Taanit 3a — el Talmud en español

מקשה הגמרא:

אי סבר לה

[אם סובר] רבי עקיבא

כרבי יהודה בן בתירה, נימא כוותיה

[שיאמר כמותו, שמזכירים את הגשמים מהיום השני של החג]! מבארת הגמרא:

קסבר

[סובר]

רבי עקיבא,

שהיות ו

כי כתיב ניסוך יתירא

[כאשר כתוב ניסוך יתר ונוסף על הניסוך הרגיל של שאר ימות השנה]

ב

קרבנות היום ה

ששי הוא דכתיב,

שהרי ביום הששי נאמרה המילה "ונסכיה", שמשמעותה שני נסכים, לכן מסתבר להתחיל להזכיר את הגשמים מהיום הששי.

ומכל מקום מועיל הייתור של מ"ם יו"ד מ"ם, ללמדנו שאחד משני הניסוכים של מים הוא.

תניא, רבי נתן אומר

: כתוב גבי קרבן התמיד:

"בקדש הסך נסך שכר לה'"

. מכפל הלשון

"הסך נסך" למדים, ש

בשני

ה

ניסוכין

שמנסכים בחג הסוכות

הכתוב מדבר: אחד ניסוך המים, ואחד ניסוך היין

.

שואלת הגמרא: מנין לו לרבי נתן שמדובר בניסוך מים ויין?

אימא

[אולי נאמר] ש

תרוייהו דחמרא

[ששניהם של יין]!

מבארת הגמרא: אי אפשר לומר כך. ש

אם כן,

אם מדובר באותו סוג נסך, אלא שמביאים אותו פעמיים, היה צריך הכתוב לכפול את אותה מילה עצמה, ו

לכתוב קרא

[שיכתוב המקרא]

או

לשון

"הסך הסך", או

לשון

"נסך נסך"!

מאי

לשון

"הסך נסך"

שנקט המקרא?

שמעת מינה

[אתה יכול לשמוע וללמוד מכך] ששני ניסוכין שונים הם:

חד דמיא

[אחד של מים],

וחד דחמרא

[ואחד של יין].

ושואלת הגמרא:

אלא הא דתנן

בברייתא:

"ניסוך המים כל שבעה"

[בכל יום משבעת ימי חג הסוכות מנסכים מים],

מני

[מיהו התנא הסובר כך]?

אי

[אם]

רבי יהושע

הוא

נימא חד יומא

[נאמר ונשנה בברייתא שמנסכים רק יום אחד], שהרי הוא סובר שמתחילים להזכיר את הגשמים רק מהיום השביעי של חג הסוכות, שהוא שעת הנחתו של לולב!

אי רבי עקיבא

הוא נאמר שמנסכים

תרי יומי

[שני ימים], שהרי הוא סובר שמזכירין את הגשמים רק מהיום הששי!

אי רבי יהודה בן בתירה

הוא - נאמר שמנסכין

שיתא יומי

[ששה ימים], שהרי הוא סובר שמתחילין להזכיר את הגשמים ביום השני של החג!

אומרת הגמרא:

לעולם,

באמת, הברייתא - שיטת

רבי יהודה בן בתירה היא

.

ו

אל תקשה, אם כן, צריך להיות שניסוך המים יהיה רק ששה ימים!

כי

סבירא ליה

[סובר הוא]

כ

שיטת

רבי יהודה דמתניתין

במסכת סוכה.

דתנן

[ששנינו במשנה במסכת סוכה]:

רבי יהודה אומר: בלוג

מים

היה מנסך כל שמונה

. והיינו, שהיו מנסכים מים על גבי המזבח שמונה ימים.

אמנם שיטת רבי יהודה היא שמנסך שמונה ימים, דהיינו, בשבעת ימי החג, וגם בשמיני עצרת, וזה שלא כאחת מהשיטות שהבאנו עד עתה. אבל על כל פנים עולה מדבריו שמנסכין אף בשמיני עצרת.

ורבי יהודה בן בתירא סובר כשיטה זו באופן חלקי,

ומפיק

[ומוציא] הוא את היום ה

ראשון,

שאין הוא סובר שמנסכין בו, שהרי ניסוך המים נרמז רק ביום השני,

ומעייל

[ומכניס] את היום ה

שמיני

לכלל הימים שמנסכים בהם מים. הרי לנו שבעה ימים שמנסכין בהן, מהיום השני עד היום השמיני.

