Sanedrín 2a — el Talmud en español

מסכת סנהדרין נשנית אחר מסכת בבא בתרא, כי אחרי שלמדנו את הדינים, עלינו לדעת בכמה דיינים דנים אותם.

יש דינים המוכרעים והנפסקים בבית דין של שלשה דיינים הדיוטות, ויש דינים הצריכים שלשה דיינים מומחים. ויש דינים הצריכים בית דין של עשרים ושלשה דיינים "סמוכים", הנקראים סנהדרין קטנה. ויש דינים הצריכים בית דין של שבעים ואחד, הנקרא סנהדרין גדולה.

כמו כן, יש כמה דינים המוכרעים בחמשה דיינים, וכן יש דינים שצריך עבורם שבעה דיינים, או תשעה וכהן.

מספר גדול יותר של דיינים, נותן יותר שיקול הדעת, ומאפשר בירור מקיף יותר של צדדי החיוב והשלילה, ולכן מחולקים הדינים בהתאם לגודל חומרתם ואחריותם, כמה דיינים הם צריכים לבירור עמוק יותר, ולבית דין גדול יותר, ועם סמכות גדולה יותר. ובגמרא לומדים מהפסוקים כל דין ודין, איזה בית דין דן אותו.

מתניתין:

דיני ממונות,

הדיון בתביעות ממון שבין אדם לחברו, צריך להיות

ב

בית דין של

שלשה

דיינים.

גזילות,

משפטי הגזילות, כאשר אדם תובע את חברו על שהוא חטף מידו ממון או חפץ; או שטוען התובע שהנתבע הוא שומר של חפץ שלו, ושלח ידו בפקדון, ורצה לקחתו לעצמו, ודינו הוא כדין גזלן. או שטען התובע שהפקיד בידי הנתבע פקדון, והוא שומר שלו עליו, והנתבע כופר בפקדון.

וחבלות,

משפטי אדם החובל בחבירו, שהנחבל תובע את האדם החובל בו לשלם נזקי גופו, ואת שאר התשלומים שחייב בהם החובל, גם הם מתקיימים

ב

פני בית דין של

שלשה

דיינים.

נזק,

משפט הבעלים של שור שהזיק בהיזק שן ורגל, או בהיזק קרן [בשור המועד, אחרי שלש נגיחות], והניזק תובעו נזק שלם. או משפט של אדם שהזיק את ממון חבירו, והניזק תובע מן המזיק לשלם לו את תשלומי הנזק;

וחצי נזק,

משפטו של שור שהזיק שור של אדם אחר, בהיותו תם [בפעמים הראשונות], שדינו לשלם חצי נזק.

תשלומי כפל

, משפטו של גנב שמצאו בידו החפץ שנגנב, ודינו לשלם כפל כמו שנאמר [שמות כב]: "אם המצא תמצא בידו הגניבה, שנים ישלם";

תשלומי ארבעה וחמשה,

משפטו של אדם הגונב שור או שה, וטבחו ומכרו, שדינו לשלם חמשה בקר עבור שור, וארבע צאן עבור שה. [שמות כא]

כל התביעות הללו, יש לדון אותן בפני בית דין של

שלשה

דיינים.

ועתה מביאה המשנה שיש עוד תביעות שיש לדון אותן בפני בית דין של שלשה, אלא שבחלק מהן יש מחלוקת תנאים האם יתכן לדון אותן בבית דין של שלשה דיינים בלבד, או שיש צורך לדון אותן במספר דיינים גדול יותר.

האונס

, דינו של אדם שאנס נערה בתולה, שחייב [דברים כב] לשלם קנס לאבי הנערה חמשים כסף;

וכן דינו של

המפתה

את הבתולה, שדינו [שמות כב] לשלם לאביה חמשים כסף;

וכן דינו של

המוציא שם רע

על אשתו, מיד לאחר שנשא אותה, שהוציא עליה עלילת דברים על כך שלא מצאה בתולה כשנשאה, אלא היא זינתה תחתיו בזמן היותה ארוסה אליו,

ונמצא הדבר שקר

, חייב לשלם לאבי הנערה מאה כסף [דברים כב], תביעת אבי הנערה כנגד הבעל מתקיימת

ב

פני בית דין של

שלשה

.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: דינו של מוציא שם רע מתקיים

ב

פני בית דין של

עשרים ושלשה, מפני שיש בו,

בדינו של מוציא שם רע, דיון גם ב

דיני נפשות.

