Sanedrín 45b — el Talmud en español

תלמוד לומר

"

סקל יסקל

או ירה יירה" בלשון עתיד, שלא נאמר "סקל סקל ירה ירה", ובא ללמד שגם לדורות יעשו כן.

שנינו במשנה:

ואם לאו עד השני נוטל את האבן

ונותנו על לבו.

ודנה הגמרא: כיצד יתכן שהעד השני לבד

נוטל

את האבן, והרי היא היתה כבידה מאוד?

והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אבן היתה שם

בבית הסקילה שכובדה היה

משוי

[כמשא]

שני בני אדם

.

היה

נוטלה ונותנה על לבו

של הנסקל.

אם מת בה יצא

.

ואיך ירים אותה אדם אחד לבדו?

ומתרצת הגמרא:

וליטעמיך,

שאתה מקשה מהברייתא,

תיקשי לך היא גופא

אם כן, הברייתא עצמה מוקשית, שאיך יתכן שאבן שהיא

משוי שני בני אדם

, יהא

נוטלה

אדם אחד

ונותנה על לבו?

אלא

על כרחך, אתה צריך לפרש

דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה איהו.

שחבירו מסייע בידו להרים את האבן, ואחר כך הוא זורק אותה לבד על הנסקל,

כי היכי דתיתי מרזיא,

כדי שהזריקה תהא בכח גדול, ששנים אינם יכולים לזרוק בבת אחת בכח, כי כשזה זורק השני מעכבו, אבל היחיד יכול לזרוק בכל כחו.

שנינו במשנה:

ואם לאו רגימתו

בכל ישראל.

ומקשה הגמרא:

והתניא: מעולם לא שנה בה אדם

שלא היו צריכים אף פעם לרגום אותו פעם שניה, כי תמיד הוא מת מהאבן הראשונה, ומה אומרת המשנה שלפעמים רגמוהו כל ישראל?

ומתרצת הגמרא:

מי קאמינא דעביד

וכי המשנה אומרת שכך היה

דאי מיצריך קאמינא

המשנה רק אומרת שאם אירע כך שלא מת מאבן אחת ירגמוהו כל ישראל.

אמר מר

בברייתא:

אבן היתה

שם, ומשמע שאותה אבן היתה משמשת תמיד לרגימת חייבי הסקילה.

ותקשי:

והתניא: אחת אבן שנסקל בה, ואחת עץ שנתלה עליו

הנסקל לאחר סקילתו,

ואחד סייף שנהרג בו

החייב הריגה,

ואחד סודר שנחנק בו

החייב חניקה,

כולן נקברין עמו

. וכיצד יתכן שאותה אבן שנסקל בה אחד תשמש שוב לסקילה?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא, דמתקני ומייתי אחריני חילופייהו.

כוונת הברייתא לומר, שתמיד היתה מזומנת שם אבן לסקילה, ולא שזו אותה אבן, אלא שכל פעם לאחר סקילה היו מיד מביאים אבן אחרת במקומה.

ומקשה הגמרא על מה שכתוב בברייתא שכולן היו

נקברין עמו

.

והתניא

: כל אלו

אין נקברין עמו!?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא: מאי

"

עמו

"

\-

עמו בתפיסתו

. לא ממש אתו בקבר אלא בתוך ארבע אמותיו.

אמר שמואל: נקטעה יד העדים

קודם שנסקל

פטור

מסקילה.

מאי טעמא?

משום

דבעינא

שצריך לקיים בו "

יד העדים תהיה בו בראשונה

להמיתו",

וליכא.

הרי אי אפשר לקיים זאת, ולכן הוא נפטר מסקילה. ומקשה הגמרא:

אלא מעתה, עדים גידמין דמיעקרא,

שגם קודם שהעידו היו קטועי יד,

הכי נמי דפסילי!?

וכי גם אז נפסלם מלהעיד!?

ואם כן, מדוע נקט שמואל דוקא נקטעה יד העדים רק לאחר שכבר העידו?

ומתרצת הגמרא:

שאני התם

, בנקטעה לאחר עדותם, לכן הוא פטור, משום

דאמר קרא

"

יד העדים

" בה"א הידיעה, שבשעת סקילה צריכה להיות להם אותה יד

שהיתה

להם

כבר

מתחילת עדותם.

אבל בנקטעה היד קודם עדותם, אין בכך חסרון שהרי זו היא היד שלהם מלכתחילה.

מיתיבי

מהא דתנן במסכת מכות [ז א]:

כל מקום שיעידוהו שנים

שני עדים שיבואו בכל בית דין שהוא

ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני

ופלוני

היו

עדיו

, וברח לפני שהוציאוהו ליהרג

הרי זה יהרג

בבית דין זה.

והרי כאן ודאי שלא מתקיים בו "יד העדים תהיה בו בראשונה" שהרי העדים הראשונים אינם נמצאים כאן בכלל, ובהכרח שהתורה אמרה זאת רק למצוה בעלמא ואינו מעכב.

