Shabat 75a — el Talmud en español

ומתרצינן:

רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו

:

שכן יריעה שנפל בה דרנא

, תולעת עשתה בה נקב קטן -

קורעין בה

למעלה ולמטה מהנקב כדי שלא יווצרו קמטים מהתפירה,

ותופרין אותה.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב

שלשה דברים בשלשה ענינים שונים:

את שלשת המימרות הללו שמע רב זוטרא מרב ביחד, ולכן גם אמר אותם כך, למרות שאין ביניהן כל קשר.

א.

המותח חוט של תפירה בשבת

, בבגד תפור שנתרפה בו חוט התפירה, ונפרדו במקצת שני חלקי הבגד, מותח את שני קצות החוט כדי להדק את התפירה -

חייב חטאת

, לפי שזו היא דרך תפירתו של הבגד.

ב.

והלומד

אפילו

דבר אחד מן המגוש

, מין, האדוק בעבודה זרה, ואפילו לומד ממנו דבר תורה -

חייב מיתה

, כי הוא עלול למשוך אותו לעבודה זרה.

ג.

והיודע לחשב תקופות ומזלות

, שיודע לחשב על פי המזלות את תקופות השנה כגון אם תהיה השנה גשומה או חמה,

ואינו חושב

[מחשב] -

אסור לספר הימנו

, לדבר בשבחו, וכדמפרש הטעם לקמן.

"מגושתא

" האמור בכל מקום בש"ס - מי הוא?

פליגי בה

רב ושמואל.

חד אמר: חרשי

מכשף.

וחד אמר: גדופי

, שהוא מין, האדוק בעבודה זרה, ומגדף תמיד את השם, ומסית אנשים לעבודה זרה.

ואמרינן:

תסתיים

, יש להוכיח

דרב

הוא

דאמר גדופי!

דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה.

דאי סלקא דעתך

דמגוש הוא

חרשי

, מכשף, אמאי אסור ללמוד ממנו כישוף? ו

הכתיב

אצל מכשף

"לא תלמד לעשות"

, ודרשינן: דוקא כדי לעשות כישוף אסור ללמוד כישוף,

אבל אתה למד להבין

ולהורות

, שאם יבא נביא שקר ויעשה אות או מופת תדע שהוא מכשף.

אלא ודאי,

תסתיים

דמגוש הוא גדופי אליבא דרב. הילכך אסור ללמוד ממנו כלום, היות שכל דבריו הם דברי עבודה זרה, וצריך להסתלק ממנו כדי שלא להמשך על ידו לעבודה זרה.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות?

שנאמר "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"

.

איזו

היא

חכמה ובינה שהיא לעיני העמים?

הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות!

שהיא חכמה הניכרת לכל, שניתנת להוכחה שאומר על פי חישוב המזלות, שנה זו תהא גשומה או חמה, והדבר מתממש.

שנינו במשנה:

הצד צבי.

תנו רבנן: הצד חלזון, והפוצעו

, סוחט את דמו לצורך עשיית צבע של תכלת או ארגמן ממנו -

אינו חייב אלא אחת

, משום צידה.

רבי יהודה אומר: חייב שתים

.

שהיה רבי יהודה אומר: פציעה

-

בכלל דישה

היא. שהוצאת הדם מהדג דומה במהותה לפירוק הגרעינים מהתבואה.

אמרו לו

חכמים:

אין פציעה בכלל דישה!

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן?

קסברי: אין דישה אלא בגידולי קרקע!

והוינן בה:

וליחייב נמי משום נטילת נשמה?

שהרי הוא גם הורג את החלזון כשמוציא ממנו את הדם.

ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן

: הכא במאי עסקינן,

שפצעו

לאחר שהוא

מת.

רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי

, נמי פטור משום נטילת נשמה, משום ש

"מתעסק" הוא אצל נטילת נשמה

[הביטוי "מתעסק" הוא לשון מושאל, ומשמעותו כאן היא - שאינו מתכוין להורגו, אלא מתעסק בהוצאת דמו, וממילא הוא מת].

ומקשינן:

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון

, דאמר דבר שאינו מתכוין מותר,

בפסיק רישיה ולא ימות

שאסור [שהאומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, כיון שאי אפשר שלא תמות הרי זה נחשב כמתכוין. רש"י סוכה לג ב].

והכא נמי ודאי הוא שהחלזון ימות ואין כאן היתר של "אינו מתכוין"?

[וכאמור, הלשון "מתעסק" שנקטה הגמרא כאן אינו "מתעסק" שבכל מקום, אלא "אינו מתכוון"].

ומתרצינן:

שאני הכא

, באינו מתכוון להורגו,

דכמה דאית ביה נשמה

בחלזון

טפי

-

ניחא ליה!

שעדיף לו שהדג יהיה חי, והוא טורח לשמור עליו שלא ימות בידיו בשעה שמוציא ממנו את דמו,

כי היכי דליציל ציבעיה

. שדם חלזון החי צלול יותר מדם המת.

הילכך, אפילו אם הדג מת בידו אינו חייב עליו משום נטילת נשמה, דהוי ליה "מתעסק" בהריגתו, שהרי רוצה וטורח שלא ימות. ומה שרבי שמעון מחייב בפסיק רישיה זה דוקא באופן שלא איכפת לו אם תיעשה המלאכה, אלא שאינו מתכוין לה. אבל כאן הרי אינו רוצה שימות הדג. [ועיין ברמב"ן שכתב שכל פסיק רישא שתוצאותיו רעים לו הכל מודים שאינו חייב עליו].

שנינו במשנה:

והשוחטו.

והוינן בה:

שוחט

-

משום מאי חייב?

היכן היה במשכן מלאכת שחיטה? שהרי לא היו צריכים דוקא לשחוט את האילים המאדמים והתחשים כדי להשתמש בעור שלהם, אלא היו יכולים לחנוק אותם.

ומשנינן:

רב אמר: משום צובע

, שבשר בית השחיטה נצבע בדם השחיטה, וצביעה היא אב מלאכה שהיתה במשכן. [ולקמן יתבארו דברי רב, שהרי צובע נמנה כבר לעיל, בכלל מלאכות הנעשות בצמר].

ושמואל אמר: משום נטילת נשמה

, כלומר שמלאכת שוחט האמורה במשנה, אינה "שחיטה" בדוקא, אלא נטילת הנשמה שבה. וזו אכן היתה במשכן, שהרי נטלו את נשמת התחשים והאילים המאדמים.