Sanedrín 12b — el Talmud en español

והראיה שביקש רחמים על עצמו - ממה שנאמר שם,

"כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר: ה' הטוב יכפר בעד

" ומפרש: באופן שהוא לא ככתוב בתורה - שלא כהלכה.

וממשיכה הברייתא:

רבי שמעון אומר: אם מפני הטומאה עיברוה

-

מעוברת. אלא, מפני מה ביקש רחמים על עצמו?

היות, ש

אין מעברין אלא

את חודש

אדר, והוא,

חזקיה המלך,

עיבר ניסן בניסן,

אחרי שקידשו כבר את ראש חדש ניסן, התחרט על קידוש חודש ניסן, ועשה אותו לאדר שני.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון

: לעולם לא עיבר את השנה, ולמה ביקש רחמים על עצמו?

מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני.

ובהמשך תבאר הגמרא מה היתה סברתו, ולמה חזר בו.

ועתה מבארת הגמרא את הברייתא, ודעת כל התנאים.

הקדמה

נאמר בתורה [במדבר ט]: "איש כי יהיה טמא לנפש אדם, ועשה פסח לה' בחודש השני.". ודרשינן הכי [פסחים סו ב]: איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחים לפסח שני, אלא עושין פסח ראשון בטומאה. דהיינו, רק כשהיו טמאים אנשים בודדים, שהם מיעוט הציבור, אזי הם מקריבים קרבן פסח בחודש אייר. אבל כאשר כל הציבור או רוב הציבור טמאים, מקריבים קרבן פסח ראשון אף בטומאה.

הוראה זו, שציבור עושין פסח בטומאה, אפשר לפרשה בשני אופנים: האחד, שטומאה "דחויה" בציבור, שהיא הוראה דחוקה, ובקושי התירתה התורה, ולכן צריכים להשתדל שלא לבוא לידי כך. והשני, שטומאה "הותרה" בציבור, ואין צריכין להשתדל לעשות את הפסח בטהרה.

והגמרא מבארת, שספק זה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, שחלקו בענין ריצוי ציץ.

נאמר בתורה בפרשת בגדי כהונה [שמות כח]: "ונשא אהרן את עון הקדשים". היינו שבגדי כהונה מכפרים ומרצים בין ישראל לאביהם שבשמים. ושנינו במסכת יומא [ז א]: "על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב [של קדשים] שנטמאו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור".

היינו, שריצוי הציץ הוא על טומאה שאירעה לקרבן בשעת ההקרבה. אבל אם טומאה הותרה בציבור [כאשר הכהנים או כלי השרת טמאים, או העם טמאים בטומאת מת בקרבן פסח], אין צורך כלל לריצוי הציץ.

ונחלקו התנאים, אם הציץ מרצה גם בעת שאין הכהן הגדול לובש אותו.

אמר מר

, לעיל שנינו בברייתא:

רבי יהודה אומר: מעברין

את השנה מפני הטומאה, שאם היו הציבור טמאים מאפשרים להם להטהר על ידי עיבור השנה, כדי שלא יקריבו את הפסח בטומאה. וכיון שאמר רבי יהודה שיש להשתדל שלא להקריב קרבן פסח בטומאה,

אלמא,

מוכח מכך,

שאית ליה לרבי יהודה,

שהוא סובר,

טומאה דחויה היא בציבור,

ולכן אם אפשר להקריב בטהרה, מקריבין בטהרה דוקא, ולצורך כך מעברין את השנה.

ועל זה קשה, שבברייתא שנינו, רבי יהודה אומר, טומאה הותרה בציבור.

והא תניא, ציץ

-

בין שישנו על מצחו,

בשעה שהכהן גדול לובשו בשעת הטומאה,

בין שאינו על מצחו

-

מרצה.

אלו הם

דברי רבי שמעון

.

רבי יהודה אומר

: רק

בעודו על מצחו

-

מרצה, אין עודו על מצחו אינו מרצה.

אמר ליה רבי שמעון

לרבי יהודה:

כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח,

שהכהן הגדול מקריב בו קרבנות,

שאינו על מצחו,

שהרי ביום כפורים לא לבש את הציץ בשעת העבודה המיוחדת ליום הכיפורים, אלא לבש אז רק בגדי לבן -

ו

בכל זאת, אם אירעה טומאה באחד מן הקרבנות

מרצה

הציץ. הרי שהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו.

אמר לו רבי יהודה

לרבי שמעון:

הנח ליום הכפורים,

ואל תוכיח מעבודתו,

ש

אין טומאת קרבנותיו צריכה ריצוי ציץ, מפני שהם קרבנות ציבור,

וטומאה הותרה בציבור

כטהרה גמורה, וריצוי ציץ צריכין רק לקרבנות יחיד.