כי אם אמת הדבר כדברי הבעל, שזינתה אשתו כשהיתה ארוסתו, בעדים ובהתראה, הרי היא נסקלת. ולכן, סוברים חכמים, שהדין הזה צריך להתקיים דוקא בבית דין של עשרים ושלשה.

כשדנים את האדם על עבירת לאו שבתורה, שחייבים עליה

מכות

, והם מלקות ארבעים, דנים אותו

ב

פני בית דין של

שלשה.

כך היא דעת תנא קמא.

משום רבי ישמעאל אמרו

תלמידיו: דנים אותו

ב

פני בית דין של

עשרים ושלשה

.

חדשי השנה, שעל פיהם נקבעים מועדי ישראל, הם "חדשי הלבנה".

"חודש לבנה", נקבע לפי הזמן שבין מולד לבנה אחד לבין מולד הבא אחריו. ההפרש ביניהם הוא עשרים ותשעה יום, ועוד שתים עשרה שעות, ועוד תשצ"ג חלקי שעה [בשעה יש אלף ושמונים "חלקים"].

ה"חודש" מורכב מימים שלמים, בלי שעות נוספות. וכדי להתגבר על ההפרש של שתים עשרה השעות [ועוד יתרת החלקים] הנוסף לעשרים ותשעה הימים שבין מולד למולד, יש להוסיף יום אחד שלם על העשרים ותשע יום, ולעשות את החודש שלשים יום, או לגרע את שתים עשרה השעות הנוספות, ולעשותו עשרים ותשעה יום בלבד.

ולכן, לפעמים החודש מלא, שיש בו שלשים יום, ולפעמים הוא חסר, שיש בו רק עשרים ותשע יום. ותיקנו חכמים, שיהיה סדר החדשים אחד מלא, של שלשים יום, ואחד חסר, של עשרים ותשעה יום.

אבל בזמן שהיו מקדשים את החודש "על פי הראיה", של עדים אשר ראו את חידוש הלבנה, היו קובעים את הכל לפי הראייה של העדים. שאם היו באים עדים ביום השלשים של החודש, ומעידים שראו את הירח החדש אתמול בלילה, אור ליום השלשים, אזי היו בית הדין מקדשים את היום הזה שהוא יהיה ראש חודש הבא.

ונמצא, שהוא היום הראשון של חודש הבא, ואילו החודש שעבר הוא חודש חסר, של עשרים ותשעה יום בלבד.

אך אם לא נראה הירח, ולא באו עדים ביום השלשים, היו קובעים בית הדין את היום השלשים ואחד כראש חודש הבא. ונמצא שהחודש שעבר היה חודש מלא, של שלשים יום, והוא הנקרא "חודש מעובר", מלשון הוספה.

משנתנו דנה באיזה בית דין מכריעים ומחליטים דבר זה.

עיבור החדש,

קידוש ראש חדש הבא, ביום השלשים ואחד מתחילת החדש שעבר, ובכך נעשה החודש הקודם "מעובר", קידוש זה נעשה

ב

בית דין של

שלשה.

בשנת החמה יש שס"ה ימים, ואילו בשנת לבנה יש שנ"ד יום [בממוצע], נמצא ששנת החמה עודפת על שנת הלבנה אחד עשר יום.

תקופות השנה, אביב, קיץ, סתיו וחורף, הן לפי שנת החמה. ולכן, אילו היינו נוהגים רק לפי שנות הלבנה, לא היה חל חג הפסח דוקא בתקופת האביב, אלא גם בשאר תקופות השנה. וכיון שאמרה תורה שיש לחוג את חג הפסח דוקא בתקופת האביב [שמות יג], אנו צריכים להתאים את שנות הלבנה לשנות החמה, על ידי הוספת חודש אחד על שנת הלבנה, מידי פעם בפעם.

שנה שיש בה חודש נוסף, נקראת "שנה מעוברת", והחודש הנוסף נקרא חודש העיבור. [אך אי אפשר לעשות שנה בת שנים עשר חדשים ועוד כמה ימים, לפי שהשנה מורכבת מחדשים שלמים בלבד].

מלבד סיבה זו, שיחול חג הפסח בתקופת האביב, יש עוד סיבות נוספות המחייבות את עיבור השנה, אף אם חג הפסח אכן יחול בחודש האביב. והן מבוארות בגמרא.

עיבור השנה,

ההכרעה אם לעבר את השנה בחודש נוסף, או לא, נעשית

ב

בית דין של

שלשה

, אלו הם

דברי רבי מאיר

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ב

בית דין של

שלשה מתחילין

לדון, האם אכן צריך לישב ולעיין האם יש צד של ספק, שמא צריכה שנה זו להיות מעוברת, או שאין כאן ספק, ואין צריכים להושיב בית דין על כך.

