Versión en texto de este daf: original y traducción
Shabat 57a — el Talmud en español
Shabat 57a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Shabat 57a
פרק במה אשה
הקדמה לפרק במה אשה
שנינו במשנה [לקמן עג א] כי הוצאה מרשות לרשות היא אחת מל"ט אבות המלאכות בשבת.
מדאורייתא חייב חטאת רק כאשר הוציא משא כדרך שרגילים לצאת עמו בחול.
מלבושיו של אדם טפלים לו - ולכן על הוצאת בגדיו דרך מלבוש אין איסור הוצאה [ראה רמב"ם פרק י"ח הלכה י"ז].
תכשיטיו של אדם - מדין תורה מותר לצאת בהם, כשהם ענודים עליו כדרך המתקשטים. אלא שגזרו חכמים שלא לצאת בהם בשבת, שמא תשלוף האשה את התכשיט להראותו לחבירתה.
וכן גזרו שלא לצאת בדבר שהוא רפוי על הגוף, ויש חשש שיפול במהרה, ויבא להביאו [בידיו, דרך הוצאה] ארבע אמות ברשות הרבים.
וכן גזרו שלא תצא האשה בדבר החוצץ בטבילה, כי חששו שמא תזדמן לה טבילה של מצוה בשבת, שאז היא צריכה להסירם מעליה, ושמא תבוא אחר כך להוליך דבר זה ארבע אמות ברשות הרבים.
וכן גזרו שלא לצאת בדברים שיתכן שיגחכו אנשים עליהם, ויבוא משום כך לשלוף אותם ולהוליכם ברשות הרבים [כגון בסנדל אחד בלבד].
וכן אסרו לצאת בכמה דברים משום מראית העין - כגון במלבושים של אנשי מלחמה.
מתניתין:
במה אשה
יוצאה
בשבת מרשות לרשות, ואין בו לא משום איסור הוצאה ולא גזירה דרבנן,
ובמה אינה יוצאה
, משום שגזרו רבנן שמא תבוא לידי איסור הוצאה?
לא תצא אשה, לא בחוטי צמר
הקשורים בראשה ,
ולא בחוטי פשתן
הקשורים בראשה,
ולא ברצועות שבראשה
, אף על גב שהם אינן משאות. לפי שגזרו רבנן עליהם משום שבשעת טבילה הם חוצצים, ושמא תורידם האשה קודם הטבילה, ותבוא לידי מלאכת הוצאה.
ולא תטבול בהן
בחוטי צמר ופשתן וברצועות שבראשה
עד שתרפם
, כדי שיכנסו המים ביניהם לשערותיה .
ולא
תצא האשה
בטוטפת
שהוא כמין ציץ המגיע מאוזן לאוזן,
ולא בסרביטין
שהוא כמין ציץ, ומצדדיו יורדים הקצוות על הלחיים,
בזמן שאינן תפורין
. שאנו חוששים שמא תשלוף אותם מראשה כדי להראותם לחבירתה, ותוליכם ארבע אמות ברשות הרבים. אבל בתפורים יחד עם השבכה לא חיישינן, שהרי לא תגלה את שערה ברשות הרבים .
ולא
תצא
בכבול
שהוא כיפה של צמר
לרשות הרבים
. אבל לחצר שאינה מעורבת התירו בכבול [בלבד], כדי שתהיה מקושטת ולא תתגנה על בעלה .
ולא
תצא
בעיר של זהב
, שהוא תכשיט עגול ומציירין בו דוגמת עיר, ומחברים אותו למלבוש בחיבור שאינו גמור. כי חששו שמא תבוא לשלוף אותו .
ולא בקטלא
, שהוא בגד חשוב הנמצא כנגד לבה כדי למנוע את נפילת האוכל על צווארה, מפני שחוששים שמא תשלוף אותו.
ולא בנזמים
[שבאפה] שדרכה לשלוף אותם.
ולא בטבעת שאין עליה חותם
. ואף שהיא תכשיט גזרו שמא תבוא לשלוף אותה [וכשיש עליה חותם היא אינה תכשיט, וחייבת מדאורייתא אם יצאה בה].
ולא במחט שאינה נקובה
, שאף על פי שהיא תכשיט גזרו עליה [וכשהיא נקובה אין זה תכשיט אלא משא, וחייבת מדאורייתא אם יצאה בה].
ו
בכל אלו האמורים במתניתין -
אם יצאת
בהן
אינה חייבת חטאת
, שהרי איסור הוצאתם הוא רק מדרבנן .
גמרא:
שנינו במשנה שלא תטבול האשה לטהרתה עד שתרפה את קשרי הרצועות שבראשה.
והוינן בה:
טבילה
האמורה במשנה -
מאן דכר
מי הזכיר את
שמה
של טבילה אצל הלכות שבת? והיינו, לשם מה נאמרו במשנתנו העוסקת בהלכות הוצאה גם הלכות טבילה.
אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר
במתניתין.
מה טעם
גזרו רבנן ש
לא תצא אשה
בשבת
לא בחוטי צמר ולא
בחוטי פשתן
-
מפני שאמרו חכמים
שאפילו
בחול
ש
לא תטבול בהן עד שתרפם
כדי שיכנסו המים ביניהם לשער .