ואילו רבי שמעון סובר שטומאה דחויה בציבור, ועדיין צריכים לריצוי הציץ.

הרי שרבי יהודה סובר שטומאה הותרה בציבור, ואם כן קשה לפי רבי יהודה, למה היה חזקיהו צריך לעבר מפני הטומאה.

ומשיבה הגמרא -

ולטעמיך,

לפי סברתך שהנך סובר שכך היא גירסת הברייתא, ולכן הקשית סתירה מדברי רבי יהודה במקום אחר,

תיקשי לך היא גופה

, יכולת להקשות סתירה בדברי רבי יהודה, בדברי הברייתא עצמה, שנאמר בה:

רבי יהודה אומר: מעברין, ו

מאידך

אמר רבי יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים על עצמו.

ואם מעברין - למה ביקש רחמים על עצמו!?

אלא,

כדי

ש

לא תיקשה הסתירה בדברי רבי יהודה, בין מתוך הברייתא עצמה, ובין מברייתא אחרת, מוכרחים לומר, כי

חסורי מחסרא,

גירסת הברייתא יש בה חסר ושיבוש,

והכי קתני,

וכך היא הגירסא האמיתית: תנא קמא סובר:

אין מעברין את השנה מפני הטומאה,

ובדיעבד

אם עיברוה מעוברת

. ואילו

רבי יהודה אומר: אינה מעוברת

, לשיטתו שטומאה הותרה בציבור ואין צורך לעברה, ולכך מביא ראיה:

ואמר רבי יהודה וכו'

שחזקיה המלך ביקש רחמים על עצמו, מפני שעיבר את השנה שלא לצורך.

ומקשה הגמרא:

אי הכי

, אם גם התנא קמא סובר שאם עיברוה מעוברת, הרי שנינו בהמשך הברייתא:

רבי שמעון אומר: אם מפני הטומאה עיברוה

-

מעוברת,

וקשה:

היינו

הלא הם דברי

התנא קמא,

ואיזה חילוק דין יש בין התנא קמא לרבי שמעון.

מתרצת הגמרא:

אמר רבא

: הנדון אם מעברין

לכתחלה איכא בינייהו,

יש חילוק ביניהם, דהתנא קמא סובר: אין מעברין לכתחילה , ואילו רבי שמעון סובר שאפילו לכתחילה מעברין . אלא שמע שרבי יהודה אומר שאינה מעוברת אפילו בדיעבד, לכן ענה לו בלשון "מעוברת", שהוא לשון של בדיעבד, אבל לפי האמת סובר שמעברין אפילו לכתחילה.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא אחרת שנאמר בה כדברי רבא.

תניא נמי הכי

וכן נמי שנינו:

אין מעברין את השנה לכתחילה

אלו הם דברי התנא קמא.

רבי שמעון אומר: מעברין

לכתחלה,

אלא

אם כן

מפני מה ביקש

חזקיה

רחמים על עצמו

מפני

שאין מעברין אלא אדר,

והוא עיבר ניסן בניסן.

ומשמע שבאדר מעברין - אפילו לכתחלה - מפני הטומאה.

הרי לנו שלש דעות:

א. לפי רבי שמעון, מעברין אפילו לכתחלה.

ב. לפי התנא קמא, לכתחילה אין מעברין, ובדיעבד מעוברת.

ג. לפי רבי יהודה, אפילו בדיעבד אינה מעוברת.

הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא.

אמר מר,

שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: חזקיה ביקש רחמים על עצמו, מפני

שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן.

ומקשה הגמרא:

ולית ליה לחזקיה,

האם חזקיה אינו סובר את הדרשה על האמור בתורה

"החודש הזה לכם

ראש חדשים" ודרשינן, "

זה" ניסן,

רק הוא יהיה לכם ראשון לחדשי השנה,

ואין

חדש

אחר ניסן.

שאם כבר קדשוהו לניסן, אי אפשר לעשותו לחודש אדר. ואם כן האיך עיבר חזקיה ניסן בניסן.

ומתרצת הגמרא: אין הפירוש שכבר קדשוהו ממש לחודש ניסן, שאז גם חזקיה לא היה מעבר, אלא חזקיה

טעה ב

הוראה

דשמואל

, שהורה האמורא שמואל,

דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר,

אף שעדיין לא קידשו בית דין את היום לראש חודש ניסן,

הואיל וראוי לקובעו ניסן

, שראוי לקדשו לראש חודש ניסן .

