Temurá 15b — el Talmud en español

ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת את המקרא בספר עזרא, אחרי יסוד בית המקדש השני. נאמר שם שהקריבו הציבור קרבנות חטאת על חטא עבודה זרה שעבדו בימי צדקיהו, בסוף ימי בית המקדש הראשון. וזאת, אף על פי שאנשי אותו הדור כבר מתו, והרי היא חטאת שמתו בעליה.

והתניא: כיוצא בו

אמר רבי יוסי

: נאמר בספר עזרא [ח] "

הבאים מהשבי בני הגולה, הקריבו עולות לאלהי ישראל: פרים שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, צפירי חטאת שנים עשר

-

הכל עולה לה"

'. וקשה: וכי הכל היו עולה?! והרי נאמר "וצפירי חטאת שנים עשר", הרי חטאת הם,

ו

כי

חטאת קרבה עולה?!

אלא, אימא

: נהגו באותן חטאות,

כי

כמו

עולה: מה עולה אינה נאכלת

-

אף אותה

חטאת אינה נאכלת.

שהיה רבי יוסי אומר: על עבודה זרה הביאום

. כמו שנאמר בתורה [במדבר טו] בפרשת חטאת עבודה זרה, "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת". והואיל והיו שם מכל שנים עשר השבטים, לכן הביאו שנים עשר צפירי [שעירי] חטאות, מלבד שנים עשרה פרים לעולה, פר ושעיר על כל שבט ושבט משבטי ישראל. והואיל והיא חטאת פנימית שהובא דמה אל אוהל מועד, נשרף בשרה מחוץ למחנה, כדין פרים ושעירים הנשרפים, ואינה נאכלת. ולפיכך נקראות עולה, כיון שאינן נאכלות כעולה, אף על פי שהיו חטאות.

ואי

מתי עבדו עבודה זרה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו

, בסוף ימי בית ראשון.

עד כאן דברי הברייתא, וביאורה על ידי רב יהודה אמר שמואל.

קא סלקין דעתין

, עלה על דעת המקשן לומר:

למאן דאית ליה,

והוא רבי יהודה הסובר

חטאת ציבור שנתכפרו בעליה

-

מתה, אית ליה נמי

, כמו כן סובר כי

חטאת צבור שמתו בעליה

-

מתה

.

ו

קשה,

הא הכא

, בחטאת שהביאו שבי הגולה,

דמתו

בעליה

, שאותם אנשים שעבדו עבודה זרה בימי צדקיהו מתו בשבעים שנה של גלות בבל,

ו

בכל זאת,

קא קרבה

, הקריבו חטאת שמתו בעליה?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר חטאת ציבור שכפרו בעליה, מתה,

מכל מקום,

חטאת ציבור שמתו בעליה, אינה מתה

. מאי טעמא?

לפי שאין הציבור מתים.

כלומר, אף על פי שמתו, אין חטאתם הולכת למיתה, שאין דין חטאת שמתו בעליה בציבור.

ודנה הגמרא:

מנא ליה לרב פפא הא?

מאיזה דרשה דרש זאת?

אי נימא, משום דכתיב

[תהלים מה] "

תחת אבותיך יהיו בניך

", ומשמע שהבנים הם במקום האבות, כאילו האבות חיים, וכן הבנים של דורו של צדקיהו -

אי הכי, אפילו

חטאת

יחיד

, שמת בעליה והבן קיים,

נמי,

לא תלך החטאת למיתה, כיון שהבן הוא תחת האב?

ומסקינן:

אלא, היינו טעמא שאין הציבור מתים

, משום

דגמרינן

משעירי

חטאת של

רגלים ו

של

ראשי חדשים. דאמר רחמנא: אייתינהו

, הביאום

מתרומת הלשכה!

משקלים ש"נתרמו" מתוך כספי מחצית השקל [שנגבו מהציבור בחודש אדר].

ו

הרי יש לחשוש,

דלמא

קודם הרגלים

מתו מרייהו,

מקצת מהבעלים

ד

תרמו

הני זוזי

, ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה, כי הרי גם להם יש חלק בקרבנות ציבור?

אלא, לאו, שמע מינה, אין הציבור מתים! ואיבעית אימא

, ואם תרצה, אמור, שאכן חטאת ציבור שמתו בעליה הולכת למיתה. והכא

כי אקרובינהו

, שבי הגולה,

להני חטאות, אחיי

[על החיים] על אלו שנשארו בחיים מדורו של צדקיהו, בשבילם

אקרבינהו.

והראיה שנשארו בחיים,

דכתיב

[עזרא ג] אחרי יסוד ההיכל, "

ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון

-

ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול

". פירוש: אותם שראו את בית הראשון בכו בקול גדול, ואלו שלא ראו, הריעו ושמחו. הרי שעדיין נשארו בחיים דורו של צדקיהו.

ומקשינן:

ודילמא, הנך

, אלו שבכו שהם מדורו של צדקיהו,

מיעוטא הוו,

ועל מיעוט מישראל אין מקריבין כיון שרוב הבעלים מתו, ולמה הקריבו חטאת שמתו בעליה?

