Taanit 17a — el Talmud en español

לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות

אלא

בזמנים אלו:

א

.

בראש השנה,

כפי שמצינו במסכת ראש השנה [טז א]: אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות [ושם בגמרא מתבאר טעם הדבר].

ב

.

ו

יום הכפורים ש

ביובלות

[בשנת היובל, שחלה אחת לחמישים שנה], כפי שמצינו במסכת ראש השנה [כו ב]: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות.

ג

.

ובשעת מלחמה

. כפי שמצינו במקרא [במדבר י]: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם, והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם" .

שנינו במשנתנו:

על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם כו'

.

תנא: יש מחליפין

את סדר הדברים. ומשייכים את חתימת "שומע

צעקה"

לברכת "מי שענה את

אליהו

בהר הכרמל",

ו

את חתימת "שומע

תפלה"

-

משייכים ל

ברכת "מי שענה את

שמואל

במצפה".

שואלת הגמרא:

בשלמא גבי שמואל,

אפשר לסיים אף ב"שומע תפילה", כי

כתיב ביה

לשון

תפלה,

כפי שנאמר: "קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם",

וכתיב ביה

גם לשון

צעקה,

כפי שנאמר: "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה" .

אלא גבי אליהו,

הרי רק לשון

תפלה כתיב,

שנאמר: "ענני ה' ענני", שהוא לשון תפילה ובקשה. ואילו לשון

צעקה לא כתיב!

ואם כן, היאך אפשר לסיים את ברכת "מי שענה את אליהו" בלשון צעקה?

ומתרצת הגמרא:

"ענני ה' ענני"

-

לשון

צעקה היא

.

שנינו במשנתנו:

על הששית הוא אומר מי שענה את יונה כו' על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד כו'

.

ותמהה הגמרא:

מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה

[הרי בסדר הדורות, יונה היה אחרי דוד ושלמה ],

מאי טעמא מקדים ליה ברישא

[למה מקדימין להזכיר את יונה בששית, ורק בשביעית מזכירין את דוד ושלמה]?

ומבארת הגמרא: הטעם שמזכירין את דוד ושלמה רק בסוף הברכות הוא,

משום דבעי למיחתם

[שרוצים לחתום] ולסיים את כל הברכות בחתימת "ברוך

מרחם על הארץ"

. ומזכיר באותה ברכה את דוד ושלמה, שהם התפללו על ארץ ישראל .

תנא, משום סומכוס אמרו,

שאין מסיימין "ברוך מרחם על הארץ", אלא

"ברוך משפיל הרמים"

. והיינו, שעל ידי שמנע הקדוש ברוך הוא את הגשם, הכניע את ישראל לחזור בתשובה .

שנינו במשנתנו:

שלש תעניות הראשונות אנשי משמר מתענין ולא משלימין כו'

.

תנו רבנן: מפני מה אמרו

ש

אנשי משמר מותרין לשתות יין

רק

בלילות, אבל לא בימים

-

משום ששתויי יין אסורים בעבודה בבית המקדש. ואנו חוששין

שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב

שעובדים באותו יום, ויצטרכו לסיוע,

ויבואו

אנשי משמר

ויסייעו להם

. לכן, אף שאין אותו היום זמנם הקבוע של אנשי משמר, אסורין לשתות יין בימים. אבל בלילות מותרין, כיון שאז אין העבודה כבדה.

מפני מה אמרו

ש

אנשי בית אב

אינם מותרין לשתות יין,

לא ביום ולא בלילה

-

מפני שהן עסוקין תמיד בעבודה

. והיות ושתויי יין אסורין בעבודה, לכן אסור לאנשי בית אב לשתות יין כלל.