אלו הם דברי שמואל,

ואיהו

חזקיה, מתחילה

סבר "הואיל וראוי

לקובעו לניסן

"

\-

לא אמרינן

, ולכן עיברה, ולבסוף הודה להוראה של שמואל, ולכן ביקש רחמים על עצמו.

הגמרא מביאה ברייתא, ששנינו בה כהוראת שמואל.

תניא נמי הכי: אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.

הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא.

שנינו בברייתא:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני.

ושואלת הגמרא:

היכי דמי

איך מדובר שמתחילה השיא, ולבסוף חזר בו וביקש רחמים על עצמו.

הקדמה

אם היו רוב הציבור טמאים, עושין את הפסח בטומאה בחודש ניסן. ואם הרוב טהורים, - רק הטהורים עושין פסח ראשון, ומיעוט הטמאים עושין פסח שני בחודש אייר.

נחלקו תנאים, האם נשים חייבות להימנות ולאכול קרבן פסח, בפסח ראשון, או שאפשר - רשות - בידן להצטרף ולהימנות לקרבן פסח, אך אינן חייבות באכילתו.

מחלוקת זו - לגבי נשים - אינה נוגעת רק לגבי הנשים עצמן, אלא היא נוגעת גם לגבי הזכרים. שאם הן חייבות, הרי הן מצטרפות למנין האנשים הטהורים - אם הן טהורות, והן מצטרפות למנין האנשים הטמאים - אם הן טמאות.

והן מצטרפות להכריע, שאם הרוב, יחד אתן, הם טמאים, ועושים כולם פסח ראשון בטומאה.

או שהרוב יחד אתן הם טהורים, והמיעוט טמאים, הרי הטמאים ידחו לפסח שני.

אך אם הן אינן חייבות בקרבן פסח, הן אינן מכריעות, לא לרוב ולא למיעוט, לא לטהורים ולא לטמאים.

ומבארת הגמרא:

אמר רב אשי

: במעשה דחזקיה מדובר

כגון, שהיו

זכרי

ישראל

בפסח זה של חזקיה

מחצה טמאים ומחצה טהורים.

ואין הכוונה למחצה על מחצה, אלא שהיו יותר זכרים טמאים מאשר טהורים.

ונשים

היו רובן טהורות

משלימות לטהורים, ועודפות עליהם

, שאם נחשב גם את הנשים הרי יש רוב טהורים, ואם לא, יש רוב זכרים טמאים.

מעיקרא סבר,

בתחילה סבר כדעת האומר

"נשים בפסח ראשון חובה",

ולכן הצטרפו הנשים לטהורים, להיותם רוב, ועשו את פסח הראשון.

דהוו מיעוטן טמאים, ומיעוטן מידחו לפסח שני

, וזה הפירוש של דברי רבי שמעון "שהשיא את ישראל לעשות פסח שני", שהשיא למיעוט העם - אף שהיו המון רב, ולא בודדים.

ולבסוף

חזר בו

וסבר

כדעת האומר

"נשים ב

פסח

ראשון רשות

", ואין הנשים מצטרפות,

דהוו להו

הזכרים ה

טמאים רובא, ורובא

של העם

לא מדחו לפסח שני

, והיה לו לצוותם להביא קרבן בטומאה, ולכן ביקש רחמים על עצמו.

הגמרא דנה אם בדיעבד עיברו את השנה ביום שלושים של אדר.

גופא, אמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.

ומסתפקת הגמרא: אם

עיברוה

ביום שלושים,

מאי

מה הדין, האם השנה מעוברת או לא.

אמר עולא: אין מקדשין את החדש

, ואין הבית דין מכריזין בו ביום "מקודש" לומר שהוא ראש חדש אדר שני, שכיון שראוי הוא היום לקבוע ניסן - אי אפשר לקובעו לאדר, כמו ששנינו "זה ניסן ואין אחר ניסן", אלא שותקים, ואת ראש חודש הבא יקדשו לניסן [ועיין בהערות] .

ושואלת הגמרא: אם בכל זאת

קידשו

אותו הבית דין להיות ראש חדש -

מאי

מה הדין, האם השנה מעוברת או לא.

אמר רבא: בטל העיבור

, שכיון שקידשוהו לראש חודש, הריהו ניסן, והרי שנינו"זה ניסן ואין אחר ניסן".

זו דעת רבא, ורב נחמן חולק.

רב נחמן אמר: מעובר ומקודש

השנה מעוברת, ויום שלושים הוא ראש חדש אדר שני .

