Sanedrín 46a — el Talmud en español

אבל

השתא, דמרחקי אהדדי,

מאחר שהכלל והפרט רחוקים זה מזה בשני פסוקים,

אהני לרבויי עבודת כוכבים דדמי ליה בכל מילי

, הועיל הדבר שנרבה גם את העובד עבודה זרה לתליה משום שהוא דומה לגמרי למקלל, שגם הוא כפר בעיקר כמוהו.

ורבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי

, "

והומת ותלית

" -

רבוי

. "

כי קללת

" -

מיעוט

.

ו

אי הוו מקרבי להדדי, לא הוו מרבינן אלא עבודת כוכבים דדמי לה בכל מילי.

אילו היינו דורשים אותו בריבוי ומיעוט ממש, היינו אומרים שהמיעוט בא למעט שלא נרבה מהריבוי אלא רק מה שדומה לגמרי למיעוט דהיינו עובד עבודה זרה בלבד.

אבל

השתא, דמרחקי מהדדי, אהני לרבויי שאר הנסקלין.

הואיל והם רחוקים הועיל הדבר לכך שנרבה מהמיעוט את כל מה שדומה לו ואפילו רק במקצת, כגון כל חייבי סקילה. ואינו ממעט רק מה שאינו דומה לו כלל, כגון שאר מיתות בית דין.

שנינו במשנה: וחכמים אומרים

האיש נתלה

ואין האשה נתלית.

והוינן בה:

מאי טעמייהו דרבנן

שהאשה אינה נתלית?

ומתרצת הגמרא: משום ד

אמר קרא

"

ותלית אותו

" משמע רק

אותו ולא אותה

שהאשה אינה נתלית.

ורבי אליעזר

שסובר שגם האשה נתלית, אמר לך: האי "

אותו

" בא ללמד שתולין אותו כמות שהוא

בלא כסותו

, ולא למעט את האשה.

ומקשה הגמרא:

ורבנן

הרי גם הם דורשים "אותו" לענין שיתלה בלא כסותו, וכיצד הם ממעטים מזה גם את האשה?

ומתרצת הגמרא:

אין הכי נמי

שאי אפשר למעט מ"אותו" את האשה

אלא אמר קרא

"

וכי יהיה באיש חטא

משפט מות" משמע דוקא

איש ולא אשה

.

ומקשה הגמרא:

ורבי אליעזר האי

"

וכי יהיה באיש

"

מאי דריש ביה?

ומתרצת הגמרא:

אמר ריש לקיש: ההוא למעוטי בן סורר ומורה

שאף על פי שהוא נהרג בסקילה, בכל זאת הוא אינו נתלה, לפי שאינו בכלל "איש" כמבואר בתחילת פרק בן סורר.

ומקשה הגמרא:

והתניא: בן סורר ומורה נסקל ונתלה, דברי רבי אליעזר

הרי שרבי אליעזר עצמו אינו ממעט בן סורר ומורה מתליה?

ומתרצת הגמרא:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק

: הפסוק בא להיפך

לרבות בן סורר ומורה

לתליה. ודנה הגמרא:

מאי טעמא

כלומר כיצד משמע מהפסוק הזה לרבות בן סורר ומורה?

ומתרצת הגמרא:

דאמר קרא

"

וכי יהיה באיש חטא

" משמע דוקא "

איש

"

ולא בן

שבן סורר ומורה אינו נתלה.

וממה שנאמר "

חטא

" אנו למדין גם כן שאינו נתלה רק

מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום סופו נהרג

שאינו נהרג על כך שזלל וסבא, אלא משום שהגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שלאחר שיבזבז את ממון אביו ולא יהיו לו אמצעים כדי שיוכל להמשיך לזלול ולסבוא כהרגלו, הוא יהפוך ללסטים, ולכן אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.

הוי מיעוט אחר מיעוט

.

ומדה היא בתורה ש"

ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות

"

ונתרבה בן סורר ומורה לתליה.

שנינו במשנה:

אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים

באשקלון. אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.

אמר רב חסדא: לא שנו

שאין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד

אלא בשתי מיתות

בית דין שונות, משום שאי אפשר להם לבית דין לעיין היטב בשניהם.

אבל במיתה אחת, דנין

אפילו שנים ביום אחד.

ומקשה הגמרא:

והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי

לכל הנשים,

וקא אמרו ליה

חכמים לרבי אליעזר

דאין דנין.

שאילו היה נוהג שמעון בן שטח רק לפי שורת הדין לא היה דן אותן ביום אחד?

ולכן אומרת הגמרא אחרת:

אלא אי איתמר, הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות

שאפילו במיתה אחת אין דנין שנים ביום אחד אם הוא דומה לשתי מיתות.

והיכי דמי

באיזה אופן מדובר?

כגון שתי עבירות

שונות, ואפילו שניהם הם אותו מיתה, כגון שבת ועבודה זרה ששניהם בסקילה, בכל זאת אין דנין שנים ביום אחד לפי שעל כל עבירה צריך להביא ראיות אחרות, ואי אפשר לעיין כראוי בכל ראיה ולהפוך בזכותו של כל אחד מהנידונים.

אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין

שנים ביום אחד.

ומעשה דשמעון בן שטח אמנם היתה שם מיתה אחת, אך העבירות היו שונות, משום שישנם סוגי כשפים שונים, כגון אוב וידעוני, שכל אחד הוא עבירה בפני עצמה, ולכן לא היה שמעון בן שטח יכול לדון אותן ביום אחד לולי שהיה בכך צורך השעה.

