Shabat 3b — el Talmud en español

אמר ליה רבי חייא לרב

ששאל את ספיקו לפני רבי:

בר פחתי

[בן גדולים]! וכי

לא אמינא לך: כי קאי רבי בהא מסכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה

[וכי לא אמרתי לך מכבר, שאם עוסק רבי במסכת מסויימת, אל תשאלהו שאלות במסכת אחרת, שמא לא ידע, ויתבייש],

דאי לאו

דרבי גברא רבה הוא, כספתיה! דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא. השתא מיהת,

אף ששאלתך במסכת שבת היתה בעת שרבי עוסק במסכת אחרת,

שפיר משני לך

[דהיינו, אם לא שרבי אדם גדול הוא, היית מביישו, שהיה עונה לך תירוץ שאינו תירוץ. אך בכל זאת, בפעם זו ענה לך כהוגן].

ד

כך

תניא,

כדברי רבי:

היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום

,

והוציאן לחוץ משחשיכה, חייב, לפי שאינו דומה לידו

; הסוגיא שלפנינו עוסקת במי שהושיט את ידו המליאה לרשות אחרת בערב שבת או בשבת, האם מותר לו להחזירה אליו בשבת.

אמר אביי

: דין זה

פשיטא לי

מכח משנתנו, כי

ידו של אדם

הפשוטה לרשות אחרת,

אינה לא כרשות הרבים

, היינו, שאם היה אדם עומד ברשות הרבים וידו פשוטה לרשות היחיד, אין ידו נגררת אחר גופו להיחשב כרשות הרבים [שהיא הרשות בה עומד גופו] עד שיתחייב המעביר מרשות היחיד לידו, או מידו לרשות היחיד, משום "מוציא מרשות לרשות".

ו

אף

לא כרשות היחיד

, היינו, אם היה האדם עומד ברשות היחיד, וידו פשוטה לרשות הרבים, אין ידו נגררת אחר גופו להיחשב כרשות היחיד - שהיא הרשות בה עומד גופו - שיתחייב המוציא מרשות הרבים לידו או מידו לרשות הרבים, משום "מוציא מרשות לרשות".

ומפרש אביי את דבריו: זו שאמרתי "ידו של אדם

כרשות הרבים לא דמיא

", פשיטא לי כן

מידו דעני

שבמשנתנו, והיינו מה ששנינו "פשט העני [העומד ברשות הרבים] את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים", ומבואר, שלא מתחייב בעל הבית על עקירה מידו של העני העומד ברשות הרבים והכנסה לרשות היחיד, הרי שאין יד פשוטה מרשות הרבים נחשבת כרשות הרבים.

וזו שאמרתי "ידו של אדם

כרשות היחיד לא דמיא

", פשיטא לי כן

מידו דבעל הבית

שבמשנתנו. והיינו מה ששנינו "פשט בעל הבית [העומד ברשות היחיד] את ידו לפנים, ונטל העני מתוכה שניהם פטורים", ומבואר שלא מתחייב העני על עקירה מידו של בעל הבית העומד ברשות היחיד והוצאה לרשות הרבים, הרי שאין יד הפשוטה מרשות היחיד נחשבת כרשות היחיד.

ברם,

בעי אביי

[בדין זה מסתפק אביי]: היות ואין היד נגררת אחר הגוף לענין חיוב מן התורה, הרי שרשות אחרת היא. ואם כן, יש להסתפק:

ידו של אדם

שפשט אותה [בין בערב שבת ובין בשבת] כשהיא מליאה לרשות אחרת,

מהו שתעשה

היד בשבת

ככרמלית

, וכדמפרש ואזיל.

מי קנסוה

רבנן

, האם קנסו חכמים, שתהא היד כרמלית, וייאסר

לאהדורי לגביה

[להחזיר את ידו אליו], שהרי עתה הוא נחשב כמוציא את החפץ מכרמלית לרשות הרבים [או לרשות היחיד], ותהא ידו פשוטה כך עד למוצאי שבת.

או לא

קנסוהו, ומותר לו להחזיר את ידו.

תא שמע: היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ: תני חדא

[בברייתא אחת שנינו]:

אסור להחזירה

לידו.

ותניא אידך

[וברייתא שניה שנינו]:

מותר להחזירה

.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר,

התנא בברייתא שאוסרת להחזירה,

סבר ככרמלית דמיא

, ולפיכך אסור להחזירה.

ומר,

התנא בברייתא המתרת,

סבר לאו ככרמלית דמיא

.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת את סתירת הברייתות, אלא,

דכולי עלמא

שתי הברייתות סוברות - אם פשט את ידו לרשות היחיד, או לרשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים, הרי היד

ככרמלית דמיא

.

ולא קשיא

סתירת הברייתות:

כאן,

הברייתא האוסרת להחזיר, עוסקת בכגון שפשט את ידו לרשות הרבים

למטה מ

גובה

עשרה

טפחים, שעד גובה זה אויר רשות הרבים הוא, ונמצא שפשט ידו מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכן קנסו שתהיה ידו ככרמלית.

כאן,

הברייתא המתרת, עוסקת בכגון שפשט את ידו לרשות הרבים

למעלה מ

גובה

עשרה

טפחים, שאינו אויר רשות הרבים, אלא "מקום פטור" הוא, ולפיכך לא קנסוהו.