רבא שואל את רב נחמן: איך בכלל אפשר לעבר את השנה בימים האחרונים של חודש אדר, אחרי פורים.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי

הרי

מפוריא לפיסחא

מפורים לפסח

תלתין יומין הוו

שלושים יום הם,

ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח

ומפורים כבר מתחילים לדרוש להעם בהלכות הפסח, כ

דתניא

כמו ששנינו, ש

ואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום

, כן סוברים חכמים. ואילו

רבי שמעון בן גמליאל אומר

: מספיק להתחיל בראש חודש ניסן כדי לדרוש

שתי שבתות.

ועתה קשה, שאם לא עיברו את השנה לפני פורים, והעם מתחילים לשמוע דרשות של הלכות הפסח,

וכי מטי ריש ירחא

וכשיגיע ראש חודש

מרחקי ליה

יודיעו להעם שהרחיקו את הפסח לחודש הבא, לא יאמינו לשלוחי בית דין - הבאים להודיע על העיבור -

ו

נמצא ש

אתי לזלזולי בחמץ

, שבחודש הבא, שבו הפסח האמיתי, יאכלו חמץ בפסח . ומתרץ לו רב נחמן, שאין כזה חשש.

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

מידע ידעי

העם יודעים

דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא

שעיבור השנה תלוי בחשבונות - שגם העם מבינים שתמיד משווים את שנת החמה לשנת הלבנה - ואף אם כבר התחילו לדרוש בהלכות הפסח

אמרי

אומרים העם:

חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא

לא גמרו הבית דין לחשב את החשבונות, עד סוף חודש אדר, ויאמינו לשליח בית דין, ולא יזלזלו בחמץ, כי אף שהתכוננו לפסח, ידעו שיתכן שינוי.

הקדמה לסוגית חשבון התקופה

שנינו בברייתא שאחד מן הטעמים שעבורם מעברין את השנה הוא מפני ה"תקופה".

שנת החמה מתחלקת לארבע תקופות השנה: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת.

רש"י פירש שם: בין על תקופת תמוז, שמתעכבת ונמשכת לתוך תשרי - שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור חג הסוכות, וכן תקופת טבת שנמשך זמנה עד ששה עשר בניסן, והבאת העומר תהיה בתוך תקופת טבת.

ושאר ראשונים [עיין שם בהערה] מבארים שמדובר על תקופת תשרי, שתתאחר עד עבור החג.

לדעת שמואל כל תקופה - היא

בערך

תשעים ואחד יום ושבע שעות וחצי שעה. וכשנדע תקופה אחת באיזה יום ובאיזה שעה היא נפלה, נוכל להוסיף עליה את סכום הימים והשעות הללו, ומאז נתחיל למנות תקופה אחרת, וכן לשניה ולשלישית עד עולם.

רב אדא דייק יותר בחלקים ורגעים, ולשיטתו החשבון יותר מדוייק. וכתב הרמב"ם שעל חשבון זה סמכו הסנהדרין.

סוגייתנו עוסקת בתקופת תשרי. [ובסוף הסוגיא דנים גם בתקופת האביב שהיא תקופת ניסן].

נאמר בתורה "חג האסיף תקופת השנה", ופירוש הכתוב, שהתורה מצווה לסנהדרין לדאוג לכך שחג הסוכות יהיה דוקא בתקופת תשרי. ולכן, אם תקופת תשרי נופלת לפני חג הסוכות, הרי בודאי שאין צורך לעבר מפני התקופה, ואם התקופה נופלת לאחר כלות ימי חג הסוכות, בודאי, לכל הדעות, צריך לעבר מפני התקופה. וסוגייתנו דנה אם התקופה נופלת בתוך ימי הסוכות, באחד מימי החג, האם מעברין או אין מעברין, ויש בענין זה כמה דעות.

כפי שביארנו, התקופה אינה נופלת דוקא בתחילת היום, אלא היא לרוב נופלת באחת משעות היום. היום שבו נופלת התקופה, אפשר לומר שהוא היום האחרון של התקופה שעברה, ובלשון הגמרא "יום תקופה גומר", ואפשר גם לומר שהוא היום הראשון לתקופה הבאה, "יום תקופה מתחיל".

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מעברין את השנה

מפני התקופה, אם תקופת תשרי נופלת לפני חג הסוכות,

אלא אם כן

חישבו בית דין ומצאו

שהיתה תקופה

של תמוז חסירה, שעדיין לא נגמרה, והיא תמשך

רובה של חודש

תשרי [כמו שיבואר].

וכמה

ימים הם

רובה של חודש.

יש כאן שתי דעות:

ששה עשר יום

, אלו הם

דברי רבי יהודה,

היינו ביום הראשון של חול המועד.