ואם יחליטו השלשה שיש סיבות לדון בכך - אז,

ובחמשה

דיינים

נושאין ונותנין

אם אכן צריכה שנה זו להתעבר או לא, כי המשא ומתן על עיבור השנה צריך חמשה דיינים. וכשבאו להחלטה ששנה זו צריכה להתעבר, מוסיפים עוד שני דיינים,

וגומרין

את הדין

בשבעה

דיינים. דהיינו, שההחלטה וההכרזה ששנה זו מעוברת היא, צריכה להיות בשבעה.

ואם גמרו בשלשה,

כאשר לשלשת הדיינים הראשונים לא היה ספק בדבר, ובתחלת הדיון הסכימה דעת שלשתם שצריכים לעבר, ועברו את השנה בשלשה בלבד, הרי שנה זו

מעוברת.

א. אדם המביא קרבן על חטאו צריך לסמוך עליו בידיו.

ענין הסמיכה הוא, שבעל הקרבן יסמוך בשתי ידיו בכל כחו על ראש הבהמה. ומתוודה על חטאתו אם הוא קרבן חטאת, ועל אשמתו אם הוא קרבן אשם. ואומר בשעת הסמיכה: חטאתי, עויתי ופשעתי, ועשיתי כך וכך, ועכשיו חוזרני בי. ואם קרבן אחר הוא, הרי הוא אומר עליו דברי שבח והודאה למקום.

כאשר הקרבן בא על ידי אדם יחיד, סומך עליו האדם המביאו. וכאשר בא קרבן בשותפות, סומכין עליו כל השותפין, בזה אחר זה.

קרבן "פר העלם דבר של ציבור", הוא קרבן שחייבים להביאו כאשר טעו דייני בית הדין הגדול בהוראתם, והורו להתיר דבר שחייבים עליו כרת אם היה נעשה במזיד. כגון, שהתירו לאכול את החלב של הקיבה, מחמת שסברו שהוא שומן המותר באכילה ואינו נכלל בחלבים האסורים באכילה. ומחמת הוראה מוטעית זו של בית הדין ["העלם דבר"], עברו רוב העם על האיסור. במקרה כזה, צריך להביא פר אחד לחטאת, הנקרא "פר העלם דבר של ציבור", ואילו כל יחיד מהציבור שחטא על פי הוראתם המוטעית, אינו צריך להביא אז קרבן חטאת יחיד.

על "פר העלם דבר של ציבור" לא סמכו כל הציבור על הקרבן, אלא רק הזקנים, חברי בית דין הגדול [סנהדרין הגדולה]. ולהלן יבואר כמה דיינים מהסנהדרין צריכים לסמוך על הפר.

ב. נאמר בתורה [דברים כא], אם ימצא הרוג בדרך, ולא נודע מי הכהו, אזי יוצאים הזקנים והשופטים, ומודדים איזו היא העיר הקרובה ביותר אל החלל. ובני אותה עיר מביאים עגלה, ועורפין אותה. עריפה זו היא כפרה על דם הנרצח. ומדידה זו נעשית על ידי דיינים מבית דין הגדול, הנקרא סנהדרין גדולה.

סמיכת זקנים

על ראש פר "העלם דבר של ציבור".

ועריפת עגלה

, המדידה של המרחק בין העיר ובין החלל, לגבי חיוב עגלה ערופה.

שניהם נעשים

בשלשה

דיינים,

דברי רבי שמעון

.

רבי יהודה אומר: בחמשה

דיינים.

החליצה,

מעשה החליצה והקריאה של פרשת החליצה, הנעשים בפני הזקנים הדיינים, שנאמר [דברים כה] "כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם, ובן אין לו. וגו'. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את האשה, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי! וקראו לו זקני עירו, ודברו אליו וגו', ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה" וגו'.

והמיאונין.

קטנה שקידשוה אמה ואחיה לבעלה, ומן התורה היא אינה אשת איש. כי הקטנה עצמה אינה יכולה לקדש עצמה, היות ואין מעשה הקטנה כלום, ורק לאביה ניתנה רשות מן התורה להשיאה. אלא שחכמים תיקנו לה קידושין, לטובתה, כדי שבעלה ישמור עליה ולא ינהגו בה מנהג הפקר, וכן אמה ואחיה יכולים לקדשה, מדרבנן. וכיון שקידושיה אינם כלום מן התורה, הרי היא יוצאה מבעלה בלא גט, ואינה צריכה גט, אפילו לא מדרבנן, אלא דיה במיאון, שממאנת בבעלה, כשהיא אומרת בפני בית דין: "אי אפשי בפלוני". החליצה והמיאון הנזכרים, הרי הם נעשים

ב

פני בית דין של

שלשה.

