Yoma 46a — el Talmud en español

אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא

, משני צידי המזבח שאינם מול פתח ההיכל,

אימא לא

. והייתי אומר שלא יטול משם גחלים.

לכך נאמר "מעל המזבח", לומר שכל הגחלים שבמערב המזבח כשרים [ואפילו הגחלים שאינם כנגד הפתח ממש].

ולכן

צריכא

, הוצרך הכתוב לכתוב את שני הדברים ["מעל המזבח" ו"מלפני ה'"].

שנינו לעיל, שלדעת רבי מאיר היתה מערכה נפרדת, שעליה נתן איברים ופדרים של אתמול שלא נתעכלו מבערב.

ועתה הגמרא מבארת ענין זה:

אמר רבי אלעזר משום בר קפרא: אומר היה רבי מאיר: אברי עולה

שנתותרו

[שנותרו מאתמול] -

עושה להן מערכה בפני עצמה, וסודרן. ואפילו בשבת

עושה מערכה לאברים של אתמול למרות שהם שייכים לקרבנות של יום חול.

ומדברי רבי אלעזר [בשם רבי מאיר] למדנו שני חידושים:

א. אברי עולה שנותרו מאתמול עושה להם מערכה בפני עצמם בימות החול.

ב. אפילו בשבת שאסור להבעיר אש, מותר להבעיר מדורה בפני עצמה לאברים של אתמול.

ומקשינן על תחילת דברי רבי אלעזר:

מאי קמשמע לן

, מה השמיענו רבי אלעזר, במה שאמר בחידושו הראשון, שעשו מערכה בפני עצמה לאברים ופדרים של אתמול?

הרי

תנינא

, כבר שנינו דין זה במשנתנו בשם רבי מאיר:

בכל יום היו שם ארבע מערכות

, ואחת מהן היתה לאברים ופדרים של אתמול [וכמו שביארה התוספתא, שמובאת בגמרא לעיל מה א].

אמר

תירץ

רבי אבין

:

לא נצרכה

המימרא של רבי אלעזר

אלא לפסולין

. להשמיענו שאפילו קרבנות שיש בהם פסול [אך נאמר בהן הדין "אם עלו למזבח לא ירדו" ], שאם נותרו מאתמול, עשו להם מערכה, והקטירום.

ודוקא שמשלה בהם האור

[האש], שאז פקע איסורן מהן.

אבל לא משלה בהן האור

-

לא

עשו להם מערכה בפני עצמה, אלא הקריבום על המערכה הגדולה.

איכא דאמרי: אחד

קרבנות

כשרין ואחד

קרבנות

פסולין

-

אי משלה בהם האור, אין

, אכן עושה להם מערכה בפני עצמם.

ואי לא

משלה בהם האור -

לא.

ומקשה הגמרא על החידוש השני של רבי אלעזר [בדעת רבי מאיר]:

רבי אלעזר אמר:

ואפילו בשבת

שאסור להבעיר בה אש, מותר להבעיר בה מדורה נפרדת להקטרת איברים של אתמול.

ומקשינן:

תנינא

, הרי שנינו דין זה במשנתנו בשם רבי מאיר:

"והיום חמש"

[ביום הכיפורים היו חמש מערכות, ואחת מהן לאברים של אתמול שלא נתעכלו מבערב]! והרי יום הכיפורים אסור במלאכה כשבת, ולמה הוצרך רבי אלעזר לפרש שעושים בו מערכה בפני עצמה כמו בשבת?

אמר רב אחא בר יעקב

תירוץ:

איצטריך.

כי

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה בדעתך לומר,

הני מילי

דברי המשנה [שאמרה בשם רבי מאיר שביום הכיפורים היתה מערכה נפרדת לאברי אתמול] נאמרו רק

היכא

[היכן]

דחל יום הכיפורים להיות אחר השבת

, ביום ראשון, ומשום

דחלבי

קרבנות

שבת קרבין ביום הכיפורים

שחל במוצאי שבת.

אבל

אם חל יום הכיפורים

באמצע שבת

[באמצע השבוע]

לא

עושים להם מערכה נפרדת, היות שאין הבערת המערכה לאברי יום חול דוחה את יום הכיפורים, והוא הדין שאינה דוחה את השבת.

לכן,

קמשמע לן

, השמיע לנו רבי אלעזר שמבעירים מערכה בפני עצמה אפילו לצורך איברי יום חול.

