Shabat 56a — el Talmud en español

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר

ש

בני שמואל חטאו

בשוחד והטיית דין האמורים בהם,

אינו אלא טועה. שנאמר "ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו

". משמע,

בדרכיו הוא דלא הלכו

. אבל

מיחטא, נמי לא חטאו

.

אלא מה אני מקיים

מה שנאמר עליהם,

"ויטו אחרי הבצע

, ויקחו שחד ויטו משפט"? -

שלא עשו כמעשה אביהם

.

ומפרשת הגמרא במה הם היו שונים משמואל:

שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל, ודן אותם בעריהם. שנאמר "והלך מדי שנה בשנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל

".

ו

אילו

הם

[בניו]

לא עשו כן. אלא ישבו בעריהם

, ושם שפטו את העם. ולא יצאו ממקומם,

כדי להרבות שכר לחזניהן

[שמשיהם]

וסופריהן

. שהיו שוכרים שמשים להזמין את הנקראים לדין, וסופרים לכתוב שטרות ואגרות. ורצו שישתכרו בכך בני עירם. ולכן נאמר בהם "ויטו אחר הבצע".

ומה שאמר בני שמואל לא חטאו -

כ

מחלוקת

דתנאי

נשנה דבר זה.

דתניא: הא דכתיב

"ויטו אחרי הבצע

" -

רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם

. שבקשו מעשר ראשון הראוי להם. שהרי לוים היו. ומתוך שגדולי הדור ושופטים היו, לא היו ישראל מונעים מהם את המעשר שבקשו. ושאר לוים עניים היו מצטערים.

רבי יהודה אומר: מלאי

[סחורה]

הטילו על בעלי בתים

שיעסקו בה למוכרה עבורם ויביאו להם את הרווח. ומחמת כן, כשהיו אותם בעלי בתים באים לדון לפניהם היו מטים את הדין לטובתם.

רבי עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע

[בכח], יותר מן הראוי להם בתורת מעשר.

רבי יוסי אומר: מתנות

כהונה: זרוע לחיים וקבה

נטלו בזרוע

. ואף שלא היו כהנים, ולא היתה להם זכות לכך.

נמצא, שלרבי מאיר לא חטאו בהטיית משפט. אבל לרבי יהודה, חטאו. ולרבי עקיבא חטאו בגזל .

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא

עם בת שבע בעון אשת איש,

אינו אלא טועה. שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו

". וכי

אפשר שחטא בא לידו, ושכינה עמו?!

אלא מה אני מקיים

איך נפרש את הפסוק במאמר נתן הנביא לדוד,

"מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע

בעינו, את אוריה החתי הרגת בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואתו הרגת בחרב בני עמון"!? -

שביקש לעשות

חטא,

ולא עשה!

שרצה לבוא על בת שבע קודם שקבלה גט מאוריה . אבל בפועל לא בא עליה, אלא לאחר שגירשה בעלה. ששלח לה אוריה גט על תנאי מן המלחמה. שאם לא ישוב מן המלחמה, הרי הוא מגרשה מעכשיו. ועשה כן, כדי שאם ימות לא תזדקק ליבום. או כדי שלא תתעגן אם ימות ולא יהיו עדים על מיתתו. או כדי שלא תתעגן אם יפול בשבי. וכדאמרינן לקמן.

אמר רב: רבי, דאתי מזרע בית דוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד

.

וכך דרש רבי את דברי נתן הנביא בהוכיחו את דוד על מעשה בת שבע:

"מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעינו

"

\-

רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה. ש

ב

כל רעות שבתורה, כתיב בהו "ויעש

" הרע בעיני ה'.

ו

אילו

כאן כתיב "לעשות

הרע". מלמד,

שביקש

דוד

לעשות

רעה, אך

ולא עשה

אותה.

וזה שאמר לו נתן הנביא

"את אוריה החתי הרגת בחרב

" - לא האשים את דוד בהריגתו של אוריה, כי באמת נתחייב אוריה מיתה, משום שמורד במלכות היה, כמו שיבואר בסמוך. אלא חשוב הדבר כאילו הרגתו, משום

שהיה לך לדונו בסנהדרין

למיתה,

ולא דנת

אותו. אלא גרמת לו ליהרג בלא דין .

ובאומרו

"ואת אשתו לקחת לך לאשה

" - לא האשים את דוד באיסור אשת איש, משום שבשעה שדוד לקחה לו לאשה היא כבר לא היתה אשת איש. שהרי מלשון הפסוק "לקחת לך לאשה" משמע, ש

ליקוחין יש לך בה

. ואילו אשת איש, אין קידושין תופסין בה .

דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד,

היה

כותב גט כריתות

על תנאי

לאשתו

. שאם לא ישוב מן המלחמה, תהא מגורשת מעכשיו. ולפעמים היה טרוד בצאתו, והיה שולחו לגט מן המלחמה. וכן עשה אוריה .

וראיה לדבר שכך היה מנהגם, ממה

שנאמר

במלחמת שאול "ויאמר ישי לדוד בנו:

ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום, ואת ערובתם תקח

".

