Taanit 3b — el Talmud en español

אלא, הטעם הוא

משום

דלא מיעצר

[שאין הטל נעצר לעולם מלרדת] , ולכן לא היה צריך הקדוש ברוך הוא להשיבו.

תמהה הגמרא:

וכי מאחר דלא מיעצר

[אם כך, שהטל אינו נעצר לעולם],

אליהו אשתבועי למה ליה

[למה נשבע אליהו שלא ירד טל]?

ומבארת הגמרא: אמנם הטל לכשעצמו אינו נעצר לעולם. אבל אפשר שירד הטל, ולא יועיל להצמיח דבר. ו

הכי קאמר ליה

[וכך אמר לו] אליהו לאחאב: לא רק שהגשם לא ירד, אלא

אפילו טל דברכה

,

שאף הוא מצמיח מעט -

נמי לא אתי

[גם הוא לא יבוא] .

ומקשה הגמרא: אם כן, שאכן עצר אליהו את טל הברכה,

וליהדריה לטל דברכה

[שיחזיר עתה את טל הברכה! ומדוע לא אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתנה טל ומטר"?!

ומבארת הגמרא: הטעם שלא הזכיר הקדוש ברוך הוא את הטל,

משום דלא מינכרא

מילתא

[שאין הדבר ניכר] שחזר טל ברכה, שהרי כל העת ירד טל, ואי אפשר להכיר איזהו טל של ברכה ואיזה אינו. ואם כן, אם היה אליהו אומר בשמו של הקדוש ברוך הוא "ואתנה טל ומטר", היה אחאב מקנתרו ואומר לו שלא נעצר הטל כלל, ואין צורך להשיבו .

אם כן, נתבאר לנו שטל אינו נעצר לעולם.

ועתה באה הגמרא לבאר, מנין לנו שהרוחות אינן נעצרות לעולם.

רוחות

-

מנא לן דלא מיעצרי

[מנין לנו שאינן נעצרות]?

אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא

שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

"כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה'"

.

וצריך להבין,

מאי קאמר להו

. מה נתכוין הקדוש ברוך הוא לומר ישראל.

אילימא הכי קאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל

[אם נאמר שכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל]:

דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא

[שפיזרתי אתכם בארבע רוחות העולם],

אי הכי

[אם כן], מהו לשון

"כארבע

רוחות", שמשמע שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל לארבע רוחות? הרי

"בארבע

רוחות השמים פרשתי וגו'"

מיבעי ליה

[היה צריך] לומר! דהיינו, שפיזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בארבע רוחות השמים!

אלא הכי קאמר

הקדוש ברוך הוא:

כשם שאי אפשר לעולם

להתקיים

בלא

רוחות

,

כי הוא לא יתקיים מרוב הבל וחמימות

,

ורק על ידי הרוחות שמצננות את העולם - מתקיים,

כך אי אפשר לעולם

להתקיים

בלא ישראל

. כי אין העולם מתקיים אלא בשביל עם ישראל. כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי" .

אמר רבי חנינא: הלכך

[לכן]:

בימות החמה,

דהיינו, מחודש ניסן עד חג הסוכות, אם

אמר

אדם בתפילתו

"משיב הרוח" אין מחזירין אותו

,

שהרי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות, ודבריו אינם מעלים ואינם מורידים.

אבל אם

אמר

בימות החמה

"מוריד הגשם" מחזירין אותו

. שהרי אכן יש זמנים שהגשם נעצר, ויש טעם לבקש על ירידת הגשמים. וכיון שביקש שלא כהוגן , שהרי גשמים בימות החמה סימן קללה הם, לכן מחזירין אותו .

ואילו

בימות הגשמים,

אם

לא אמר "משיב הרוח" אין מחזירין אותו,

שהרי אין זה מעלה ולא מוריד, כי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות.

אבל אם

לא אמר

בימות הגשמים

"מוריד הגשם" מחזירין אותו,

שהרי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, להזכיר את הגשמים בימות הגשמים.

ולא עוד, אלא אפילו אמר

בתפילתו

"מעביר הרוח

[שלא ינשב]

ומפריח הטל

[שלא ירד] ",

אין מחזירין אותו,

שהרי לעולם אינם נעצרים, ואין בדבריו כלום .

תנא

[שנינו בברייתא]:

בעבים

[עננים]

וברוחות, לא חייבו חכמים להזכיר

. כלומר, לא חייבו חכמים להזכיר בתפילה את העננים והרוחות.