אמר רבא: מאן האי דלא חייש לקמחיה!?

מיהו זה שאינו בודק אם הוא טוחן חיטים או פסולת [ומשל הוא זה].

איך זה שרב אחא בר יעקב לא בדק את תירוצו?

הא "בכל יום

היו ארבע מערכות"

תנן!

ו"בכל יום", משמע אפילו בשבת [שגם בשבת עשו מערכה לצורך קרבנות של יום חול]!

ומסקינן:

קשיא

. למדנו מדברי רבי אלעזר בשם בר קפרא ורבא, שגם בשבת היו עורכים מערכה להקטרת קרבנות של יום אתמול.

ופליגא

המימרא של בר קפרא ורבא על המימרא

דרב הונא

.

דאמר

רב הונא: קרבן ה

תמיד

רק

תחילתו דוחה

את השבת.

כאשר תחילתו [השחיטה וזריקת הדם] היתה בשבת [דהיינו תמיד של שבת, שכל עבודותיו נעשות בשבת] הרי הוא דוחה את השבת בכל עבודותיו, ואפילו בהקטרת האימורים.

ואילו

סופו

-

אינו דוחה

את השבת.

כאשר רק סוף עבודות הקרבן [הקטרת האימורים] הוא בשבת, דהיינו קרבן התמיד של ערב שבת [שכבר נשחט ונזרק דמו ביום שישי], הרי אין הקטרתו דוחה את השבת, אלא צריך להעלות את אבריו על האש לפני כניסת השבת.

ודברי רב הונא הם שלא כדברי בר קפרא ורבא, שאמרו הקטרת אברי התמיד של יום חול נעשת בשבת.

וכיון שהגמרא הביאה את מאמר רב הונא כלשונו בלא הסבר נוסף, מביאה עתה הגמרא את דברי האמוראים שהסבירו את מאמר רב הונא:

גופא: אמר רב הונא: תמיד

-

תחילתו דוחה

.

סופו

-

אינו דוחה.

והוינן:

מאי

, את מה סופו של התמיד

אינו דוחה?

ונחלקו אמוראים בדבר:

רב חסדא אמר

: סופו של התמיד [הקטרת האברים] אמנם

דוחה את השבת,

ומכל מקום

אינו דוחה את הטומאה

. ואם לא מצאו כהן טהור להקטיר את אברי התמיד, אין מקטירים אותו על ידי כהן טמא.

ורבא אמר

להיפך: סופו של התמיד [הקטרת האברים]

דוחה את הטומאה. ואינו דוחה את השבת

[אם תחילתו היתה בערב שבת].

אמר ליה אביי לרבא

: הן

לדידך

לדבריך

קשיא, ו

הן

לרב חסדא קשיא

:

ואביי מפרש את דבריו:

לדידך

, רבא,

קשיא

:

מאי שנא טומאה

, במה שונה ומיוחדת טומאה, שהיא נדחית מפני הקטרת אברי התמיד? הרי זה משום

דכתיב

[במדבר כח] בענין הקרבת התמיד:

"במועדו"

, ומשמע שיש לעשותו בזמנו בכל ענין, ולא יעבור זמנו,

ואפילו בטומאה!

אם כך, לענין

שבת נמי

, גם נדרוש מ

"במועדו"

, שיש לעשותו בכל ענין ולא יעבור זמנו

ואפילו בשבת

!

ולמה אמר רבא שסופו של התמיד אינו דוחה את השבת?

ולרב חסדא קשיא

:

מאי שנא

במה שונה ומיוחדת

שבת

שהיא נדחית מפני הקטרת אברי התמיד? הרי זה משום

דכתיב

[במדבר כח] בענין התמיד:

"במועדו"

. ומשמע שלא יעבור זמנו

אפילו

אם היום

שבת!

אם כך, לענין

טומאה נמי

, גם נדרוש מ

"במועדו

" שלא יעבור זמנו,

ו

יש לעשותו

אפילו בטומאה!

אמר ליה

רבא [לאביי] תירוץ:

לא לדידי קשיא, ו

כן

לא לרב חסדא קשיא!

לדידי לא קשיא

, לפי שיש לחלק בין איסור הקרבה בטומאה לבין איסור הבערה בשבת:

מפני שדין ו

סופו

של הקרבן [הקטרת האברים] הרי הוא

כ

דין

תחילתו

[שחיטתו וזריקת דמו].