שומת הפדיון של

נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועים

-

בשלשה.

פירות האילן בשנה הרביעית לנטיעתו, צריך להעלותם לירושלים ולאכלם שם. ואם אינו יכול להעלותם, מחללם על מעות, ומעלה את המעות לירושלים, וקונה בהם דבר מאכל, ואוכלו בירושלים.

וכן פירות שחייבים לעשר מהם מעשר שני, ודינם של פירות המעשר שני הוא לעלותם לירושלים, או אם אינו יכול להעלות את הפירות בעצמם, מחלל אותם על מעות, ומעלה את המעות לירושלים. ואם אירע שלא היו דמי הפדיון ידועים, שלא היה לפירות האלו מחיר בשער השוק, כגון פירות שהרקיבו, וצריכים לשום אותם כדי לדעת את מחיר פדיונם, הערכת מחיר הפירות של נטע רבעי והמעשר שני, נעשית בשלשה.

המשנה ממשיכה לבאר בדיני שומא:

ההקדשות,

הערכה [השומא] של פדיון הקדש, של בהמה או כלים שהוקדשו לבדק הבית, ורצה המקדיש לפדותם מידי הקדש, שמין אותם -

בשלשה

בני אדם הבקיאים בשווים של חפצים.

וכן שומא של

הערכין המטלטלין,

כמו שתפרש בגמרא, שומא זו נעשית

בשלשה

שמאין. כך סובר התנא קמא.

ואילו

רבי יהודה

אומר:

ואחד מהן,

מן השלשה, צריך להיות

כהן

. דכתיב בפרשת ערכין "כערכך הכהן".

ו

אולם,

הקרקעות,

שומת קרקע, של מי שרוצה לפדות קרקע שהקדיש, שומא זו נעשית

בתשעה

שמאים,

ו

העשירי הוא

כהן.

ואדם

הבא לפדות עצמו מיד הקדש, הוא

כיוצא בהן.

דהיינו, דין שומת האדם הוא כדין שומת הקרקעות, שצריכין עשרה, ושיהיה אחד מהם כהן.

עד עתה שונה המשנה את דיני הממונות וכדומה. ומעתה היא שונה את דיני הנפשות, בכמה הם נידונים.

כשבאים לדון

דיני נפשות,

לפסוק עונש מיתה לאדם שעבר על אחד מאיסורי התורה שחייבין עליהם ארבע מיתות בית דין, דנים אותם

ב

סנהדרין קטנה של

עשרים ושלשה

דיינים סמוכין.

ולא רק את עונש האדם החייב מיתת בית דין דנים בסנהדרין קטנה, אלא אף דיני נפשות של בהמה, כגון את דינו של שור

הרובע

את האשה,

והנרבע,

בהמה שנרבעה לאיש, שדינם להיסקל, הרי הם נידונים

ב

סנהדרין קטנה של

עשרים ושלשה

דיינים.

כי הקישה התורה את דין הבהמה הרובעת אדם או הנרבעת לו לדין האדם הרובע בהמה או הנרבע לה, לפי

שנאמר

לגבי בהמה הרובעת אשה [ויקרא כ]

"והרגת את האשה, ואת הבהמה".

ובכך הוקש דין הריגת בהמה הרובעת אדם לדין הריגת אדם הנרבע מן הבהמה, שיהיו שניהם בבית דין של עשרים ושלשה.

ו

כן

אומר

הכותב לגבי בהמה הנרבעת מאדם, שחייב האדם הרובע בהמה מיתה, והקיש אליו הכתוב את דין הבהמה הנרבעת מהאדם, באמרו [שם]

"ואת הבהמה תהרוגו

".

והיינו, שהן בבהמה הרובעת אדם, והן בבהמה הנרבעת מאדם, הקישה התורה והשוותה את דין המיתה של הבהמה לדין המיתה של האדם, וכמו שמיתת האיש נידונת בעשרים ושלשה, אף מיתת הבהמה בעשרים ושלשה.

