Versión en texto de este daf: original y traducción
Yoma 46b — el Talmud en español
Yoma 46b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Yoma 46b
ולכן, לענין
טומאה
, מאחר
דתחילתו
של התמיד [שחיטתו וזריקת דמו]
בר מדחיא טומאה הוא
, ראוי הוא לדחות את הטומאה, שאם אין כהן טהור לזרוק את דמו, הרי כהן טמא כשר לזרוק את הדם. לכן
סופו נמי דחי שבת
, גם סופו [הקטרת אבריו] דוחה שבת.
אבל לענין
שבת, דתחילתו לאו בר מידחא שבת הוא
, מאחר שתחילתו של התמיד [שחיטתו וזריקת דמו] של תמיד של ערב שבת אינה ראויה לדחות את השבת, שהרי שחיטת התמיד של ערב שבת וזריקת דמו נעשים רק מבעוד יום, לכן
סופו נמי לא דחי
. גם סופו [הקטרת אבריו] אינו דוחה שבת.
ובזה תירץ רבא את שיטתו, שסופו של התמיד דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת.
ועכשיו מתרץ רבא את שיטת רב חסדא, הסובר שסופו של התמיד דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה:
ו
לרב חסדא לא קשיא
קושיתך, מפני ש
"סופו כתחילתו
" -
לית ליה!
רב חסדא אינו סובר שיש להשוות את דין סוף התמיד לתחילתו, וסובר שיש חילוק אחר בין טומאה לשבת:
שבת ד"הותרה" היא ב
קרבנות
ציבור
לגמרי, לכן
סופו
הקטרת איבריו
נמי דחי
.
אבל
טומאה, ד"דחויה" היא ב
קרבנות
ציבור,
ולא הותרה לגמרי, ואם יש אפשרות למצוא כהן טהור, חייבים לחזר אחריו כדי להקריב את הקרבן בטהרה, לכן לא כל עבודות התמיד דוחות את הטומאה.
אלא רק
תחילתו
, זריקת הדם,
דעיקר
ה
כפרה
היא,
דחי
את הטומאה. אבל
סופו
, הקטרת האברים, כיון
דלאו עיקר כפרה היא
, שהרי עיקר כפרת הקרבן היא בזריקת דמו,
לא דחי
את הטומאה.
לעיל בסוגייתנו [מה ב] התבאר שאש המנורה והמחתה [שהכניסו בה גחלים לקטורת שבקדש הקדשים] היתה ניטלת מהגחלים שעל המזבח החיצון.
ובאש שעל המזבח החיצון נאמר [ויקרא ו ו]: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ומכאן, שהמכבה את האש שעל המזבח עובר באיסור "לא תעשה".
ועתה הגמרא דנה בחותה גחלים [במחתה] מהמזבח החיצון לצורך המנורה או הקטורת, האם הגחלים נחשבות עדיין כ"גחלי המזבח", והמכבה אותן עובר בלא תעשה של כיבוי גחלי המזבח, או שפקע מהן שם גחלי המזבח, והמכבה אותן אינו עובר בלא תעשה.
איתמר: המכבה אש מחתה ומנורה
, אחרי שחיתה גחלים במחתה מעל המזבח החיצון, לצורך המחתה [הקטורת] והמנורה, כיבה את האש:
אביי אמר: חייב.
רבא אמר: פטור
.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
היכא
דכביי
, אם כיבה אותן כאשר המחתה עדיין
בראשו של מזבח, דכולי עלמא לא פליגי דחייב.
כי פליגי
במה נחלקו? היכא
דאחתיה אארעא, וכבייה
. במקרה שהניח את המחתה על הארץ, וכיבה אז את הגחלים:
אביי אמר חייב,
משום שעדיין
אש המזבח הוא.
רבא אמר פטור,
שהרי
כיון דנתקה
מן המזבח והניחה על הארץ -
נתקה
מלהיות "אש המזבח" [ולא נאמר בה עוד "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"].
והוינן בה:
אלא הא דאמר רב נחמן אמר
רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב
-
כמאן!?
כמי סובר רב נחמן?
האם
כאביי
בלבד [שהרי לרבא המכבה אש שנטל מן המזבח לצורך מחתה ומנורה, על הארץ, פטור]!?
