Sanedrín 2b — el Talmud en español

בנוסף על ה"עדה השופטת", והרי לנו עשרים ושנים.

ו

הרי הדין הוא ש

אין

עושין

בית דין שקול,

של מספר זוגי, כי אם יתחלקו למחצה, יהיו מספר המחייבין כמספר המזכין, ולא תהיה הטייה לטובה על פי דיין אחד. לכן

מוסיפין עליהם,

על העשרים ושנים, עוד דיין

אחד, הרי כאן עשרים ושלשה.

אחרי שביארנו דין סנהדרין קטנה שמושיבין בכל עיר ועיר, מבארת המשנה איזה גודל עיר ראוייה למנות לה סנהדרין.

וכמה יהא בעיר

אנשים,

ותהא

העיר

ראויה ל

מנות לה

סנהדרין?

-

מאה ועשרים

בני העיר.

רבי נחמיה אומר

: ממנים סנהדרין רק בעיר שיש בה לפחות

מאתים ושלשים

תושבי העיר. והטעם הוא,

כנגד שרי עשרות

שמינה משה בעצת יתרו, ולא מצינו שתהיה שררה פחות מאחד על עשרה. לכן, רק אם ישנם בעיר מאתים ושלשים בני העיר, אפשר למנות מתוכם אחד מעשרה, ויהיו עשרים ושלשה דיינים.

גמרא:

שנינו במשנה: דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה.

והניחה הגמרא ש"דיני ממונות" כוללים את כל דיני ממונות, ולכן היא מקשה:

אטו,

וכי

גזילות וחבלות, לאו דיני ממונות נינהו,

האם הם אינם דיני ממונות?! הרי הם בכלל דיני ממונות, ולמה חלקם התנא לשנים!?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי אבהו, מה הן

דיני ממונות,

קתני.

והיינו, מה שאמרה המשנה "דיני ממונות", אין הכוונה לכללות דיני ממונות, אלא התנא במשנה מבאר את הרישא, ואומר כך:

מה הן דיני ממונות

שאמר התנא שהם נידונים בשלשה, דוקא דיני

גזילות וחבלות. אבל

דיני

הודאות והלואות, לא.

אותם אין צורך לדונם בשלשה.

"הודאות", הן תביעות שבהן התובע טוען כנגד הנתבע שהוא הודה לו בפני שני עדים שחייב לו ממון, והנתבע כופר בכל. ו"הלואות", הן תביעות שהתובע טוען כי הנתבע לוה ממנו ממון, והנתבע כופר בכל. ובשתיהן סובר רבי אבהו שאינן צריכות לידון בפני שלשה מומחין. והטעם יבואר בהמשך הסוגיא.

אך עדיין אין ביאור זה מובן, שאם כן, למה חילקם התנא לשנים, ובאופן שהסיפא מפרשת את הרישא? והרי היה לו לשנות "דיני ממונות", ויהיה מובן שהכוונה היא לגזילות וחבלות. או, שישנה רק "גזילות וחבלות". ולכן מבארת הגמרא:

וצריכא,

הוצרך התנא לשנות את שניהן:

דאי תנא

רק

"דיני ממונות", הוה אמינא,

היינו אומרים שאין הכוונה דוקא לגזילות וחבלות, אלא היינו אומרים

דאפילו הודאות והלואות

דנים בשלשה. לכן

תנא גזילות וחבלות,

להשמיענו שדוקא גזילות וחבלות נידונים בשלשה.

ואי תנא גזילות וחבלות

בשלשה,

ולא קתני דיני ממונות, הוה אמינא

היינו אומרים שלאו דוקא גזילות וחבלות, אלא

הוא הדין דאפילו הודאות והלואות

צריכים שלשה. ואם היה קשה לנו, למה שנה התנא דוקא גזילות וחבלות, היינו מתרצים:

והאי דקתני גזילות וחבלות

, שמביא אותנו לידי טעות שבא לשלול הודאות והלואות, היינו אומרים כי

משום דעיקר

הדרשה שדיני ממונות

בשלשה דכתיבי

בתורה,

בגזלות וחבלות כתיבי!

הרי הם כתובים בדיני גזילות וחבלות [כמו שיבואר לקמן], והתנא במשנה שונה את הדין הכתוב בתורה, ומשם נלמד לשאר דיני ממונות, ולכן שונה התנא גזילות וחבלות. ולפי סברא זו, היינו אומרים שגם הודאות והלואות בשלשה.

ועתה, טרם שגמרה הגמרא להסביר מסקנת דבריה, היא מבארת את מה שאמרנו, שעיקר דין שלשה נאמר בגזילות וחבלות.

נאמר בתורה בפרשת שומר חינם [משפטים כב] "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים [אל הדיינים, לדון עם השומר. רש"י] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו [להישבע לו שלא שלח ידו בפקדון. רש"י]. על כל דברי פשע, על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה, עד האלהים יבא דבר שניהם. אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו".

ה"אלהים" האמור בפרשה זו, הם הדיינים. ודרשו חכמים מכך ששלש פעמים נאמר "אלהים", ללמדנו שצריך לדון בשלשה דיינים.