והוינן בה:

מאי

"ואת

ערובתם

תקח"?

תני רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה

. דהיינו, קידושין ואישות שיש בין האיש לאשה. ואמר ישי לדוד, שיביא גטין מאחיו שהיו במלחמה עבור נשותיהם כדי שלא תשארנה עגונות.

ומה שנאמר בהמשך הפסוק:

"ואותו הרגת בחרב בני עמון

" - התכוון נתן הנביא לומר:

מה חרב בני עמון

[מה שהורגים בה בני עמון שלא מדעתך]

אי אתה נענש עליה, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו

בכך שגרמת למותו.

מאי טעמא?

משום שאוריה

מורד במלכות הוה

, ונתחייב מיתה.

ובמה הוא מורד במלכות? -

דאמר ליה

אוריה לדוד,

"ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים

", שקרא ליואב "אדוני", בפני דוד. ואין זה מן הכבוד של מלך לקבל עליו מרות של אחרים בפני המלך .

אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד, לא משכחת ביה

חטא,

בר

[חוץ]

מד

שלח את

אוריה

ליהרג בחרב בני עמון.

דכתיב

"אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו,

רק

[חוץ מאשר]

בדבר אוריה החתי

".

אבל בבת שבע לא חטא, כאמור.

אביי קשישא רמי

סתירה

מדרב אדרב.

מי אמר רב הכי

[דלא חטא דוד אלא באוריה]?

והאמר רב: קיבל דוד לשון הרע

[ויבואר בסמוך].

הרי דהיה בידו חטא נוסף על חטא אוריה.

ומסקינן:

קשיא!

גופא: רב אמר: קיבל דוד לשון הרע

. שלאחר מות שאול, ביקש דוד אחר כל הנותר מבית שאול. ובא לפניו ציבא עבד שאול, ואמר לו שנותר מפיבושת בן יהונתן בן שאול.

וכתיב "ויאמר לו המלך איפה

הוא, ויאמר ציבא אל המלך, הנה הוא

[ב]

בית מכיר בן עמיאל בלו דבר

"! כלומר, "בלא דבר". שאינו חכם בדברי תורה.

וכתיב

אחר כך

"וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר

". כלומר, שמצאו למפיבושת מלא דברי תורה.

מכדי, חזייה

דוד לציבא

דשקרא הוא

. שהרי שיקר לו באמרו שאין מפיבושת חכם. ונוכח דוד שאינו כן, אלא חכם הוא. ואם כן,

כי הדר

ציבא ו

אלשין עילוייה

, שהלשין על מפיבושת בפני דוד [כמובא בסמוך] -

מאי טעמא קיבלה

דוד

מיניה

את דבריו?

ד

הא

כתיב "ויאמר המלך ואיה בן אדוניך?

ויאמר ציבא אל המלך: הנה

[מפיבושת]

יושב בירושלים, כי אמר: היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות בית אבי

".

ומנא לן דקיבל דוד מיניה

לשון הרע זה, והאמין לו שמבקש מפיבושת למלוך תחתיו?

ד

הא

כתיב "ויאמר המלך

[לציבא]:

הנה לך כל אשר למפיבושת

.

ויאמר ציבא: השתחויתי, אמצא חן בעיניך אדוני

המלך". שנתן דוד לציבא בשכר הלשנתו את כל רכוש מפיבושת. ולמדנו, שקיבל את דבריו, והאמינו שמפיבושת רוצה למרוד בו ולמלוך תחתיו.

ושמואל אמר: לא קיבל דוד לשון הרע

מציבא אודות מפיבושת. אלא

דברים הניכרים חזא ביה

ראה בו במפיבושת שרוצה למרוד בו.

ד

הא כששב דוד ממנוסתו לאחר שנהרג אבשלום,

כתיב "ומפיבושת בן שאול ירד לפני המלך, לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, ואת בגדיו לא כיבס

, למן היום לכת המלך, עד היום אשר בא בשלום". וסבר דוד שלא קישט מפיבושת עצמו, מפני שנצטער על שניצח דוד את אבשלום ושב לביתו. וניכר היה בכך שנאמנו דברי ציבא, ואכן מפיבושת מורד היה.

ואף על פי שעוד קודם לכן כבר אמר דוד לציבא "הנה לך כל אשר למפיבשת", לא קיבל עדיין את הלשון הרע. משום שידע דוד שכל זמן שלא שב לביתו, אין מתנתו מתנה. ולא אמר כן לציבא אלא על תנאי שיתברר לבסוף שהאמת כדבריו. ואם לא היה רואה סימן זה [שלא נתקשט] היה חוזר בו מהחרמת רכוש מפיבושת.

ובאמת לא משום כך לא נתקשט מפיבושת. אלא, אדרבה, כל זמן שלא ראה את דוד שב לכסא מלכותו לא קישט את עצמו .

וכתיב "ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך, ויאמר לו המלך

למפיבושת:

למה לא הלכת עמי, מפיבושת

, בברחי מפני אבשלום?

ויאמר

מפיבושת:

אדוני המלך

.

עבדי

ציבא

רמני

.