מקשה הגמרא:

ומאי שנא

[במה שונה] היום ה

ראשון דלא

מנסכים בו, משום

דכי רמיזי

[שכאשר נרמזים] ה

מים

-

ב

יום ה

שני הוא דרמיזי,

אם כן, ביום ה

שמיני נמי

[גם כן] נאמר שאין מנסכין בו, שהרי

כי רמיזי מים

-

בשביעי הוא דרמיזי

[כפי שהבאנו לעיל, שהאות האחרונה של המילה מים נרמזת במילה "כמשפטם" שנאמרה בקרבנות היום השביעי]!

והיות וכך, אי אפשר לומר שהברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, כי ודאי שאין הוא סובר שמנסכים את המים שבעה ימים.

אלא,

ברייתא זו כשיטת

רבי יהושע היא,

שסובר שמזכירין את הגשמים מהיום השביעי, שהוא זמן הנחתו של הלולב.

ו

מה ששנינו בברייתא ש

ניסוך המים כל שבעה

ימים, אין זה משום שזמן הזכרת הגשמים הוא כל שבעה, אלא

הלכתא גמירי לה

["הלכה למשה מסיני" היא].

[אבל אי אפשר להעמיד את הברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, שהרי הוא סובר שניסוך המים נרמז ביום השני, ואם כן, על כרחך שהיו מנסכין רק מהיום השני. וכן רבי עקיבא, שסובר שניסוך נרמז בקרבנות היום הששי, על כרחך שלשיטתו היו מנסכין רק מהיום הששי].

ומנין לנו שהלכה למשה מסיני היא?

דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן

,

שלשה דברים אלו:

א

.

עשר נטיעות

,

בערב שנת השמיטה מותר לחרוש "שדה לבן", שהוא שדה תבואה, רק עד חג השבועות, כי החרישה שלאחר מכן משמשת הכנה לזריעה בשנה הבאה, שנת השמיטה. וכיון שמצוה להוסיף מחול על הקודש, יש להמנע מלעשות בקרקע בשנה השישית מלאכה המשמשת הכנה לשנה השביעית.

ואילו את "שדה האילן", שהוא שדה שנטועין בו אילנות, מותר לחרוש עד שלשים יום קודם ראש השנה של השמיטה. כי החרישה בו אינה הכנה לצורך השנה השביעית, אלא משמשת את צרכי האילן בשנה השישית.

הלכה מיוחדת נאמרה לגבי שדה שיש בו עשר "נטיעות", שהם אילנות צעירים, המפוזרים ביחס שוה בתוך שטח של בית סאה [חמישים על חמישים אמה ], שמותר לחרוש בו לא רק סביב כל אילן ואילן, אלא את כל השדה, עד ראש השנה של שנת השמיטה. והטעם, משום שבפיזור כזה של נטיעות, הנטיעות יונקות מכל שטח השדה.

אבל אם אין הנטיעות מפוזרות באופן זה, מותר לחרוש רק סביב כל אילן ואילן כשיעור יניקתו מהקרקע [לפי החשבון של עשר נטיעות לבית סאה].

וטעם ההיתר המיוחד בנטיעות, משום שאין החרישה באה להשביח, אלא לקיים. שאם לא יחרשו סביבם - יתייבשו .

ב

.

ערבה,

שזוקפין בצידי המזבח ביום השביעי של חג הסוכות ,

ג

.

וניסוך המים

,

שלשת הדברים הללו -

הלכה למשה מסיני

הם .

שנינו בברייתא שהובאה לעיל:

רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר

.

ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר

.

שואלת הגמרא:

הי רבי יהושע

, מהי ההלכה של רבי יהושע, שאמר רבי יהודה את דבריו בשמו?

אילימא

[אם נאמר] שהכוונה ל

רבי יהושע דמתניתין

[של משנתנו],

הא

[הרי] הוא

אמר

ש

ביום טוב האחרון של חג הוא מזכיר!

ומשמע, שבכל תפילות יום טוב אחרון של חג, אף בתפילת שחרית , מזכירין את הגשמים. ולא כדברי רבי יהודה, שרק המתפלל מוסף מזכיר!

