Taanit 24a — el Talmud en español

יומא חד, שמעיה דקא גריס

[יום אחד, שמע רבי יוסי את רב אשי כשהוא לומד וגורס]:

אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת, כיון שיבש בו

בדג שטח שגדלו

כסלע

[הוא מין מטבע], אף שהדג עדיין מפרכס לאחר מכן, ובעוד שהוא מפרכס חזר והשליכו לים

\-

חייב

משום מלאכת נטילת נשמה .

והטעם, כיון שיבש בדג כסלע, שוב אינו יכול לחיות .

אמר ליה

רבי יוסי בר אבין:

ולימא מר

[והרי עליך להוסיף עוד פרט בדין זה, ולומר]:

ו

דין זה שאמרנו, הוא דווקא אם המקום היבש בדג הוא

בין סנפיריו!

אמר ליה

רב אשי: אכן כך. צריך היה להוסיף פרט זה. אבל,

ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה

[וכי אינך סובר שרבי יוסי בן רבי אבין אמר דין זה]?! ואם כן, היה עליך לומר את דבריך בשמו, שהרי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!

אמר ליה: אנא ניהו

[אני הוא] רבי יוסי בן רבי אבין. ואמרתי את הדברים בשם עצמי.

אמר ליה

רב אשי:

ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר

[וכי לא היית יושב ללמוד לפני רבי יוסי דמן יוקרת]?

אמר ליה

רבי יוסי בר אבין:

הן

. אכן כך.

אמר ליה

רב אשי:

ומאי טעמא שבקיה מר, ואתא הכא

[ומה הטעם שעזבת את רבי יוסי דמן יוקרת, ובאת לכאן ללמוד]?

אמר ליה

רבי יוסי בר אבין: חושש אני שמא יארע שיקפיד עלי, ואינזק מהקפדתו.

כי

גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס

[אדם שלא חס על בנו ובתו [כפי שמסופר להלן], היאך יחוס עלי]? ועתה מביאה הגמרא את גוף המעשים, שרבי יוסי דמן יוקרת לא חס על בנו, ולא חס על בתו.

שלא חס על

בריה

[בנו] -

מאי היא,

היאך היה המעשה?

יומא חד, הוו אגרי ליה אגירי בדברא

[יום אחד, היו לו לרבי יוסי פועלים שכירי יום בשדהו].

נגה להו

[החשיך להם היום],

ו

עדיין

לא אייתי להו ריפתא

[לא הביא להם רבי יוסי פת לאכול].

אמרו ליה לבריה

[אמרו הפועלים לבנו של רבי יוסי, שהיה עמהם בשדה]:

כפנינן

[אנו רעבים]!

באותה העת

הוו יתבי תותי תאינתא

[היו כולם יושבים תחת תאנה], שלא היו בה פירות, לפי שלא היתה זו עונתן.

אמר

בנו של רבי יוסי:

תאנה תאנה! הוציאי פירותיך, ויאכלו פועלי אבא!

אפיקו

[הוציאה התאנה פירותיה],

ואכלו

מהן הפועלים.

אדהכי והכי

-

אתא אבוה

[בינתיים - הגיע האב, רבי יוסי].

אמר להו

[אמר להם לפועלים]:

לא תינקטו בדעתייכו

[אל תחשדוני בדעתכם על שלא הבאתי לכם מזונות עד עתה],

דהאי דנגהנא

-

אמצוה טרחנא, ועד השתא הוא דסגאי

[כי מה שאחרתי, משום שטרחתי בדבר מצוה, ורק עתה סיימתי לעסוק בה].

אמרו ליה

הפועלים:

רחמנא לישבעך

-

כי היכי דאשבען ברך

[שהקדוש ברוך הוא ישׂביע אותך, כפי שבנך האכילנו לשובע].

אמר להו: מהיכא,

מהיכן הביא לכם לאכול?

אמרו: הכי והכי הוה מעשה

[כך וכך היה מעשה]. וספרו לו את כל המעשה.

אמר לו

רבי יוסי לבנו:

בני! אתה הטרחת את קונך

[את הקדוש ברוך הוא, קונה שמים וארץ]

להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו

[ענשך יהיה שאתה תיאסף מן הארץ ותמות שלא בזמנך].

זהו המעשה שלא חס רבי יוסי על בנו.

