Shabat 3a — el Talmud en español

אמר ליה

רב מתנה לאביי:

הא, לא קשיא.

זו שהקשית אינה קושיא, כי

בשלמא

ה"פטורים" השנויים ב

בבא דרישא

, לא תיקשי למה אין התנא מזכירם בכלל היציאות האמורות לענין שבת. כי היות ואלו לא השתתפו כלל בעיקר המלאכה, אלא סיוע בלבד הם נותנים לאדם אחר העושה את כל המלאכה, לכן מותרים הם לכתחילה לעשות כן, ו

"פטור ומותר" לא קתני

. אין מעשהו נמנה מכלל היציאות האמורות לענין שבת.

אלא

אותם ה"פטורין" השנויים ב

בבא דסיפא, ד"פטור

" כל אחד מהם מקרבן

אבל אסור

לעשות כן לכתחילה מדרבנן, הא שפיר

קשיא

לי, למה אין הם נמנים מכלל היציאות האמורות לענין שבת.

ומקשה הגמרא על מה שאמר רב מתנה ש"פטור" השנוי ברישא, היינו "פטור ומותר":

מי איכא בכולי שבת "פטור ומותר"!?

וכי יש בכל דיני שבת לשון "פטור", שמשמעותו היא "פטור וגם מותר"!?

והאמר שמואל: כל "פטורי" דשבת

, היינו,

פטור אבל אסור, בר מהני תלת

[חוץ משלשה אלו],

דפטור ומותר

: א.

צידת צבי

. ב.

וצידתנחש

. ג.

ומפיס מורסא

.

ואם כן, ה"פטור" השנוי במשנתנו, משמעותו היא "פטור ואסור", והאיך אמר רב מתנה שהוא פטור ומותר.

ומשנינן: לא בכל מקום ששנינו לשון "פטור" כלל שמואל את כללו. אלא,

כי

איצטריך

ליה לשמואל

לבאר איזה "פטור" הוא "פטור ואסור", ואיזה הוא "פטור ומותר", רק ב

"פטורי" דקא עביד מעשה

[רק בלשון "פטור" האמור גבי מי שעשה מעשה], ובהם הוא שפירש שמואל שהכוונה היא "פטור אבל אסור" מלבד בשלושה -

אבל

"פטורי" דלא קא עביד מעשה, איכא טובא

[לשון "פטור" השנוי גבי מי שלא עשה מעשה יש הרבה]. כלומר, הרבה לשון "פטור" יש גבי מי שלא עשה מעשה, שהכוונה היא פטור ומותר, וכגון זו שבמשנתנו, ובאלו לא דיבר שמואל כלל.

וכאן שבה הגמרא לקושיה המקורית של רב מתנה:

בכל זאת

תיקשי: הא

תרתי סרי הויין

, ולמה שנינו "שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", שמשמע כי יש שמונה מלאכות בלבד!?

ומשנינן: לא את כל מלאכות ההוצאה האסורות מדרבנן מונה התנא, אלא רק

פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב.

רק אותם אופני מלאכות שהעושה אותם יכול לבוא לידי חיוב חטאת, דהיינו עקירות [של הוצאה או הכנסה], שאם יגמור ויניח יהא חייב חטאת, אותם שנה התנא ב"יציאות השבת". אבל את אופני המלאכות

דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת

[שלא יכול העושה אותם לבוא לידי חטאת בפעם הזאת],

לא קא חשיב

התנא, אף שאסרו חכמים לעשות כן.

ומשום כך לא שנינו אלא "שתים שהן ארבע בפנים", דהיינו, הוצאה והכנסה גמורה, ועוד שתי עקירות של הוצאה [האחת עם העברה מרשות לרשות, והשניה בלעדיה, לעומד בפנים]. וכן "שתים שהן ארבע בחוץ", היינו, הכנסה והוצאה גמורה, ועוד שתי עקירות של הכנסה, עם העברה מרשות לרשות ובלעדיה - לעומד בחוץ. אבל את פעולות ההנחה שעושה זה שכנגדו, אין התנא מונה. ומקשה הגמרא: מדוע אכן

שניהם פטורין

כשעשו שנים מלאכה כאחת, זה עוקר וזה מניח!? -

והא איתעבידא מלאכה מבינייהו

[והרי מבין שניהם נעשתה מלאכה גמורה], ולמה פטורים שניהם!?

ומשנינן, משום ד

תניא, רבי אומר

: אמרה תורה בפרשת ויקרא לגבי קרבן חטאת: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה

מעם הארץ, בעשותה

אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא קרבנו". ודרשינן, לשון "בעשותה", כאילו אמר "בעשות אותה", דהיינו, את "המלאכה", ללמדנו כי רק

העושה

לבדו

את

כולה

[את כל המלאכה] חייב,

ולא העושה את מקצתה

, דהיינו, "זה עוקר וזה מניח".

יחיד ועשה אותה,

שעקר והניח בעצמו,

חייב

חטאת. אבל

שנים ועשו אותה,

שזה עוקר וזה מניח, הרי אלו

פטורין

.

איתמר נמי, אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה

לפרש את משנתנו שלא חייבה ב"זה עוקר וזה מניח",

ואמרו

: ממשמע שאמר הכתוב

"בעשותה

", למדנו כי רק

יחיד שעשאה

הרי הוא

חייב

, אבל

שנים שעשאוה פטורין

.

כבר נתבאר, שאין מתחייב אדם על הוצאה מרשות לרשות, אלא אם כן עקר את החפץ ברשות זו והניחה ברשות אחרת. הסוגיא שלפנינו דנה בפרטי דין עקירה ודין הנחה.

בעי מיניה רב מרבי

[שאל רב את רבי]: היה עומד ברשות היחיד ו

הטעינו חבירו

על כתיפו

אוכלין ומשקין

,

והוציאן

על כתיפו

לחוץ

ועמד שם,

מהו

שיתחייב משום הוצאה?

וצדדי הספק הם: האם

עקירת גופו,

עם מה שעליו, כשהתחיל ללכת,

כעקירת חפץ ממקומו דמי

, כאילו עקר את מה שעליו מרשות היחיד,

ו

אם כן,

מיחייב

.

או דילמא, לא

נחשבת עקירת גופו כעקירת חפץ, ונמצא שלא עקר, ואינו חייב.

אמר ליה

רבי לרב:

חייב

, כי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי.

שמא תאמר, הרי שנינו במשנתנו "פשט העני את את ידו לפנים, או שנתן [בעל הבית] לתוכה, והוציא [העני], שניהם פטורים", ואף העני בכלל הפטור. ומוכח שאין להחשיב את עקירת יד העני הטעונה עם החפץ, מרשות היחיד, כעקירה, ולכן לא מתחייב העני. ומוכח שעקירת גופו או ידו לאו כעקירת חפץ דמי!?

תשובתך,

ואינו דומה

עקירת גופו הטעון בחפץ

ל

עקירת

ידו

הטעונה:

מאי טעמא

[מהו החילוק]?

ידו, לא נייח

על גבי קרקע, ולכן אין עקירת יד העני המושטת לרשות היחיד יחד עם החפץ שנתן הבעל הבית בידו נחשבת כעקירת החפץ מרשות היחיד. אבל לעומת זאת,

גופו נייח

על גבי קרקע. ולכן, עקירת גופו עם החפץ שעליו נחשבת כעקירת החפץ.