ו

אלא

שמא נאמר, שהכוונה ל

רבי יהושע דברייתא

[שהובאו דבריו באותה ברייתא לעיל]?

האמר

[הרי הוא אמר] שמזכירין את הגשמים

משעת הנחתו

של הלולב, והיינו ביום השביעי של חג הסוכות, שאז מפסיקים ליטול את הלולב!

ותו

[ועוד] יש לשאול ולברר,

הא דתניא

[מה ששנינו בברייתא נוספת]:

רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג

הסוכות,

ה

עובר לפני התיבה

אחרון,

המתפלל מוסף,

מזכיר

את הגשמים ,

הי בן בתירה

[מיהו אותו בן בתירא המוזכר בברייתא זו]?

אילימא

[אם נאמר] שהוא אותו

רבי יהודה בן בתירה

שהוזכר בברייתא שהובאה לעיל,

הא

[הרי] הוא

אמר

ש

בשני בחג הוא מזכיר,

ולא כדברי בן בתירה בברייתא זו, שמזכירים את הגשמים רק ביום השמיני של החג!

אמר רב נחמן בר יצחק

: שתי השאלות ששאלנו, מיהו אותו רבי יהושע שרבי יהודה אמר את דבריו בשמו, ומיהו בן בתירא שהוזכר בברייתא השניה, מתורצות באחת:

תהא תרווייהו,

יהיו שתי הברייתות, דברי תנא שלא הוזכר עד כה. והיינו,

ב

שיטת

רבי יהושע בן בתירה

. כלומר, אין הכוונה לרבי יהושע של משנתנו, ואין הכוונה לרבי יהודה בן בתירה, אלא הכוונה לתנא אחר, ששמו רבי יהושע בן בתירה.

אלא שיש להבין, למה רבי יהושע בן בתירה מכונה בברייתא אחת בשם "רבי יהושע", ובברייתא אחרת בשם "בן בתירא".

ומבארת הגמרא:

זמנין דקרי ליה בשמיה

[פעמים שקוראין לו בשמו "רבי יהושע"],

וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבא

[ופעמים שקוראין לו בשם אביו "בן בתירה"].

והא,

מה שמכנים אותו בשם אביו, היינו

מקמי דליסמכוהו

[לפני שסמכו את רבי יהושע להקרא "רבי", שאז היה אביו חשוב יותר, ולכן כינו אותו בשם אביו].

והא,

מה שמכנים אותו בשמו, היינו

לבתר דליסמכוהו

[אחרי שסמכוהו. שאז כבר היתה לו חשיבות בפני עצמו, ולכן כינוהו בשמו].

תנא

[שנינו בברייתא]:

בטל וברוחות,

דהיינו, לומר "משיב הרוח ומוריד הטל" -

לא חייבו חכמים להזכיר,

ואפילו בימות הגשמים .

ואם בא להזכיר

מרצונו -

מזכיר

.

מאי טעמא?

למה לא חייבוהו חכמים להזכיר?

אמר רבי חנינא: לפי ש

טל ורוחות

אין נעצרין

לעולם . שאלמלא הם - אין העולם מתקיים. ולכן אין צריך להזכירם ולבקש עליהם .

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שאין הטל והרוחות נעצרין לעולם.

וטל

-

מנלן דלא מיעצר

[מנין לנו שאינו נעצר לעולם]?

דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד

אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו

[שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה],

אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי

[עד שאבוא בציווי הקדוש ברוך הוא להודיעך שכבר יהיה מטר] " . ובאמת כך היה, כפי שנאמר בהמשך: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ".

הרי שאמר אליהו, שייעצרו הטל והמטר.

ו

לאחר מכן

כתיב,

שבשנה השלישית של הרעב, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו:

"לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה"

.

הרי שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו, שמעתה ישוב המטר לרדת על פני האדמה.

ואילו

לגבי

טל

-

לא קאמר ליה

הקדוש ברוך הוא שישוב מעתה.

מאי טעמא?

למה לא אמר הקדוש ברוך הוא שישוב הטל לרדת, והרי אליהו אמר בתחילה שגם הטל ייעצר, כפי שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"!