אמנם,

ואם בא

מרצונו

להזכיר

את העבים והרוחות,

מזכיר

.

מאי טעמא?

למה לא חייבו חכמים להזכיר את העבים והרוחות?

משום דלא מיעצרי

[שאינם נעצרים] לעולם.

ותמהה הגמרא:

ולא מיעצרי

[וכי באמת אין העבים והרוחות נעצרים]?

והתני

[והרי שנה]

רב יוסף

בברייתא: "וחרה אף ה' בכם

ועצר את השמים",

היינו

מן העבים ומן הרוחות

.

ומבאר רב יוסף את דבריו, ובא לשלול אפשרויות אחרות בביאור המקרא:

אתה אומר

[כלומר, אנו אומרים] שהכוונה שיעצור ה' את השמים

מן העבים ומן הרוחות

.

או

שמא

אינו

[אין הכוונה]

אלא

שיעצור ה' את השמים

מן המטר?

אי אפשר לומר כך. כי

כשהוא

[המקרא]

אומר

בהמשך

"ולא יהיה מטר", הרי

שיעצור ה' את ה

מטר אמור

כבר.

הא מה אני מקיים

[אם כן, במה מתקיים ומתפרש המקרא]

"ועצר את השמים"

-

על כרחך שהכוונה

מן העבים ומן הרוחות

.

אם כן,

קשיא

מה ששנינו שאין חייב להזכיר את ה

רוחות,

משום שאין נעצרות

, א

האי [על זה] ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים וכו' ומן ה

רוחות",

שמשמע שרוחות אכן נעצרות!

וכן

קשיא

מה ששנינו שאין חייב להזכיר את ה

עבים,

משום שאין נעצרין

, א

האי ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים מן ה

עבים"!

מתרצת הגמרא:

עבים אעבים

[מה שהקשינו בענין עבים, שבמקום אחד משמע שנעצרים, ובמקום אחד משמע שאין נעצרים],

לא קשיא

.

כי

הא,

מה ששנינו שאין העבים נעצרים, מדובר

בחרפי

. דהיינו, העבים הבכירות והמקדימות, הבאים לפני המטר, שהם אינם נעצרים.

ו

אילו

הא,

מה שאמר רב יוסף שנעצרים, היינו

באפלי

,

בעבים מאוחרים , הבאים אחרי המטר , שהם כן נעצרים .

והיות ולא כל העבים נעצרים, לא חייבו חכמים להזכיר את העבים כלל .

וכמו כן,

רוחות ארוחות

[מה שהקשינו בענין הרוחות, שבמקום אחד משמע שנעצרים ובמקום אחד משמע שאין נעצרים],

לא קשיא

.

כי

הא,

מה ששנינו שאין הרוחות נעצרות, היינו

ברוח מצויה

. הרוח הרגילה שמצויה תמיד. שרוח כזו אכן אינה נעצרת לעולם.

ו

אילו

הא,

מה שאמר רב יוסף שהרוחות נעצרות, היינו

ברוח

חזקה,

שאינה מצויה

תדיר .

ומכל מקום, אף שרוח שאינה מצויה נעצרת, לא חייבו חכמים להזכיר את הרוחות, שהרי העולם יכול להתקיים ברוח מצויה בלבד.

ומקשה הגמרא: הרי

רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי

[ראויה לגורן]! כלומר, הרי צריכים אותה כדי לזרות את התבואה שבגורן, להפריד בין גרעיני החיטה לקש ולמוץ שבה! והיות וכך, שצריכים אותה, למה לא חייבו חכמים להזכירה?

ומבארת הגמרא: אמנם רוח שאינה מצויה נצרכת כדי לזרות את הגורן, אבל אין היא הכרחית אף לענין זה, כי

אפשר

להפריד את הגרעינים מהפסולת

בנפוותא

[על ידי נפה].

והיות ואין היא מוכרחת לצורך קיום האדם, לא חייבו להזכירה.

תנא

[שנינו בברייתא]:

העבים והרוחות, שניות למטר

הן. כלומר, הם מועילים כל כך, כמעט כמו המטר עצמו. ולשון "שניות" הוא לשון חשיבות ומעלה, כמו "משנה למלך", שהוא השני בחשיבות ובדרגה אחרי המלך.

שואלת הגמרא:

היכי דמי?

באיזה עבים ורוחות מדובר, שהם מועילים כל כך?

