Shabat 75b — el Talmud en español

והוינן בה לרב: וכי רק

משום צובע, אין

ואילו

משום נטילת נשמה לא

מיחייב?! והרי ודאי שנטילת נשמה גם היא מלאכה, כמו שהרגו את האילים והתחשים והחלזון.

ומתרצינן:

אימא

כך אמר רב: השוחט חייב

אף משום צובע

. והנפקא מינה, שאם שחט בשוגג חייב שתי חטאות.

[ולפי זה מתורץ גם מה שמנתה המשנה את השוחט כמלאכה בפני עצמה, שאינה כלולה בצובע האמור במלאכות הצמר].

אמר רב: מילתא דאמרי

, שהשוחט חייב אף משום צובע -

אימא בה מילתא

אוסיף בה טעם,

דלא ליתו דרי בתראי

שלא יבואו הדורות הבאים

וליחכו

וילעגו

עלי.

שהרי לכאורה יש לתמוה על מה שאמרתי כי שוחט חייב משום צובע:

צובע

בשחיטה -

במאי ניחא ליה?

מה צורך יש לו בצביעת הבשר.

ואמינא:

ניחא

ליה

דליתווס

, שיצטבע

בית השחיטה

ב

דמא, כי היכי דליחזוה אינשי

, שיראוהו האנשים, וידעו מתוך הצבע האדום הטרי שהיום נשחטה הבהמה,

וליתו, ליזבנו

ויקנו

מיניה

.

שנינו במשנה:

והמולחו והמעבדו.

והוינן בה:

היינו מולח והיינו מעבד?!

שהמליחה אף היא צורך העיבוד, ולמה נמנו כשתי אבות מלאכות.

ומתרצינן:

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרווייהו: אפיק

הוצא

חד מינייהו

, שאכן אין צורך למנותם כשתים,

ועייל

במקומה מלאכת

שירטוט

, שהיא סימון המקום שרוצה לכתוב או לחתוך בצורה ישרה. וכך עשו במשכן בחיתוך העורות.

אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד.

רבא אמר: אין עיבוד באוכלין!

[ומדרבנן אסור. תוד"ה אין].

אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא

שחייב על המלחת הבשר,

לא אמר

זאת

אלא דקא בעי ליה

במקום שהוא צריך את הבשר המלוח

לאורחא

, שיוצא לדרך, ואז הוא מולח מלח הרבה כדי לשמר את הבשר, וזוהי צורת עיבוד שחייבים עליה.

אבל

אם מולח

ל

צורך

ביתא

, מליחה רגילה של בשר בבית -

לא משוי איניש מיכליה עץ!

אינו מולח אדם את מאכלו, הבשר הדרוש לו למאכל ביתו ולא לשימור, עד שיתקשה כעץ. ופחות מכך לא הוי עיבוד.

שנינו במשנה:

והממחקו והמחתכו

.

אמר רבי אחא בר חנינא: השף בין העמודים

של אכסדרה, העשויה חלונות חלונות בין עמוד לעמוד, ושייף את קרקעית החלון כדי שיהא חלק ונוח לישען עליו -

חייב משום ממחק

.

אמר רבי חייא בר אבא: ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי

:

א.

המגרר

, משפשף

ראשי כלונסות

לחדדם, ומקפיד שיהיו כולם בגודל אחיד,

בשבת, חייב משום מחתך.

ב.

הממרח רטיה בשבת

, מחליק את המשחה שעל התחבושת -

חייב משום ממחק.

[כך נראה לפרש לכאורה. ובדברי המפרשים והפוסקים לא מצאנו במפורש התייחסות למשחה, ויש לשונות בדבריהם שנראה כי המדובר הוא בהחלקת הרטיה עצמה, וצריך עיון את מה הוא מחליק וכיצד הוא מחליק].

ג.

המסתת את האבן בשבת

, שמחליק אותה לאחר שנחצבה -

חייב משום מכה בפטיש

, שזו היא גמר מלאכתה.

אמר רבי שמעון בן קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש: הצר

צורה בכלי

לנוי [בכלי גמור, ועומד לכך שיוסיפו עליו את הצורה],

והמנפח בכלי זכוכית

, בזכוכית מהותכת חמה הוא מנפח במפוח ועושה ממנה כלי -

חייב משום מכה בפטיש

.

אמר רבי יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי

, שמוציא מהאריג חוטים בולטים שנשארו כתוצאה מקשר שנעשה שם, או שמוציא קש וקיסמים שנשתרבבו לתוך הבד בשעת האריגה -

חייב משום מכה בפטי ש.

והני מילי

, דוקא

דקפיד עליהו

שלא ישארו בבד.

שנינו במשנה:

והכותב שתי אותיות.

תנו רבנן: כתב אות אחת גדולה, ויש במקומה

כדי

לכתוב שתים

שתי אותיות רגילות -

פטור

. כיון שלא כתב שתי אותיות כפי שהיה במשכן, שכתבו אות אחת על קרש זה ואת שניה על הקרש השני כדי לסמן שהוא בן זוגו.

אבל, אם

מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים

-

חייב!

כי חשיבותה של מלאכת המחיקה היא בהכנת המקום לכתיבת שתי אותיות, וכאן הרי יש כאן מקום לשתי אותיות.

אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב!

וקמשמע לן, שתנא קמא הוא רבי מנחם ברבי יוסי.

שנינו במשנה:

הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש.

רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה

-

חייב משום מכה בפטיש.

שנינו בסיפא דמשנה: הרי

אלו אבות מלאכות.