המעשה שלא חס על

ברתיה

[בתו] -

מאי היא

[מה הוא]?

הויא ליה ברתא בעלת יופי

[היתה לו לרבי יוסי בת נאה].

יומא חד, חזיא לההוא גברא כריא בהוצא וקא חזי לה

[יום אחד, ראה רבי יוסי אדם אחד שחופר וסותר את גדר העצים שהקיפה את חצירו, כדי להסתכל פנימה].

אמר לו

רבי יוסי לאותו אדם:

מאי האי

[מה מעשה זה שאתה עושה]?

אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי

[אם לשאת את בתך לא זכיתי], גם

לראותה לא אזכה?

לכן עשיתי חור בגדר, כדי שאוכל לפחות לראותה.

אמר לה

רבי יוסי לבתו:

בתי! קא מצערת להו לברייתא

[את מצערת את הבריות].

שובי לעפריך

[כלומר, תמותי ותיקברי בעפר שממנו נוצר האדם],

ואל יכשלו ביך

[בך]

בני אדם

.

וכן הוה

[וכך אכן היה] .

זהו המעשה שלא חס רבי יוסי על בתו.

מספרת הגמרא מעשה נוסף על רבי יוסי דמן יוקרת.

הויא ליה ההוא חמרא

[היה לו לרבי יוסי חמור, שהיה משכירו לאחרים לצורך מלאכתם].

כדהוו אגרי לה, כל יומא לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה, ואתיא לבי מרה

[כשהיו שוכרים את החמור, כל יום בערב היו שולחים את דמי השכירות על גבי החמור, והיה החמור חוזר עם הדמים לבית בעליו].

ואי טפו לה, או בצרי לה

-

לא אתיא

[ואם היו מוסיפים על דמי השכירות הקבועים, או שהיו פוחתים מהם, לא היה החמור זז ממקומו].

יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה

[יום אחד שכחו השוכרים על החמור זוג סנדלים],

ולא אזלה עד דשקלונהו מינה, והדר אזלה

[ולא רצה החמור ללכת לדרכו, עד ששמו השוכרים לב לכך, הורידו ממנו את הסנדלים, ורק לאחר מכן הלך].

אלעזר איש בירתא, כד הוו חזו ליה גבאי צדקה

-

הוו טשו מיניה

[כשהיו רואים אותו גַבַּאֵי צדקה, היו בורחים מפניו, שלא יראה אותם].

ומדוע ברחו מפניו -

דכל מאי דהוה גביה

-

יהיב להו

[כי כל מה שהיה בידו, היה נותן לגבאים לצרכי צדקה, ולא היה משאיר לעצמו דבר] .

יומא חד הוה סליק לשוקא, למיזבן נדוניא לברתיה

[יום אחד הלך אלעזר איש בירתא לשוק, לקנות דברי נדוניה לבתו שעמדה להנשא].

חזיוהו גבאי צדקה, טשו מיניה

[ראוהו גבאי הצדקה, וברחו מפניו, כדי שלא יתן להם כל מה שבידו].

אזל ורהט בתרייהו

[הלך הוא, ורץ אחריהם].

אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו

[משביע אני אתכם שתאמרו לי, באיזו צדקה אתם עוסקים]?

אמרו ליה

הגבאים: אנו עוסקים

ב

איסוף כספים כדי להשיא

יתום ויתומה

.

אמר להן: העבודה! שהן קודמין לבתי

[נשבע אני, שהם קודמים לבתי]. שהרי הם יתומים, ואין להם הורים שידאגו להם. ואילו בתי - אינה יתומה .

שקל כל דהוה בהדיה

-

ויהב להו

[נטל אלעזר את כל הממון שהיה בידו, ונתן להם].

פש ליה חד זוזא

[נותר בידו זוז אחד].

זבן ביה חיטי

[קנה באותו זוז חיטים],

ואסיק

שדייה באכלבא

[והשליכם באוצר החיטים שלו], והלך לו לבית המדרש.

אתאי דביתהו

[באה אשתו],

אמרה לה לברתיה

[ואמרה לה לבתה]:

מאי אייתי לך אבוך

[מה הביא לך אביך]?

אמרה לה

בתה:

כל מה דאייתי

-

באכלבא שדי

[כל מה שהביא אבא, השליך לאוצר החיטים].