אמר עולא ואיתימא רב יהודה

[ויש אומרים שרב יהודה אמר את הדברים]: מדובר בעבים ורוחות

דבתר מיטרא

[הבאים אחר המטר].

ותמהה הגמרא:

למימרא, דמעליותא היא!

יוצא מדברי עולא, שרוחות הבאות אחר המטר, מעלה וחשיבות יש בהן!

והכתיב

[והרי כתוב בפסוק]:

"יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר", ואמר עולא ואיתימא

[ויש אומרים] ש

רב יהודה

אמר את המימרא, שהכוונה היא ל

זיקא דבתר מטרא

[רוח הבאה לאחר המטר], שהיא מזיקה, לפי שהגשם היורד ומכה בחוזק בקרקע - מעלה אבק מהעפר, והרוח מנשבת ומדביקה את האבק בתבואה הלחה, ומזיקה לה!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

. כי

הא,

מה שאמרנו שהרוח שאחר הגשם מועילה, היינו

דאתא ניחא

[כשיורד המטר בנחת].

ואילו

הא,

מה שאמרנו שאותה רוח מזיקה, היינו באופן

דאתא רזיא

[שהגשם יורד בכח] .

וממשיכה הגמרא ומבארת:

הא,

כשיורד הגשם בכח

, דמעלה אבק,

ולכן הרוח הבאה לאחר מכן - מזיקה לתבואה.

ואילו

הא,

כשהגשם יורד בנחת

, דלא מעלה אבק

. ואז לא זו בלבד שאין הרוח מזיקה, אלא שהיא גם מביאה תועלת .

ואמר רב יהודה: זיקא דבתר מיטרא, כמיטרא

[רוח שאחר המטר מועילה כמטר עצמו].

עיבא דבתר מיטרא, כמיטרא

[ענן שאחר המטר מועיל כמטר עצמו].

שימשא דבתר מיטרא, כתרי מטרי

[שמש שאחר המטר, כשני ממטרים].

שואלת הגמרא: אם כן, יוצא שכל דבר שבא אחר המטר מועיל הוא כמטר עצמו. ולשם מה מנה רב יהודה את כל הדברים הללו, רוח עננים ושמש, בפירוט?

למעוטי מאי

[מה הוא בא למעט, שאינו מועיל כמטר]? מבארת הגמרא: רב יהודה בא

למעוטי

למעט שני דברים:

א

.

גילהי דליליא

[ברק שבא אחר הגשם. ונקטה הגמרא "גילהי דליליא", ברק הלילה, לפי שהברק בא ונראה בדרך כלל בלילה],

ב

.

ו

ביום -

שמשא דביני קרחי

[שמש שנראית בין העבים. שנראה במקום אחד אור, ובמקום אחד מעונן. כמו אדם קירח, שבמקום אחד יש לו שערות, ובמקום אחר נראית קרחה ]. שדברים אלו אינם מועילים אם הם באים לאחר המטר.

אמר רבא: מעלי תלגא לטורי, כחמשה מטרי לארעא

[השלג מועיל להרים, כמו התועלת שמביאים חמשה ממטרים לארץ].

והטעם, כי מצד אחד, אין הגשמים מועילים להרים כמו לבקעה, כי הגשמים יורדים למטה, ואין קרקע ההר שותה מהם. ומצד שני, השלג מועיל יותר להרים מאשר לבקעה, כי השלג שבבקעה נמס והולך, מפני החום ששולט שם. מה שאין כן השלג שבהרים, שאינו נמס במהרה, ולכן הוא מועיל יותר .

אמנם, צריך עדיין להבין. אכן מסתבר שהשלג מועיל מאוד להרים. אבל מנין לנו שהוא מועיל כל כך כמו שמועילים חמשה גשמים לארץ?

ומביא רבא ראיה לכך מהפסוק.

שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא

ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו"

. וכך אנו דורשים את המקרא: כאשר ייאמר לשלג שיהיה בארץ, אזי: "גשם", "מטר", "וגשם", "מטרות", הרי כאן חמשה ממטרים .

ואמר רבא: תלגא

-

לטורי

[השלג מועיל להרים], כפי שנתבאר לעיל.

מטרא רזיא

-

לאילני

[מטר שיורד בחוזק מועיל לאילנות]. כי האילן צריך השקייה במים מרובים, ומטר חזק מימיו מרובים. אבל לתבואה אינו מועיל, אלא מזיק.

מטרא ניחא

-

לפירי

[מטר שיורד בנחת מועיל לפירות]. לתבואת הארץ.