מכאן,

מדברי משנתנו, שאף אנשי משמר, שאין זמן עבודתן באותו היום, אסורין לשתות יין,

אמרו

:

בזמן הזה , שאין בית המקדש קיים,

כל כהן שמכיר

ויודע איזוהי

משמרתו ומשמרת בית אב שלו,

כגון, שיודע שהוא שייך למשמרת יהויריב או יהוידע, ויודע באיזה יום ובאיזה שבוע היה קבוע זמן עבודתם,

ויודע שבתי אבותיו קבועין שם,

שלא נתחללו ונגואלו מן העבודה, אלא ראויין הן לעבוד במקדש ,

אסור לשתות יין כל אותו היום

שיודע שהוא הזמן הקבוע לעבודת בית אבותיו. שמא יבנה בית המקדש, ואז יהיה כהן זה צריך לעבוד .

ואילו

ב

כהן ש

מכיר

את

משמרתו,

באיזה שבוע הם עובדים,

ואין מכיר משמרת בית אב שלו,

ולכן אינו יודע איזה מימות השבוע הוא זמנו הקבוע,

ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, אסור לשתות יין כל אותה שבת

[כל אותו שבוע, שהוא זמנו של המשמר שלו]. משום שכל יום מימות השבוע בספק הוא, שמא הוא זמנו של כהן זה.

ואילו כהן ש

אינו מכיר

כלל

משמרתו

ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, אסור לשתות יין כל השנה,

כי בכל יום מימות השנה יש חשש שמא הוא היום הקבוע לבית אב שלו .

רבי אומר, אומר אני,

שאם חוששין שמא יבנה בית המקדש, צריך להיות הדין ש

אסור

כל כהן

לשתות יין לעולם,

אף אם הוא מכיר את משמרתו ומשמרת בית אב שלו, שנקבעו לו בעבר.

והטעם, כי יתכן שבעתיד ישתנה סדר המשמרות. ועוד, שיתכן שיעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת, ויהא כהן זה צריך לעבוד .

אבל מה אעשה, שתקנתו

של הכהן, שבגללה הוא מותר לשתות יין - היא

קלקלתו

.

ומהי אותה קלקלה, שמחמתה מותרין הכהנים לשתות יין -

שהרי כמה שנים שלא נבנה בית המקדש .

ולכן מותרין לשתות יין, כי אין חוששין שמא יבנה, ויצטרכו לעבודתו .

אמר אביי: כמאן שתו האידנא כהני חמרא

[כמו מי, לפי איזו שיטה, שותין בזמננו הכהנים יין] -

כ

שיטת

רבי

.

שנינו במשנתנו:

אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת

.

מאי טעמא,

למה אנשי משמר ואנשי מעמד אסור לספר ולכבס?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין

בשיער ארוך ובבגדים שאינם מכובסין.

שאם נתיר להם לספר ולכבס בימי משמרתן, לא יקפידו לעשות זאת קודם אותו זמן, אלא יסמכו על אחד מימי אותו שבוע של משמרתן.

אבל עתה, שהן אסורין לעשות זאת בימי משמרתן, יקפידו להקדים להסתפר ולכבס בשבוע שלפני כן, ויכנסו למשמרתם כשהם מסופרים ולבושים בבגדים נקיים.

תנו רבנן

: מצוה שיהא ה

מלך מסתפר בכל יום

.

כהן גדול

מסתפר

מערב שבת

-

לערב שבת

. כלומר, אחת לשבוע.

כהן הדיוט,

מסתפר

אחת לשלשים יום

.

ועתה דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא.

מלך מסתפר בכל יום

-

מאי טעמא

[מה טעם הדבר]?

אמר רבי אבא בר זבדא

: משום ש

אמר קרא: "מלך ביפיו תחזינה עיניך"

. והיות והמלך צריך להתראות אל העם ביפיו, לכן עליו להסתפר בכל יום .

כהן גדול

מסתפר

מערב שבת לערב שבת, מאי טעמא?

אמר רב שמואל בר יצחק: הואיל ומשמרות מתחדשות

ובאות כל שבוע ושבוע [שהרי כל משמרת עובדת שבוע אחד בבית המקדש, ולאחר מכן באה אחרת ומחליפה אותה]. ומשמרה שלא ראתה את הכהן הגדול עד עתה, ובאה לראותו, הדבר נאה שתראהו ביפיו.