אתיא למיפתח בבא דאכלבא

[ניגשה האשה לפתוח את שער האוצר],

חזת אכלבא דמליא חיטי

[ראתה שהוא מלא חיטים],

וקא נפקא בצינורא דדשא

[ובולטים ויוצאים מתחת סף הדלת],

ולא מיפתח בבא מחיטי

[והשער אינו יכול להפתח מרוב חיטים שדוחקים אותו].

אזלא ברתיה לבי מדרשא

[הלכה בתו של אלעזר לבית המדרש].

אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך

[בוא וראה את הנס הגדול שעשה לך הקדוש ברוך הוא]!

אמר לה: העבודה

[נשבע אני]! אותן חיטים,

הרי הן הקדש עליך

, ואין לך בהן

חלק אלא

כאחד מעניי ישראל

.

והטעם, משום שחיטים אלו - מעשה ניסים הם, ואסור לאדם ליהנות ממעשה ניסים. כי הנהנה מנס - מנכין לו מזכויותיו.

רבי יהודה נשיאה

[שהיה בנו של רבן גמליאל בן רבי]

גזר תעניתא

כדי שירדו גשמים.

בעי רחמי

-

ולא אתא מיטרא

[ביקש רחמים - ולא בא מטר].

אמר

רבי יהודה:

כמה איכא

[ישנם], כמה שנים עברו

מ

זמנו של

שמואל הרמתי,

שירדו גשמים כשביקש, כפי שנאמר: "הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר וגו'" -

ל

זמנו של

יהודה בן גמליאל,

שהטילו עליו ישראל להתפלל, וצוח, ואין מי שמשגיח בו!

כלומר, ראו איזה הבדל יש בין דורו של שמואל, שנענה מיד, לבין דור זה, שאין מי שמשגיח עלינו!

אוי לו לדור שכן נתקע

[תקוע]!

אוי לו למי שעלתה בימיו כך!

על ידי דברים אלו שאמר,

חלש דעתיה

[חלשה והושפלה דעתו] -

ו

על ידי כך

אתא מיטרא

[בא המטר].

דבי נשיאה גזר תעניתא, ולא אודעינהו

[ולא הודיע על כך]

לרבי יוחנן ולריש לקיש

.

לצפרא אודעינהו

[בבוקר יום התענית - הודיע להם].

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבילנא עלן מאורתא

[הרי לא קיבלנו עלינו את התענית מבעוד יום]!

אמר ליה

רבי יוחנן:

אנן

-

בתרייהו גררינן

[נגררים ונמשכים אנו אחריהם. אחרי כל הציבור. כלומר, מראש היה בדעתנו לעשות מה שכלל הציבור עושה, ולכן הרי זה כאילו קיבלנו עלינו את התענית בפירוש].

דבי נשיאה

[אנשי בית הנשיא]

גזר תעניתא

-

ולא אתא מיטרא

[ולא בא גשם].

תנא להו

[שנה להם

אושעיא זעירא דמן חברייא

[הצעיר שבישיבה ]: כתוב:

"והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה"

. "עיני העם" הם הזקנים, החכמים, מאירי עיני העם.

משל לכלה שהיא בבית אביה

.

כל זמן שעיניה יפות

-

אין כל גופה צריכה בדיקה

. כי יופי העיניים - סימן הוא על יופי כל הגוף.

אבל אם

עיניה טרוטות

[אינן יפות ] -

כל גופה צריכה בדיקה

. כלומר, מסתבר שגם שאר גופה אינו יפה.

והיות ואנשי בית הנשיא, שהם נחשבים כעת "עיני העם", רשעים הם , אין שאר דַלַת העם, האנשים הפשוטים, צריכין בדיקה, לבדוק מעשיהם, ולכן לא משגיחין בהם מן השמים כשמתענין.

אתו עבדי דבי נשיאה, ורמו ליה סודרא בצואריה, וקא מצערו ליה

[באו עבדיו של הנשיא, ושמו סודר בצוארו של אושעיא, וציערוהו], על שביזה את הנשיא וביתו, ואמר שהם רשעים.

אמרו להו בני מאתיה

[אמרו להם בני עירו של אושעיא לעבדי הנשיא]:

שבקיה

[הניחו לו] לאושעיא, ואל תצערוהו,

דהא נמי מצער לן

[שהרי גם אותנו הוא מצער בדבריו], שמחרף ומגדף אותנו על מעשינו.

