונעשות בבגדי זהב:

שוחט את התמיד מקבל את דמו וזורקו על המזבח; נכנס להיכל ומקטיר קטורת של שחר ומטיב את הנרות; יוצא לעזרה ומקטיר את אברי התמיד על המזבח עם מנחתה ונסכיה ומנחת חביתין שלו.

ב. "עבודות היום" ונעשות בבגדי לבן: וידוי ראשון על פרו; הגרלת שני השעירים; וידוי שני על פרו ושחיטתו וקבלת דמו; נטילת גחלים במחתה חפינת הקטורת והקטרתה; הזאות לפני ולפנים מדם הפר; שחיטת השעיר והזאת דמו לפני ולפנים; הזאות מן הפר לפני הפרוכת; הזאות מן השעיר לפני הפרוכת; הזאה משני הדמים על מזבח הזהב, ושפיכת שייריהם ליסוד מזבח החיצון; וידוי על השעיר המשתלח לעזאזל.

ג. עבודות שונות בבגדי זהב:

הקרבת אילו של כהן גדול ואיל העם, והיא מ"עבודות היום"; הקרבת מקצת המוספין, ואינה מ"עבודת היום".

ד. "עבודת היום" בבגדי לבן:

הוצאת כף ומחתה מבית קדשי הקדשים.

ה. עבודות שאינן מכלל "עבודות היום" בבגדי זהב:

הקרבת שאר המוספין; הקרבת תמיד של בין הערביים; הקטרת קטורת של בין הערבים; הטבת הנרות כבכל יום.

כל מעשה יום הכפורים האמור

במשניות שבמכילתין [רש"י]

על הסדר, אם הקדים מעשה לחבירו

שאמור להיות מוקדם לו

לא

מעשה לחבירו

שאמור להיות מוקדם לו

לא עשה כלום

.

אם

הקדים

ההזאות מ

דם השעיר לדם הפר

הקודם לו בסדר הההזאות,

יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר

.

אם עד שלא גמר את המתנות

של הפר או של השעיר

שבפנים

בבית קדשי הקדשים

נשפך

כל

הדם

של הפר או השעיר, ישחוט אחר ו

יביא דם אחר ויחזור

ויזה

בתחילה

מתחילת ההזאות

מבפנים

.

וכן

אם נשפך הדם

ב

אמצע הזאות שב

היכל

לפני הפרוכת, יביא דם אחר ויחזור מתחילת מתנות ההיכל, ואין צריך לחזור על ההזאות שלפני ולפנים.

וכן ב

נשפך הדם באמצע הזאות

מזבח הזהב

, מתחילת מתנות המזבח הוא מתחיל, ואינו חוזר על המתנות שלפני ולפנים ועל הפרוכת.

והטעם: מפני

שכולן

[פנים היכל ומזבח הזהב] כלומר: כל אחת מהם

כפרה בפני עצמן

הן, לפיכך כפרה שנגמרה - נגמרה.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים

: אפילו מתחילת המתנות בהם עמד אינו צריך לחזור, אלא

ממקום שפסק משם הוא מתחיל

להזות בדם החדש שהביא.

גמרא:

[ראה הערה ]:

תנו רבנן: כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום

.

אמנם, אף שכל מעשה יום הכפורים נפסל כשאינו על הסדר; אין עקיפת כל עבודה פוסלת את העבודה העוקפת ומחשבתה כנעשית שלא על הסדר, אלא עקיפת עבודות שנאמר עליהן "חוקה" ["והיתה זאת לכם לחוקת עולם"], המלמד שסידרן מעכב.

ונחלקו תנאים איזה עבודות נאמר עליהן "חוקה", וסידרן מעכב ופוסל את העבודות המאוחרות שהוקדמו להן.

אמר רבי יהודה: אימתי, בדברים הנעשין ב

ארבעה

בגדי לבן מבפנים

בקודש הקדשים [מתנות וקטורת שעל בין הבדים, רש"י זבחים ]; שאם הוקדמה עבודה מאוחרת - אפילו מהעבודות הנעשות בבגדי זהב בחוץ - לאחד מדברים אלו הרי היא פסולה.

אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ

, כגון הגרלה וידוי שפיכת שירים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב הנעשים בהיכל [רש"י] -

אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי

, אם הקדים להן דבר מאוחר [בין מעבודת פנים בין מעבודת חוץ] אין אלו מעכבין עליו לפוסלו [לשון רש"י].

רבי נחמיה אומר: במה דברים אמורים: בדברים הנעשים בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ

, שאם הוקדמה עבודה מאוחרת לאחד מדברים אלו, הרי היא פסולה.

אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ

, כגון אילו ואיל העם , אין בכחם לעכב את עבודת הוצאת כף ומחתה [הנעשית בבגדי לבן בפנים], שאמורה היתה לפי סדר היום להיעשות אחריהם; ואם הקדימה לאילו ואיל העם

מה שעשה עשוי

[רש"י].

אמר רבי יוחנן: ושניהם

רבי יהודה ורבי נחמיה

מקרא אחד דרשו

:

דכתיב בפרשה:

והיתה זאת לכם "לחוקת" עולם אחת בשנה

, ו"חוקה" הוא לעיכובא, ומשמע: דבר הנעשה "אחת בשנה" סידרו מעכב -