שור הנסקל

, שור שהרג אדם, שמיתתו בסקילה, הרי הוא נידון בסנהדרין קטנה של

עשרים ושלשה

דיינים. והטעם, משום

שנאמר

[שמות כא] "

השור יסקל, וגם בעליו יומת

". ובודאי אין הפירוש שיהרגו ממש את בעל השור, אלא בא הכתוב לומר ש

כמיתת בעלים

, אם היה בעליו של השור נידון למיתה, הוא היה נידון בפני בית דין של עשרים ושלשה,

כן מיתת השור.

שצריך לדון את דין מיתתו בבית דין של עשרים ושלשה.

ואף על פי שכתוב בתורה "שור", אין הכוונה דווקא לשור, אלא אף

הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס

והנחש

שהמיתו את האדם, שדינם להיסקל, הרי הם נידונים

ב

סנהדרין קטנה של

עשרים ושלשה

.

אבל

רבי אליעזר אומר

: אם המיתו הרי אין הם בני תרבות, ובעליהן אינם בעלים, אלא הם הפקר לכל, ולכן אין צורך לדונם כלל בבית דין, אלא

כל הקודם להורגו

עשה צדקה ו

זכה

לשכר מן השמים.

רבי עקיבא אומר: מיתתן

של חיות אלו

בעשרים ושלשה

.

ועתה מבארת המשנה מהם המשפטים הנידונים בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים.

אין דנין

בבית דין של עשרים ושלשה

לא את השבט,

רובו של שבט משבטי ישראל, שעבדו עבודה זרה.

ו

כן אין דנים בעשרים ושלשה,

לא את נביא השקר,

המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, אפילו שאינו מתנבא בשם עבודה זרה.

ו

כן אין דנים בעשרים ושלשה את

כהן גדול,

אם חייב מיתה על שעבר על אחת ממצות התורה שחייבים עליה מיתת בית דין.

אלא

כל אלה נידונים

על פי בית דין של שבעים ואחד.

ו

כן

אין מוציאין

את העם

למלחמת הרשות,

שאינה מלחמת מצוה,

אלא על פי

רשות של

בית דין של שבעים ואחד.

אין מוסיפין על העיר

ירושלים, שנתקדשה מקדושת שאר ערי ארץ ישראל בכך שאוכלים בתוך חומותיה קדשים קלים ומעשר שני, אם רוצים להרחיב גבולותיה ולהמשיך חומותיה, שגם במקום הנוסף תחול עליו קדושת ירושלים,

ו

כן אין מוסיפין

על העזרות

של המקדש, שקדושתם גדולה מקדושת ירושלים,

אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

אין עושין,

אין מושיבים

סנהדריות,

בתי דינים של עשרים ושלשה דיינים,

לשבטים,

בכל עיר ועיר,

אלא על פי

רשות של

בית דין של שבעים ואחד.

שבית דין הגדול שבלשכת הגזית בירושלים הם הממנים אותם.

ו

כן

אין עושין

דין של

עיר הנדחת,

שעבדו בה רוב תושבי העיר עבודה זרה שדינם ליהרג בסייף וממונם אבד, אין הם נידונים בסנהדרין קטנה כדין יחיד העובד עבודה זרה,

אלא

נידונים

על פי בית דין של

שבעים ואחד

.

ואגב ששנינו דין עיר הנדחת, מוסיפה המשנה עוד דינים של עיר הנדחת.

אין

בית דין הגדול

עושין

דין

עיר הנדחת ב

עיר שעל ה

ספר,

התחום המבדיל בין ארץ ישראל לחוצה לארץ;

ו

כן

לא

עושין דין עיר הנדחת ב

שלש

עיירות הסמוכות זו לזו, היינו שאין הורגין אותם בסייף ואין מאבדים את ממונם, אלא נידון כל אחד ואחד מהם בסקילה, וממונם עובר ליורשיהם.

אבל

עושין דין עיר הנדחת בעיר

אחת

או

שתים

עיירות הסמוכות זו לזו.

ועתה, אחרי שביארה המשנה את הדינים המובאים לפני בית דין של שבעים ואחד, ועשרים ושלשה, ולפני בתי דינים של שלשה, שונה התנא את דרשות הכתובים שנלמד מהם שסנהדרין גדולה היא של שבעים ואחד דיינים, והקטנה היא של עשרים ושלשה.

סנהדרין

גדולה היתה של שבעים ואחד

דיינים,

וקטנה

היתה

של עשרים ושלשה

דיינים -

מנין,

מאיזה פסוק אנו לומדים

ל

סנהדרין

גדולה, שהיא של שבעים ואחד

דיינים?