מתיב רב אדא בר אהבה

על דברי רב חסדא מהא דתניא:

אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת

.

והרי נואף ונואפת שניהם הם עבירה אחת ומיתה אחת, ובכל זאת אין דנים את שניהם ביום אחד?

ומתרצת הגמרא:

תרגמא רב חסדא

: הברייתא מדברת שהשנים הם

בבת כהן

שזינתה

ובועלה

.

שהם נידונים בשתי מיתות שונות, היא נידונית בשריפה, ובועלה נידון במיתה הרגילה של כל בועל בת ישראל, שאם היא ארוסה דינו בסקילה, ואם היא נשואה דינו בחנק.

או

שהשנים הם

בבת כהן וזוממי זוממיה.

שבאו עדים והזימו את העדים הראשונים שחייבו את הבת כהן ובועלה מיתה, ונתחייבו העדים הזוממים את המיתה שהם זממו לבועל ולא את השריפה שזממו לבת כהן, שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ודרשינן: לאחיו ולא לאחותו.

ושוב באו עדים אחרים והזימו את העדים המזימים ונשאר הדין כפי העדים הראשונים שהבת כהן ובועלה חייבים מיתה.

נמצא שהיא חייבת שריפה כדינה, ואילו העדים האמצעים שנעשו עכשיו עדים זוממים חייבים את המיתה שזממו לחייב את העדים הראשונים דהיינו מיתת הבועל.

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי

מרבותי

שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה.

מותר לבית דין לתת עונש מלקות ועונש מיתה אף למי שלא נתחייב בכך מן התורה,

ולא

שיתכוונו

לעבור על דברי תורה

להעניש סתם את מי שאינו חייב בעונש,

אלא

כשכוונתם

כדי

לעשות

סייג

[גדר]

לתורה

כשהם רואים שהוא צורך השעה.

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין, וסקלוהו!

לא מפני ש

היה

ראוי לכך

שהרי רכיבה על סוס בשבת אסורה רק משום שבות מדרבנן, ואין בה חיוב סקילה

אלא

משום

שהשעה

היתה

צריכה לכך

שהיו ישראל פרוצים בעבירות משום שהיוונים לחצו עליהם וגזרו עליהם גזירות עד שהמצוות היו בזויות בעיניהם.

שוב

היה

מעשה באדם אחד שהטיח

[בעל]

את אשתו תחת

עץ

התאנה

במקום גלוי

והביאוהו לבית דין והלקוהו

.

לא מפני ש

היה

ראוי לכך, אלא

משום

שהשעה

היתה

צריכה לכך

לגדור אותם בצניעות.

מתניתין:

כיצד תולין אותו?

משקעין את הקורה בארץ

תוקעים עמוד עץ באדמה,

והעץ יוצא

סמוך לראש העמוד היה יוצא ממנו כמין יתד שעליו היו תולין אותו.

ומקיף

מקרב את

שתי ידיו זו על גב זו

וקושרן,

ותולה אותו

בידיו.

רבי יוסי אומר: הקורה

לא היתה משוקעת בארץ אלא היתה

מוטה,

שעונה

על הכותל

בראשה האחד, וראשה השני היה מונח על הארץ.

ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין

כמו שהקצבים תולים בהמה לאחר שחיטה.

ומתירין אותו מיד

.

ואם לן,

אם השאירו אותו תלוי כל הלילה

עובר עליו בלא תעשה!

שנאמר

"

לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו

ביום ההוא

כי קללת אלהים תלוי

",

כלומר

שהבריות אומרות

מפני מה זה תלוי?

מפני שבירך את השם! ונמצא שם שמים מתחלל

שמזכירים תמיד את דבר הגידוף כלפי שמים, ולכן אמרה תורה שלא להלין אותו כשהוא תלוי אלא לקוברו מיד.

אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער

שהוא נענש על עוונותיו

שכינה, מה לשון אומרת

באיזה לשון היא מתאוננת וקובלת על כך?

"

קלני מראשי, קלני מזרועי

". כאדם שעייף ויגע ואומר: ראשי כבד עלי וזרועי כבדה עלי.

כך דורש רבי מאיר את הכתוב "קללת אלהים". ש"קללת" פירושו "קל לית", כלומר, שהשכינה אומרת אני אינני קל, שכבד עלי הצער של אדם מישראל.

אם כן, המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר

שהוא מצטער

על דמן של צדיקים

שנשפך.

וחוזרת המשנה לענין הלנת התלוי:

ולא זו בלבד אמרו

שהמלין את הנהרג על ידי בית דין עובר בלא תעשה

אלא כל המלין את

מתו עובר בלא תעשה

ויתבאר בגמרא שדורשים זאת מריבוי הכתוב "קבר תקברנו".

ואם

הלינהו

את המת

לכבודו

כגון

להביא לו ארון ותרכיכים אינו עובר עליו

משום "לא תלין".

ולא היו קוברין אותו

את הנהרג על ידי בית דין

בקברות אבותיו

לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.

אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין

עבור הנהרגין על ידיהן

אחת

-

לנהרגין

בסייף

ונחנקין, ואחת

-

לנסקלין ונשרפין

שהן מיתות יותר חמורות, שאין קוברין אפילו רשע חמור אצל רשע קל.

ולאחר ש

נתעכל הבשר

בקבר, כבר נתכפר לו עונו במיתתו ובבזיונו, ואז

מלקטין את

העצמות

שלו

וקוברין אותן במקומן

בקברות אבותיו.

והקרובים

של הנהרג

באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר,

כאילו אומרים,

שאין בלבנו עליכם

, לפי

שדין אמת דנתם!