ומתרצינן:

לא מצית אמרת

שאלו שנשארו בחיים היו המיעוט, כי ודאי שהיו הרוב!

דכתיב

[שם] "

ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם

". משמע שהבוכים, והם אלו שנשארו מדורו של צדקיהו, היו הרוב. וכיון שהיו הרוב, אין זו חטאת ציבור שמתו בעליה .

ועדיין תמהה הגמרא:

והיכי מקרבי להו

, איך הקריבו עבורם חטאת הבאה על השוגג?

והרי מזידין הוו

, ודינם להיהרג בעדים והתראה, ולא להתכפר בחטאת?

ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן

: אכן, מזיד אינו מתכפר בחטאת, ומה שהביאו חטאת,

הוראת שעה היתה.

שהנביא הורה להם כך מפי הקדוש ברוך הוא, לשעה זו בלבד.

ומסקינן:

הכי נמי מסתברא

, שלא הקריבו אלא על פי הוראת שעה.

דאי לא תימא הכי

, קשה:

בשלמא

, מה שהקריבו

פרים

שנים עשר,

ושעירים

שנים עשר, זה היה

כנגד שנים עשר שבטים. אלא

, מה שהקריבו

אילים

תשעים וששה,

כבשים

שבעים ושבעה,

כנגד מי

הקריבו כן?

אלא

, בהכרח,

הוראת שעה היתה!

ועתה מביאה הגמרא כמה מאמרי חכמים בענין ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. והם מובאים כאן בגלל מאמר רבי יצחק נפחא, שאף ההלכה של חטאת שמתו בעליה, נשתכחה.

תנן התם

, שנינו במשנה במסכת סוטה [מז א]:

משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים

-

בטלו

אנשי

האשכולות

.

ודנה הגמרא:

מאי

אשכולות?

אמר רב יהודה: איש שהכל בו

, תורה ויראת חטא וגמילות חסדים. ועד אותו הדור עוד היו "אשכולות".

ו

עוד

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר, היו למדין תורה כמשה רבנו! מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבנו.

וסברה הגמרא, שעד יוסף בן יועזר למדו כל התורה הנתונה למשה רבינו. ולכן היא מקשה:

ו

הא

אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה!

הרי שלא למדו כל ההלכות המסורות למשה?

ומתרצינן: אין הדברים סותרים!

דאישתכח

-

אישתכח

, אלו הלכות שנשתכחו, נשתכחו.

ו

אילו שאר ההלכות

דגמירן להו

, שלמדו אותן ולא נשתכחו,

הוו גמירי

, היו לומדין אותן,

כמשה רבינו!

ומקשינן:

והא תניא: משמת משה

, כאשר נחלקו חכמים בדבר, הוכרע הדבר על פי הרוב.

אם רבו מטמאין

-

טמאו. אם רבו מטהרין

-

טיהרו

.

הרי שלא למדו כמשה. כי אילו למדו כמשה, היה להם לכוון שמועתם אליבא דהילכתא, ולא לחלוק בהן!

ומתרצינן:

ליבא דאימעוט

, הלב נתמעט. ובאותן ההלכות שנשתכחו נחלקו בהן, ולא יכלו להחזירן מתוך פלפול הלכה, ולכן הלכו בהן אחר המרובין, לטהר ולטמא. אבל אותן הלכות שלא נשתכחו,

מיגמר הוו גמירי להו

במדויק,

כמשה רבינו

.

במתניתא תנא

, בברייתא שנינו:

כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה

-

לא היה בהם

, באשכולות אלו שהיו פרנסים על ישראל,

שום דופי

.

מכאן ואילך היה בהן שום דופי

.

הגמרא סברה, שהיינו דופי של חטא. על כן תמהינן: וכי אחרי יוסף בן יועזר היה לכל החכמים דופי של חטא?!

והא תניא: מעשה בחסיד אחד

[ולקמן יבואר מי הוא אותו חסיד],

שהיה גונח מלבו

, מתאונן על כאב לב.

ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית

[בכל בוקר].

והביאו עז, וקשרו לו בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה חלב שחרית

, כל בוקר.

למחר, נכנסו חביריו לבקרו. כיון שראו את העז אמרו: ליסטם מזויין

יש לו

בתוך ביתו ואנו נכנסים לבקרו?

! מיד הניחו לו, ויצאו! כשמת אותו חסיד,

ישבו

חביריו,

ובדקו, ולא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד.

ואף הוא,

החסיד עצמו,

בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי! שהרי אמרו חכמים

:

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל

.

וקיימא לן: כל היכא דאמר

התנא, במשנה או ברייתא "

מעשה בחסיד אחד

", הוא

או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה בר אילעאי.

ורבנן

אלו, רבי יהודה בן אילעאי ורבי יהודה בן בבא,

בתר

[אחרי]

יוסף בן יועזר איש צרידה, דרי דרי הוו

, היו כמה וכמה דורות אחרי יוסף בן יועזר איש צרידה.

ומוכח שאפילו בחכמים שאחרי יוסף בן יועזר לא מצאו שום דופי של חטא!