כהן הדיוט

מסתפר

אחת לשלשים יום

-

מנלן

[מנין לנו דבר זה]?

אתיא

[דבר זה בא ונלמד] בגזירה שוה

"פרע

-

פרע" מנזיר,

וכדלהלן:

כתיב הכא,

גבי כהנים:

"וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו"

,

הרי לנו לשון "פרע" בכהנים.

וכתיב התם,

גבי נזיר:

"קדש יהיה גדל פרע שער ראשו",

הרי לנו לשון "פרע" בנזיר.

מה להלן,

בענין נזיר, הכוונה היא שצריך לשמור נזירותו ולגדל שער ראשו במשך

שלשים

יום,

אף כאן,

גבי כהנים, מה שנאמר "ופרע לא ישלחו", היינו שלא יגדלו שער ראשם יותר מ

שלשים

יום.

ונזיר גופיה

[עצמו],

מנלן

שזמן נזירותו שלשים יום הוא?

אמר רב מתנה

: כי

סתם נזירות

-

שלשים יום

היא.

מנלן?

אמר קרא

בענין נזיר: "קדש

יהיה"

. והמילה "יהיה"

בגימטריא תלתין הוי

[שלושים היא]. משמע שצריך הנזיר לשמור על קדושתו שלושים יום.

אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא

[ושמא] מה שנאמר גבי כהנים "ופרע לא ישלחו",

הכי קאמר רחמנא

[כך אמרה התורה]:

לא לירבו כלל

[שלא יגדלו הכהנים שערותיהם כלל] , אלא יסתפרו בכל יום!

שכך היא משמעות הכתוב: "ופרע", דהיינו, שער של שלשים יום [כפי שמצינו בענין נזיר], "לא ישלחו", לא יגדלו. אלא יגלחו שערם כל יום.

אמר ליה

אביי:

אי הוה כתב

[אילו היה כתוב] כך:

"לא ישלחו פרע"

היה באמת משמע

כדקאמרת

[כפי שאמרת], שלא יגדלו שערם עד שיעור "פרע".

אבל

השתא

[עתה],

דכתיב "ופרע לא ישלחו",

כך היא משמעות הכתוב:

פרע,

גידול שיער של עד שלשים יום -

ליהוי

[יהיה. מותר להם לגדל שערם כך].

שלוחי

[לשלחו, לגדל אותו יותר] -

הוא דלא לישלחו

[זה לא יעשו], אלא יגלחוהו.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

אם כן, שלמדים דבר זה מן המקרא,

אפילו האידנא

[עתה, בזמן הזה]

נמי

[גם כן] יהיו הכהנים צריכין לגלח שערם כל שלשים יום!

ומבארת הגמרא: הטעם שאין דין זה נוהג בזמן הזה הוא, משום שהמקרא "ופרע לא ישלחו" - סמוך למקרא "ויין לא ישתו". ולכן דין איסור גידול שיער צריך להיות

דומיא דשתויי יין

[דומה לדין שתויי יין].

מה שתויי יין,

דווקא

בזמן ביאה

לבית המקדש

הוא דאסור,

כפי שנאמר בספר יחזקאל: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית", אבל

שלא בזמן ביאה

-

שרי

[מותר] לכהן לשתות יין,

אף הכא נמי

[גם כאן, בענין גילוח], כך הוא הדין, שדווקא בזמן שבית המקדש קיים אסור לגדל שיער פרע. אבל עתה, שאין בית המקדש קיים, מותר.

ומקשה הגמרא:

והתניא, רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם

.

אבל מה אעשה, שתקנתו

של הכהן, שמחמתה מותר הוא לשתות יין - מחמת

קלקלתו

של בית המקדש היא. שהיות ועברו כמה שנים שלא נבנה בית המקדש, אין חוששין שמא יבנה, ויימצא הכהן שתוי יין.