ומשנינן:
אפילו תימא
, אפילו תאמר שהוא סובר
כרבא
[שהמכבה אש מחתה ומנורה על הארץ פטור], עדיין אפשר לקיים את דברי רב נחמן שהמוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב:
כי
התם
, המוריד גחלת לארץ -
לא אינתיק למצותה
, לא היה הניתוק מן המזבח לצורך מצוה אחרת, ולכן עדיין הגחלים נחשבים "אש המזבח" [והמכבה אותם חייב, כדברי רב נחמן].
אבל
הכא
, המוריד אש מחתה ומנורה לארץ -
אינתיקה למצותה
. האש ניתקה מהמזבח לצורך מצוה אחרת, ופקע ממנה בכך שם "אש המזבח".
איכא דאמרי
, יש אומרים שמחלוקת אביי ורבא [במכבה אש מחתה ומנורה] נאמרה באופן אחר:
דאחתיה אארעא וכבייה
, במקרה שהוריד את הגחלים לארץ וכיבן - בזה
דכולי עלמא לא פליגי דפטור
.
כי פליגי
, היכן נחלקו, היכא
דכבייה
במקרה שכיבה אותן כאשר המחתה עדיין נמצאת
בראשו של מזבח
:
אביי אמר חייב,
משום שעדיין
אש המזבח הוא.
רבא אמר פטור,
שהרי
כיון דנתקה
האש שבמחתה מאש המערכה,
נתקה
מלהיות "אש המזבח" [ולא נאמר בה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"].
והוינן בה:
אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח
לארץ,
וכבה חייב
-
כמאן
, כמי סובר רב נחמן?
האם אינו סובר
לא כאביי ולא כרבא?!
שהרי שניהם מודים [לפי לשון זו] כשהניח את אש המנורה והמחתה על הארץ וכיבה שם, פטור!
ומשנינן:
התם
, המוריד גחלת לארץ -
לא אנתיק למצותה
. לא היה הניתוק מן המזבח לצורך קיום מצוה אחרת. ולכן הגחלים עדיין נחשבות "אש המזבח" [והמכבה אותן חייב, כדברי רב נחמן].
ואילו
הכא
, המכבה את אש המחתה והמנורה -
אינתיק למצותה
. האש ניתקה מאש המערכה לצורך קיום מצוה אחרת, ופקע ממנה בכך שם "אש המזבח". ולכן המכבה אותה פטור.
הדרן עלך טרף בקלפי
--- title: "חברותא - יומא — פרק חמישי - הוציאו לו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02343.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - הוציאו לו
Оригинал главы פרק חמישי - הוציאו לו
הקדמת המאירי:
כבר ביארנו על אלו הפרקים, שכולם מסודרים על אופני סדרי העבודות שביום הכפורים, כולם על הסדר אחת לאחת.
וביארנו מהם בפרק שלישי: עבודת התמיד ווידוי ראשון שעל הפר.
וברביעי ביארנו: ענין הגרלת השעירים, וקשירת לשון הזהורית שבהם, וחזרתו אצל פרו, ווידוי שני שעליו ועל שכיניו, ושחיטתו וקבלת דמו, וחתיית גחלים במחתה מחזקת שלשה קבין לצורך הקטורת שלפני ולפנים המיוחד לעבודת היום.
ועכשיו בזה הפרק, יסדר גם כן קצת שאר העבודות על הסדר, ועל זה הצד יחולקו ענייני הפרק לחמשה חלקים:
הראשון: בענין קטורת זה הנעשה לפני ולפנים על המחתה בין בדי הארון.
השני: חזרתו אצל דם הפר שכבר נתן למזרק, והזאות שבו לפני ולפנים.
השלישי: שחיטת שעיר שעלה עליו הגורל לשם, וקבלת דמו והזאותיו שלפני ולפנים.
הרביעי: חזרתו אצל דם הפר להזות ממנו מבחוץ על הפרוכת, וכן של שעיר, ועירוב שני הדמים, וההזאות מתערובתם, ושפיכת הדמים.
החמישי: אם חס ושלום אירעו בו קצת קלקולים בעבודה, כגון ששינה בסדר או נשפך הדם, כיצד הוא נעשה.