וכיון דב
יום
חול לא תטבול בהן עד שתרפם
, משום כך
בשבת לא תצא בהן
, מחשש
דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו
, ותתירם לצורך הטבילה ,
ואתי
ותבוא
לאתויינהו
להוליכם
ארבע אמות
ברשות הרבים
.
בעא מיניה רב כהנא מרב: תיכי חלילתא
, שרשרות של חוטים חלולות ועגולות שקולעות בהן הנשים שערן -
מאי
, מהו לצאת בהם בשבת? האם הם חציצה לטבול בהם ולכן גזרו עליהם רבנן שלא לצאת בהם, או שאינם נחשבות חציצה?
אמר ליה: אריג קאמרת?
מותר לצאת בו בשבת! משום ד
כל שהוא אריג לא גזרו
בו רבנן שלא לצאת בו בשבת, משום שאינו חוצץ לענין טבילה, היות ואי אפשר להדק אותו.
איתמר נמי, אמר רב הונא בריה דרבי יהושע: כל שהוא אריג
-
לא גזרו
בו רבנן.
ואיכא דאמרי: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא לאחוותי
, לאחיותי, שבזמן שהיו רוחצות בחמין לא היו מסירות מראשן את השרשרות העשויות מאריג, משום
דלא קפדן עלייהו
. שאין האריג מונע מהמים לבוא על כל שערן, והנאת רחיצתן אינה מתמעטת כאשר האריג על שערן, ולכל אינן חוצצות.
והוינן בה:
מאי איכא בין הך לישנא
קמא
ובין הך לישנא
בתרא בדברי רב הונא בריה דרב יהושע?
ומשנינן:
איכא בינייהו
החילוק בין שני הלשונות הוא באופן
דטניפן
, שאותן שרשרות נטנפו בטיט .
להך לישנא דאמר
רב הונא בריה דרב יהושע
כל שהוא אריג לא גזרו
רבנן לצאת בו בשבת, שאינו חוצץ בטבילה -
הני
חוטין שנטנפו
נמי ארוג
הן, ואינן חוצצות מפני הטבילה כיון שאינן מהודקות לגופה, ומותר לצאת בהן בשבת.
ולהך לישנא דאמרת
שמותר לצאת בשבת בשרשרות
משום קפידא
, שאין הנשים מקפידות לרחוץ בהן, באלו
כיון דטניפו
השרשרות -
מקפד קפדא עלייהו
הנשים כדי שלא יתלכלך בשרן אחר הרחיצה. ודרכן להסירן לפני הטבילה, ואסור לצאת בהן בשבת גזירה שמא תסיר אותם האשה מעליה קודם הטבילה .
תנן התם
במסכת מקוואות:
ואלו חוצצין באדם
הטובל:
חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות
.
רבי יהודה אומר
: חוטין
של צמר ו
חוטין
של שער
[העשויין משער] -
אין חוצצין, מפני שהמים באים בהן
, היות והם אינם מהודקים על השער .
אמר רב הונא: וכולן
, לא רק רצועות, אלא כל החוטים האמורים במשנתנו שחוצצים, הם דוקא חוטים הקשורים
בראשי הבנות
, שדוקא בהם
שנינו
שהם חוצצים.
מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי
אמר רב הונא שמדובר דוקא בחוטים הקשורים בראשי הבנות?
אילימא
שהוא בא
למעוטי
חוטי
דצואר
, שכאשר קושרים את החוטים בצואר הם לא חוצצים.
ודמאי?
אילו חוטים שבצואר הוא בא למעט?
אילימא למעוטי
חוטי
דצמר
, ולומר שאינם חוצצים בקשירתם בצואר אלא רק כאשר הם קשורים בשער הראש.
לא יתכן לומר כך.
כי,
השתא
, צמר
רך
, הקשור
על גבי
השער [שהוא]
קשה
, הרי הוא
חוצץ
בטבילה.
צמר
רך
, הקשור
על גבי
הצואר שהוא
רך
-
מיבעיא
למימר שהוא חוצץ!? הרי ודאי על גבי מקום רך החוט מהודק יותר, ופשיטא שחוצץ .
ואלא
שמא נפרש שרב הונא בא
למעוטי דחוטי פשתן
הקשים הקשורים על גבי הצואר, ולומר שאינם חוצצים.
גם זה לא יתכן.
כי
השתא
פשתן, שהוא
קשה
, הקשור
על גבי
השער, שהוא
קשה
, אמרת ש
חוצץ
. חוט פשתן ה
קשה
הנקשר
על גבי
הצואר, שהוא
רך
-
מיבעיא
למימר שיחצוץ!?
אלא
,
אמר רב יוסף: היינו טעמא דרב הונא
שהקיל לומר בחוטים שבצוארה שאינן חוצצים -
לפי שאין אשה חונקת את עצמה
, אלא דרכה לקשור את החוטים שבצוארה שיהו רופפים.
איתיביה אביי
לרב יוסף: שנינו בברייתא:
הבנות יוצאות
בשבת
בחוטין שבאזניהן
, שנותנות שם שלא יסתם הנקב, משום שאין דרכן להסיר אותם אפילו בשעת טבילה.
אבל לא
יוצאות
בחבקין
רצועות
שבצואריהן
.
ואי אמרת אין אשה חונקת את עצמה
קשה
חבקין שבצואריהן אמאי לא
יוצאות בהן? והלא אינן חוצצות, כי דרכן שלא להדק בצואר?