שנאמר

בתורה, בעת שמשה רבינו התלונן "לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני", שצוה עליו הקב"ה "

אספה

[אסוף]

לי שבעים איש מזקני ישראל,

ונשאו אתך במשא העם", הרי שבעים איש.

ומשה

ממונה

על גביהן,

הרי שבעים ואחד.

רבי יהודה אומר

: בסנהדרין גדולה היו רק

שבעים

דיינים בלבד.

ומנין,

מאיזה פסוק אנו לומדים

ל

דין הזה שסנהדרין

קטנה היא של עשרים ושלשה

דיינים?

שנאמר

בפרשת רוצח [במדבר לה] "ושפטו העדה", והוא לשון פורענות, והוא מלמד שצריך שתהא בבית הדין "עדה שופטת", שרואה לעשות בו דין. וכמו כן נאמר שם "

והצילו העדה

", שתהיה בו "עדה מצלת", הרי שהצריכה התורה שיהיו בבית דין

עדה שופטת ועדה מצלת. הרי כאן

ביחד

עשרים.

כי "עדה" היא של עשרה [כמבואר בהמשך המשנה]. והשמיעה לנו התורה שצריך עשרים דיינים, כדי שאם יתחלקו, יהיו עשרה ["עדה"] מזכין, ועשרה מחייבים.

ומנין

אנו יודעים

לעדה

הכתובה בתורה,

שהיא של עשרה

אנשים?

לפי שמצינו [שם י"ד] שקרא הקב"ה לעשרת המרגלים "עדה".

שנאמר,

אמר הקב"ה למשה

"עד מתי לעדה הרעה הזאת

".

יצאו יהושע וכלב

מכלל מזימת המרגלים, ונשארו רק עשרה מרגלים רעים. הרי לך ש"עדה" הכתובה בתורה היא של עשרה.

ומנין,

מאיזה דרשה אנו דורשים

להביא,

להוסיף על אותם עשרים,

עוד שלשה?

ממה שנאמר בתורה "לא תהיה אחר רבים לרעות, אחרי רבים להטות".

ממשמע שנאמר,

ממשמעות דברי הכתוב "

לא תהיה אחרי רבים לרעות

", הרי אני למד, לכאורה, שאם רוב הדיינים מחייבים ["רעות"], אין ללכת אחריהם להרוג את המחוייב מיתה, אלא צריך לפסוק לפי המיעוט, המזכים אותו. ואם כן, מכל שכן,

שומע אני

מכאן,

שאהיה עמם,

עם הרוב,

לטובה,

שאם הרוב מזכין, בודאי נלך אחריהם, ונזכה את הנידון. אלא מעתה, יקשה,

אם כן,

כיון שכבר השמיעה לנו התורה שנלך אחרי הרוב לטובה,

למה נאמר

בתורה שוב, בהמשך הפסוק,

"אחרי רבים

[לטובה]

להטות"!?

אלא, בהכרח, כך הוא ביאור הכתוב: אמנם הולכים אחר הרוב בכל ענין, בין לזכות בין לחובה, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק "אחרי רבים להטות". אך התורה מצווה,

שלא כהטייתך לטובה,

אחרי רבים לזכות, תהיה

הטייתך לרעה.

שאינו דומה מספר הדיינים שצריך כדי להטות את הכף לזכות, למספר הדיינים שצריך כדי להטות אותה לחובה, אלא,

הטייתך לטובה

תהיה אפילו

על פי אחד,

אפילו אין דיינים יתירים המזכין על המחייבין אלא דיין אחד, הכרע הדין לזכות. אבל

הטייתך לרעה,

תהיה רק

על פי שנים

, אם יתירים המחייבים על המזכין בשני דיינים, שהוא "רוב מיוחס", רק אז מכריעין הדין לחובה.

ובכך מתורצים הפסוקים, כי מה שנאמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות", הוא כלפי רוב של דיין אחד, שהוא "רוב פשוט", שאין הולכים אחריו לחייב את הנידון. ואילו מה שנאמר "אחרי רבים להטות", הוא בין לזכות ובין לחובה. אלא שכאמור, כדי לזכות די ברוב פשוט, בעוד שלחובה צריך רוב מיוחס.

ולכן, צריכים לפחות עשרים ושנים דיינים, כדי שאם אפילו תהיה "עדה מצלת" של עשרה דיינים, יוכל להיות הדין מוכרע לחיוב על פי שנים עשר דיינים מחייבין, כיון שיש בהם שני דיינים יתירים על המזכין,