ואיבעית אימא

ליישב סתירת הברייתות:

אידי ואידי

, שתי הברייתות עוסקות בכגון שהושיט ידו

למטה מעשרה

טפחים,

ו

לכולי עלמא

לאו ככרמלית דמיא,

ואין היא נחשבת רשות לעצמה. וגם הברייתא האוסרת, אין זה מהטעם שהיד היא רשות לעצמה, ולכן אסור להחזירה.

ולא קשיא

:

כאן,

הברייתא המתרת, עוסקת בכגון שהושיט ידו

מבעוד יום

.

כאן,

הברייתא האוסרת, עוסקת בכגון שהושיט ידו

משחשיכה

.

ומפרשת הגמרא: אם הושיט ידו

מבעוד יום,

שלא עשה כל איסור,

לא קנסוה רבנן

מלהחזיר, וכיון שאינה רשות לעצמה, הרי הוא מותר להחזיר את ידו.

אבל, אם הושיט ידו

משחשיכה

, שעשה איסור מדרבנן בהושטת ידו עם חפץ לרשות השניה,

קנסוה רבנן

שלא יחזירנה. ולא משום שעשאוה ככרמלית, אלא קנס בעלמא.

ומקשינן עלה:

אדרבה, איפכא מסתברא!

אם הושיט ידו מבעוד יום, יש לנו לומר שאסור להחזירה, ואילו כשהושיט ידו משחשיכה, יש לנו לומר שלא אסרוהו מלהחזירה. כי כאשר מושיט ידו

מבעוד יום,

שלא היתה עקירה בשבת, נמצא,

דאי שדי ליה, לא אתי לידי חיוב חטאת

[אם ישליך את החפץ מידו מתוך שיקשה עליו להחזיק את ידו המליאה כשהיא פשוטה לרשות הרבים עד מוצאי שבת, לא יתחייב חטאת], באופן זה מן הראוי לומר,

ליקנסוה רבנן

, מאחר שאין חשש איסור דאורייתא אם לא יעמוד בגזירת חכמים, וישליכו. אבל אם הושיט ידו

משחשיכה, דאי שדי ליה,

שאם ישליך את חפץ שבידו לרשות הרבים מתוך שיקשה עליו לעמוד בגזירת חכמים שאסרוהו להחזיר את ידו המליאה,

אתי בהו לידי חיוב חטאת

, שהרי עקר, והעביר והניח בשבת, באופן זה יש לנו לומר,

לא ליקנסוה רבנן

, שמא ישליך את החפץ מידו ויבוא לידי איסור דאורייתא.

ומדלא קא משנינן הכי

[ומאחר שלא יישבו בני בית המדרש את סתירת הברייתות באופן זה], הרי מבואר שהם סוברים שלא חששו חכמים לגזור גזירה מחשש שמא לא יעמוד בה ויעשה איסור חמור. ואם כן,

תפשוט

מזה את ספיקו

דרב ביבי בר אביי

שנסתפק בכעין זה!

דבעי רב ביבי בר אביי

: אדם אשר

הדביק

אדם

פת בתנור

בשבת, ולכשתיאפה הפת יתחייב חטאת משום מלאכת "אופה", האם

התירו לו

חכמים

לרדותה,

להוציאה מן התנור, על אף שיש ברדיית הפת מהתנור איסור דרבנן,

קודם שיבא לידי חיוב חטאת

, כלומר, כדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת.

או לא התירו

.

ומדברי בני הישיבה

תפשוט, דלא התירו

לו לרדותה, וכאשר אנו אומרים כאן, שלא נמנעו חכמים מלקונסו להחזיר את ידו, על אף החשש שמא ישליך את החפץ מידו ויבוא לידי איסור דאורייתא.

ואומרת על כך הגמרא:

הא לא קשיא, ותפשוט!

כלומר, מה בכך שתיפשט בעייתו של רב ביבי.

ואיבעית אימא, לעולם לא תפשוט

את בעייתו של רב ביבי.

ולא קשיא

, כלומר, את סתירת הברייתות נפרש באופן זה:

כאן

הברייתא המתרת - עוסקת בכגון שפשט את ידו בשבת

בשוגג

.

כאן

הברייתא האוסרת - עוסקת בכגון שפשט את ידו בשבת

במזיד

.

ומבארת הגמרא: אם הושיט ידו

בשוגג, לא קנסוה רבנן

להחזיר את ידו, שהרי בשוגג עשה כן. ידו. אבל אם הושיט ידו בשבת

במזיד, קנסוה רבנן

שלא להחזיר את ידו.

ואיבעית אימא

ליישב את סתירת הברייתות:

אידי ואידי

שתי הברייתות - עוסקות בכגון שהושיט את ידו

בשוגג. והכא, בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי

, מחלוקת הברייתות היא האם קנסו אף בשוגג משום מזיד:

מר

התנא של הברייתא האוסרת,

סבר, קנסו שוגג אטו מזיד

.

ומר

התנא של הברייתא המתרת,

סבר, לא קנסו שוגג אטו מזיד

.

ואיבעית אימא

לפרש את סתירת הברייתות:

לעולם לא קנסו

שוגג אטו מזיד,

ו

בכל זאת

לא קשיא

סתירת הברייתות. כי

כאן,

הברייתא המתרת, עוסקת בדין החזרת היד

לאותה חצר

ממנה הושיט את ידו.