אבל,

כיון דחזינן דכל מיליה לשום שמים

[כיון שאנו רואים שכוונתו של אושעיא לשם שמים] -

לא אמרי ליה ולא מידי, ושבקינן ליה

[אין אנו אומרים לו דבר, ומניחין לו].

אתון נמי שבקוהו

[אף אתם, אנשי בית הנשיא - הניחוהו].

רבי גזר תעניתא

-

ולא אתא מיטרא

.

נחית קמיה אילפא

[ירד לפני התיבה אדם ששמו "אילפא"],

ואמרי לה רבי אילפי

[ויש אומרים, ששמו היה "רבי אילפי"].

אמר

אותו אדם:

"משיב הרוח"

-

ו

מיד

נשב זיקא

[ונשבה רוח].

אמר אותו אדם:

"מוריד הגשם"

-

ו

מיד

אתא מיטרא

[ירד גשם].

אמר ליה

רבי:

מאי עובדך

[מה מעשיך]? כלומר, אילו מעשים טובים אתה עושה, שתפילתך נשמעת כל כך?

אמר ליה: דיירנא בקוסטא דחיקא, דלית ביה חמרא לקידושא ואבדלתא

[אני מתגורר בכפר דחוק ועני, שאין להם יין לקידוש והבדלה].

טרחנא ואתינא חמרא לקידושא ואבדלתא, ומפיקנא להו ידי חובתייהו

[טורח אני ומביא להם יין לקידוש והבדלה, ומוציא אותם ידי חובתם ] .

רב איקלע לההוא אתרא

[רבי הזדמן למקום אחד] שהיתה בו עצירת גשמים.

גזר תעניתא ולא אתא מיטרא

.

נחית קמיה שליחא דצבורא

[ירד לפניו שליח ציבור לפני התיבה].

אמר

אותו שליח ציבור:

"משיב הרוח"

-

ונשב זיקא

[ונשבה הרוח].

אמר

אותו שליח ציבור:

"מוריד הגשם"

-

ואתא מיטרא

[ובא גשם].

אמר ליה: מאי עובדך

[מה מעשיך]? אילו מעשים טובים אתה עושה, שתפילתך נענית מיד?

אמר ליה: מיקרי דרדקי אנא

[מלמד תינוקות אני],

ומקרינא לבני עניי

-

כבני עתירי

[ומלמד אני את בני העניים - כבני העשירים].

וכל דלא אפשר ליה, לא שקלינא מיניה מידי

[ומי שאין ביכלתו לשלם, אינני נוטל ממנו כלל שכר].

ואית לי פירא דכוורי

[ויש לי חפירה שיש בה דגים].

וכל מאן דפשע

[וכל תלמיד שאינו רוצה ללמוד] -

משחדינא ליה מינייהו

[אני משחדו על ידי הדגים],

ומסדרינן ליה, ומפייסינן ליה, עד דאתי וקרי

[ואני מסדרו ומפייסו עד שהוא בא וקורא ולומד עם כולם].

רב נחמן גזר תעניתא

.

בעא רחמי

-

ולא אתא מיטרא

.

אמר

רב נחמן לציבור:

שקלוה לנחמן, חבוטו מן גודא לארעא

[טלו את נחמן, והשליכוהו ממקום מושבו לארץ] , שהרי אינו נענה בתפילתו!

על ידי דברים אלו שאמר על עצמו

חלש דעתיה,

התבייש ונפלה רוחו,

ו

משום כך

אתא מיטרא

.

רבה גזר תעניתא

.

בעי רחמי

-

ולא אתא מיטרא

.

אמרו ליה: והא רב יהודה, כי הוה גזר תעניתא

-

אתא מיטרא

[כאשר היה גוזר תענית, היה בא מיד גשם]!

אמר להו

רבה:

מאי אעביד

[ומה אעשה]?

אי

[אם] אתם סבורים שרב יהודה נענה

משום תנויי

[משום שדרגת לימוד התורה בזמנו היתה עדיפה מדרגתינו]

אין הדבר כך, כי

אנן עדיפינן מינייהו

[אנו עדיפים בדבר זה מדורו של רב יהודה].