וקשיא לשמואל שפוטר את הנסקל כשנקטעה יד העדים?

ומתרצת הגמרא:

תרגמא שמואל

, שמואל מתרץ לשיטתו,

בהן הן עדיו.

שהעדים הללו המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין פלוני, הם אותם עדים שהעידו עליו שם ונגמר הדין על פיהם, ולכן ניתן גם לקיים את הדין שיד העדים תהיה בו בראשונה.

והוינן בה:

ומי בעינן קרא כדכתיב?

וכי בכל מקום שהתורה אומרת לעשות דבר בצורה מסויימת זה מעכב אפילו בדיעבד, גם כשאי אפשר לקיים את הדבר באותה הצורה?

והתניא

: נאמר [במדבר לה כא] "

מות יומת המכה רוצח הוא

".

אין לי

ללמוד שהורגים את הרוצח

אלא במיתה הכתובה בו,

בסייף.

מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו?

תלמוד לומר

"

מות יומת המכה

". ודרשינן מכפל הלשון, להמיתו

מכל מקום,

במיתה אחרת.

הרי שאין צריך דוקא "קרא כדכתיב", אלא שאם אי אפשר לקיים את ציווי התורה כצורתו ניתן לקיימו גם בצורה אחרת.

ואם כן, מדוע פוטר שמואל כשאי אפשר לקיים את "יד העדים תהיה בו בראשונה"? ומתרצת הגמרא:

שאני התם

ברוצח,

דאמר קרא

"

מות יומת

" שבפירוש ריבתה התורה שאין צריך דוקא להורגו במיתה הכתובה בו.

אבל היכן שאין לנו ריבוי מפורש, צריך דוקא "קרא כדכתיב".

ודנה הגמרא:

וליגמר מיניה?

מדוע שלא נלמד משם לכל התורה שאין צריך "קרא כדכתיב"?

ומתרצת הגמרא:

משום דהוה רוצח, וגואל הדם, שני כתובין הבאין כאחד

, שבשניהם אין צריך "קרא כדכתיב",

וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין!

ומבארינן:

רוצח

-

הא דאמרן.

שהתורה ריבתה להמיתו בכל מיתה שאפשר.

גואל הדם מאי היא?

היכן מצינו בגואל הדם שאין צריך "קרא כדכתיב"?

דתניא

: נאמר [שם יט] "

גואל הדם ימית את

הרוצח

בפגעו בו".

למדנו ש

מצוה בגואל הדם

שקרובו של הנרצח ימית את הרוצח.

ומנין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל?

שנאמר

"

בפגעו בו

", משמע שכל הפוגע בו יכול להורגו,

מכל מקום

, ואפילו אינו גואל הדם אלא שהועמד במקומו.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן

וכי בכל התורה לא אמרינן שצריך דוקא "

קרא כדכתיב

"?

והתנן

לגבי בן סורר ומורה [לקמן עא א]:

היה אחד מהן

אביו או אמו

גידם או אילם או חיגר

[צולע]

או סומא או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה.

שנאמר

"

ותפשו בו

" -

ולא גידמין.

שאינם יכולים לאחוז בו בידיהם.

"

והוציאו אותו

" -

ולא חיגרין,

שאינם יכולים להוציאו.

"

ואמרו

" -

ולא אילמין

.

"בננו זה"

, משמע שרואים אותו שזהו בנם -

ולא סומין

.

"

איננו שומע בקולנו

" -

ולא חרשין

, שאינם יכולים לדעת אם הוא שומע בקולם או לא, שגם אם הוא אומר שאינו מקבל את דבריהם, הם אינם שומעים זאת.

ומוכיח מר קשישא בריה דרב חסדא:

מאי טעמא,

מדוע המשנה ממעטת את כל אלו מדין בן סורר ומורה?

לאו

, האם לא

משום דבעינן

"

קרא כדכתיב

". והרי זו ראיה לשמואל! ודוחה הגמרא:

לא

זה הטעם, אלא

שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא.

שהיה יכול הכתוב לומר "והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו". ולמה כל אריכות הדברים? אלא, כדי לדרוש את כל המיעוטים הללו, ולעולם בעלמא, לא בעינן "קרא כדכתיב".

תא שמע

להוכיח שבכל התורה בעינן "קרא כדכתיב", מהא דתניא לגבי עיר הנדחת:

אין לה

לאותה עיר

רחוב

[מקום שמתקבצין שם בני העיר]

אין נעשית עיר הנדחת

, משום שאי אפשר לקיים בה "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה"

דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר

: אם

אין לה רחוב, עושין לה רחוב,

ואז עושין אותה עיר הנדחת.

ומוכיחה הגמרא:

עד כאן לא פליגי

רבי ישמעאל ורבי עקיבא,

אלא דמר

רבי ישמעאל

סבר: רחובה דמעיקרא בעינן,

שהתורה מתכוונת לרחוב שהיה שם מקודם, ולא שנעשה עכשיו.