ומבארינן: הא דקתני

"אלו"

-

לאפוקי

מדרבי אליעזר,

דמחייב על תולדה במקום אב

שתי חטאות.

שהרי כבר אמרנו לעיל [עג ב], שהמנין שנקטה משנתנו הוא לידע כמה חטאות הוא חייב. ובאה הסיפא להשמיענו שאם עשה אבות אלו ועשה עמהן גם תולדות אינו חייב עליהן חטאות נפרדות, אלא מביא קרבן שיכפר על האב ותולדותיו כולן.

[לשונו של רש"י כאן ובתחילת מסכת בבא קמא מורה לכאורה כי אליבא דרבנן העושה אב ותולדותיו מביא קרבן רק על האב, ולא על תולדותיו. אך דבר זה תמוה ביותר, כי הרי גם התולדה היא חטא המחייב קרבן אלא שהיא יכולה להתכפר יחד עם האב באותו הקרבן.

אך עיון בלשונו של רש"י בדף ו ב בד"ה חייב, מוכיח כי כוונתו של רש"י היא לומר שאין התולדה מחייבת קרבן בפני עצמו במקום שעושה אותה בהעלם אחד עם האב, אבל ודאי שהיא צריכה להתכפר בקרבן יחד עם האב].

שנינו במשנה: הרי אלו אבות מלאכות

ארבעים חסר אחת.

ומבארינן מדוע חזר התנא ושנה את מנין המלאכות אחר שכבר שנה אותו ברישא:

לאפוקי מרבי יהודה

.

דתניא: רבי יהודה מוסיף את השובט

, שמכה בשבט על חוטי השתי כדי לישר אותם.

ו

את

המדקדק

, שמכה על חוטי הערב המתוחים מדאי, כדי שיתרפו וישתלבו יפה באריג.

אמרו לו

חכמים לרבי יהודה:

שובט

-

הרי הוא בכלל מיסך!

שענינם של שובט ומיסך הוא סידור חוטי השתי.

מדקדק

-

הרי הוא בכלל אורג!

שהמדקדק הוא חלק ממלאכת האריגה.

ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דלעיל [עג ב] שנמנים כשלשה אבות, אף על פי שמהות שלשתם היא תיקון האוכל על ידי הפרדת הפסולת ממנו.

משום דחלוקים הם לשלש פעולות, הנעשות בשלשה שלבים, ובשלשה מצבים של האוכל והפסולת, ובזה אחר זה.

זורה הוא בתחילה בקשין, שמפריד אותם מהגרעינים באמצעות הרוח. ובורר הוא לאחר מכן בצרורות העפר והאבנים המעורבים בין גרעיני התבואה שמוציא אותם בידיו מתוך התערובת. ומרקד הוא לאחר מכן לאחר שנטחנה התבואה ונעשתה קמח שמנפה אותה בנפה מהקליפות של גרעיני התבואה.

עיין ברש"י כאן ובריטב"א כתב עפ"י רש"י במשנה [עג א] שהחילוק הוא דזורה הוא ע"י הרוח ובורר ביד ומרקד בנפה.

מתניתין:

ועוד כלל אחר אמרו

:

כל הכשר להצניע

, דבר שראוי להצניעו ולשמור עליו כי הוא משמש לצורך האדם,

ומצניעין כמוהו

, שיש בו שיעור שבגללו רוב בני אדם מחשיבים אותו ועשויין להצניעו,

והוציאו בשבת

מרשות לרשות בשוגג -

חייב חטאת עליו

, אפילו אם הוציאו אדם עשיר שאין הדבר חשוב בעיניו [ולהלן יתבארו השיעורים לכל מיני דברים].

וכל

דבר

שאינו כשר

חשוב

להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת

-

אינו חייב

על הוצאתו

אלא המצניעו

. אותו אדם שהדבר חביב עליו וחשוב בעיניו עד שהוא מצניעו, רק הוא חייב אם הוציאו. אבל אדם אחר שהוציאו אינו חייב עליו, שלגביו לאו מלאכה היא.

גמרא:

ומבארינן:

כל הכשר להצניע

דקתני -

לאפוקי מאי?

רב פפא אמר: לאפוקי דם נדה

, שאין מצניעין אותו.

מר עוקבא אמר: לאפוקי עצי אשרה

, עצי אילן שנעבד לעבודה זרה.

ומבארינן:

מאן דאמר דם נדה, כל שכן עצי אשרה

דלא מצניעין, שהרי הם אסורין בהנאה ומאוסים וחייבים לאבדם מהעולם.

ו

מאן דאמר עצי אשרה

סבר, דוקא עצי אשרה לא מצניעין.

אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא

[חתול], שיאכלנו.

ואידך

סבר:

כיון דחלשא

גורם לחולשה, שהמאכיל דם אדם לחתול נחלש בשל כך, הילכך

לא מצנע ליה.

אמר רבי יוסי בר חנינא: האי

דקתני במתניתין שדבר שיש בו שיעור שרוב האנשים מצניעין אותו בשל כך חייבים כולם על הוצאתו, ואפילו אדם עשיר שאינו מחשיב אותו עקב שיעורו הקטן -

דלא כרבי שמעון

.

דאי רבי שמעון, האמר

: [לקמן במשנה עו ב]

לא אמרו כל השיעורין הללו

[שנשנו להלן, שעל אותן שיעורין חייבין]

אלא למצניעיהן

בלבד. כלומר רק סתם אנשים, שרגילים להצניע כשיעור הזה, הם חייבין עליו. אבל אדם עשיר, שאינו רגיל להצניעו, אינו חייב עליו אלא בשיעור יותר גדול.

שנינו במשנה:

וכל שאינו כשר להצניע.