ומעתה,

גזילות,

נאמר בהם שצריך לדון בשלשה,

דכתיב "ונקרב בעל הבית אל האלהים

", וכן נאמר שם עוד שתי פעמים "אלהים", והפרשה מדברת בענין שבעל הפקדון תבע את השומר על ששלח יד בפקדון ולקח אותו לעצמו, וזה הוי גזל.

וכן

חבלות,

עיקר דינם שצריכין שלשה מבואר ממשמעות התורה, שהרי סברא הוא,

מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו

, וכמו שבחבל בממונו, דהיינו גזילות, צריך שלשה, כן חבל בגופו צריך שלשה.

ועתה מבארת הגמרא את התירוץ,

כיון שיכלנו לומר, שלכן שונה התנא גזילות וחבלות, משום שעיקר דין שלשה נאמר בהם, אבל באמת יהיה הדין כן גם בהודאות והלואות, לכן

תנא,

שונה התנא בנוסח הזה "דיני ממונות", כדי שנבין כי

מה הן דיני ממונות

דוקא

גזילות וחבלות.

אבל

הודאות והלואות, לא.

אין להם דין זה.

והיינו, רבי אבהו סובר שבמשנתנו שונה התנא רק דין של גזילות וחבלות בשלשה. והתנא בכפילות לשונו בא להדגיש ולמעט, שבהודאות והלואות אין הדין כן.

ומקשה הגמרא:

ולמאי,

לאיזה ענין אינו דומה דין הודאות והלאות, לגזילות וחבלות?

אי לימא,

אם נאמר,

דלא בעינן,

שלא צריכין

שלשה

דיינים בהודאות והלואות, אלא אפשר לדון אותם בפני שני דיינים. זה לא יתכן!

שהרי,

והאמר רבי אבהו

בעצמו:

שנים

דיינים

שדנו דיני ממונות,

לדברי הכל,

לדעת כל התנאים, אף מי שסובר ש"פשרה" עושים אפילו בשנים,

אין דיניהם דין!

והאיך אפשר לומר שכונת התנא במשנתנו למעט הודאות והלואות מדין שלשה.

ומתרצת הגמרא:

אלא,

מוכרחים לומר, שכוונתו לומר, כי על אף שצריכים שלשה,

דלא בעינן

ששלשת הדיינים יהיו

מומחין.

ועתה, לאחר שביארנו את דברי רבי אבהו, שלדבריו התנא במשנתנו סובר שבגזילות וחבלות צריכים שלשה מומחין, וגם בהודאות והלואות צריכין שלשה, אלא שאינם צריכין להיות מומחין, דנה הגמרא בטעם ההבדל ביניהם:

מאי קסבר,

מה סובר התנא במשנתנו, ששנה את הדין שבהודאות ובהלואות אין צריכין מומחין?

אי קסבר,

אם הוא סובר כמו המאן דאמר

עירוב פרשיות כתוב כאן,

שדיני הלואות כתובים בפרשת שומרים [נתבאר בהערה], ולפיו נאמר שלש פעמים "אלהים" בדיני תביעת הלואות, ומשם נלמד שצריכין שלשה דיינים, אם כן קשה,

ליבעי נמי,

שיצריך גם שיהיו הדיינים

מומחין

, שהרי "אלהים" משמע לשון מומחין. כי כמו שלמד דין שלשה מפרשה זו, כן נלמד דין מומחין מפרשה זו, ולמה אין צריכין מומחין. והרי כמו שלמדנו שיש צורך במומחין לגבי דין גזילות מפסוקים אלו [כמבואר לעיל], כן נלמד שצריכין מומחין בהודאות והלואות.

ו

מאידך,

אי קסבר,

אם הוא סובר כמו המאן דאמר

אין עירוב פרשיות כתוב כאן,

שדיני הלואות אינם כתובים בפרשת שומרים [נתבאר בהערה], ואז מובן למה אין צריכין מומחין, עדיין יקשה,

שלשה

-

למה לי!?

מאיזה פסוק ידע שצריך שלשה.

וקשה קושית ממה נפשך, או שיש לו לימוד גם לשלשה וגם למומחין, או שאין לו לימוד לא לשלשה ולא למומחין.

ומתרצת הגמרא:

לעולם, קסבר

התנא של המשנה לפי רבי אבהו,

עירוב פרשיות כתוב כאן. ובדין הוא, דליבעי נמי מומחין,

כמו שצריכין שלשה מן התורה.

והאי דלא בעינן מומחין,

הסיבה שהמשנה ממעטת שלא צריכין מומחין בהודאות והלואות, הוא

משום דרבי חנינא,

מהטעם המבואר לקמן, שאמר רבי חנינא, שחכמים ביטלו דין התורה של דרישה וחקירה, כמו כן ביטלו את דין מומחין. ושלשה הדיוטות שפוסקים את הדין, הם מורשים בשליחות חכמי ארץ ישראל לפסוק את הדין.

דאמר רבי חנינא: דבר תורה,

מן התורה,

אחד דיני ממונות,

כל דיני ממונות, הן גזילות וחבלות והן הודאות והלואות,

ואחד דיני נפשות,

צריכים העדים להיחקר

בדרישה,

לדרוש היטב את העדים שימצאו עדותם מכוונת [תואמת],

ו

כן צריכים העדים להיבדק

בחקירה,

באיזה יום ושעה ומקום מדוייקים.