ומר

רבי עקיבא

סבר: רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי.

שגם רחוב שנעשה עכשיו נחשב כאילו היה שם מקודם, וגם על ידו מתקיים הדין של "רחובה".

אבל דכולי עלמא

סוברים, ד

בעינן

"

קרא כדכתיב

". שהדין של "רחובה" מעכב בעשיית עיר הנדחת.

ומתרצת הגמרא:

תנאי היא.

הדבר שנוי במחלוקת תנאים:

דתנן

במסכת נגעים: אם

אין לו

למצורע

בהן יד

ימנית, או

בהן רגל

ימנית, או

אזן ימנית

ליתן עליהן מן הדם ומן השמן של קרבנותיו, הרי

אין לו

למצורע זה

טהרה עולמית.

משום שצריך לקיים את דין התורה כפי שכתוב והיינו דוקא על הבהונות הימניות והאזן הימנית.

רבי אליעזר אמר: נותן

את הדם ואת השמן

על מקומו

של הבהן והאזן,

ויוצא

בכך ידי חובתו.

רבי שמעון אומר: נותן על

בהן ואזן

שמאלו, ויוצא

.

שני התנאים האחרונים סוברים, כי כאשר אי אפשר לקיים את ה"קרא כדכתיב", הוא אינו מעכב.

מתניתין:

כל הנסקלין נתלין

לאחר שנסקלו ומתו

דברי רבי אליעזר

.

וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף

את השם

והעובד עבודה זרה

.

האיש

תולין אותו כ

שפניו כלפי העם

.

והאשה

נתלית כ

שפניה כלפי העץ

שנתלית עליו

דברי רבי אליעזר

.

וחכמים אומרים

: רק

האיש נתלה ואין האשה נתלית

כלל.

אמר להם

רבי אליעזר:

והלא שמעון בן שטח תלה נשים

[מכשפות]

באשקלון?

אמרו לו

חכמים: אין ראיה משם, שהרי

שמונים נשים

הוא

תלה

ביום אחד,

ו

הרי

אין דנין שנים

למיתה

ביום אחד

באותו בית דין, לפי שאי אפשר להם להפך בזכותו של כל אחד ואחד.

וכיצד דן אותן שמעון בן שטח?

אלא ששמעון בן שטח עשה כן משום צורך השעה שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ותלה אותן כדי לפרסם הדבר, ולכן גם דן את כולן ביום אחד כדי שלא יספיקו קרוביהם למנוע את הריגתן.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר [דברים כא כב] "וכי יהיה באיש חטא משפט מות

והומת ותלית

אותו על עץ".

יכול כל המומתין נתלין?

תלמוד לומר

בפסוק שלאחר מכן, "לא תלין נבלתו על העץ. כי קבור תקברנו ביום ההוא.

כי קללת אלהים תלוי

". כלומר שהוא נתלה מפני שבירך את השם, וגנאי הוא כלפי מעלה שהעוברים ושבים מזכירים תמיד שפלוני בירך את השם, ולכן צריך לקוברו.

הרי שהתורה מדברת כאן על עבירת מקלל.

ומכאן למדנו:

מה מקלל זה ש

עונשו

בסקילה

נתלה,

אף כל

מי

ש

עונשו

בסקילה

נתלה

דברי רבי אליעזר

.

וחכמים אומרים

: כך אנו דורשים -

מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל

מי

שכפר בעיקר

נתלה.

ואין לך לרבות אלא העובד עבודה זרה בלבד, ולא את כל חייבי סקילה.

ומבארת הגמרא:

במאי קא מיפלגי?

רבנן דרשי כללי ופרטי.

בכל מקום שהתורה אומרת קודם בסתם ואחר כך מפרשת, דורשים רבנן במדת כלל ופרט.

רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי

. הוא דורש זאת במדת ריבוי ומיעוט.

וההבדל ביניהם הוא, שכלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט, דהיינו שהפרט מפרש את הכלל, שרק הוא ולא יותר, ואפילו דבר הדומה לפרט אינו מתרבה מן הכלל.

ואילו ריבוי ומיעוט, המיעוט אינו עוקר לגמרי את הריבוי, אלא ממעטו קצת, שלא הכל בכלל אלא רק מה שנאמר במיעוט וכן כל הדומה לו.

ואם כן, בעניננו

רבנן דרשי כללי ופרטי

דהיינו "

והומת ותלית

" -

כלל

שכל המומתין נתלין. "

כי קללת

" -

פרט

שרק המקלל נתלה.

ו

אי הוו מקרבי להדדי

, אילו היו הכלל והפרט סמוכים זה לזה, היינו דורשים אותו ככלל ופרט ממש, והוי

אמרינן: אין בכלל אלא מה שבפרט, הני אין מידי אחרינא לא

שרק המקלל בלבד נתלה ולא שום מומת אחר.