Sanedrín 12a — el Talmud en español

תנו רבנן

שנו חכמינו:

אין מעברין את השנה

בשני רעבון,

בשנות רעב, לפי שכלתה התבואה, והעם מצפים שיקריבו את קרבן העומר בט"ז ניסן, כדי שיוכלו לאכול מן התבואה החדשה. ואם יעברו את השנה, יצטרכו לחכות חודש נוסף.

תניא: רבי

[המהרש"ל גורס:

היה רבי מאיר

]

אומר

: נאמר בספר מלכים [ב ד]:

"ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים, עשרים לחם שעורים,

וכרמל בצקלונו".

ודרשינן הכי: "לחם ביכורים", תבואה שזה עתה נתבכרה. והביאו האיש לנביא אלישע ולבני הנביאים.

ואין לך

אדמה

קלה בכל ארץ ישראל לבשל פירותיה, יותר מ

המקום הנקרא "

בעל שלישה".

ואף על פי כן,

על אף שהיא אדמה קלה, בכל זאת

לא ביכרה אלא מין אחד,

שהרי לא הביאו לו ממינים שונים.

ואיזה מין היה? -

שמא תאמר, חיטים

היו, המתבשלים באיחור, לאחר השעורים, ולכן נתאחרו עד אחר הפסח [ובהמשך מוכיחה הגמרא שהמעשה היה לאחר פסח]?

תלמוד לומר "שעורים".

ושמא תאמר,

היתה השנה הזאת כתיקונה, אלא שהמעשה היה בזמן ביכור השעורים, בסוף ימות החורף,

לפני העומר.

תלמוד לומר,

ממה שאמר לו הנביא אלישע

"תן לעם ויאכלו",

כיון שאכלוהו, הרי בהכרח ש

אחר העומר היה!

שהרי אסור לאכול מהתבואה החדשה לפני העומר. ומוכח מכאן, שהיתה זאת שנת רעב, שנתאחרו הגשמים, ורק אחרי העומר ביכרו השעורים, הרגילים להתבכר בסוף ימות החורף.

אמור מעתה: ראויה היתה אותה שנה שתתעבר

מפני האביב, שהרי לא נתמלאה החיטה באביה, ולא הגיע חדש האביב.

ומפני מה לא עיברה אלישע?

מפני

ששנת בצורת היתה,

והיו הכל רצין לבית הגרנות

לאסוף את התבואה.

הרי שנהגו מימים ימימה שלא לעבר בשנת בצורת.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה,

אין בית דין יושבים לעיין ולהחליט על עיבור חודש אדר

לפני ראש השנה,

כי מרוב המרחק של הזמן, יש לחוש שמא ישתכח דבר העיבור, ויבואו לאכול חמץ בפסח . ובדיעבד,

אם עיברוה

-

אינה מעוברת. אבל מפני הדחק,

שחוששין שמא לא יזדמן להם בית דין, או שמא יבא מלך אדומי [רומי] ויעכבם, או שהנשיא הולך לחצר המלך, והרי צריכים רשות הנשיא -

מעברין אותה אחר ראש השנה מיד.

ומודיעים לגולה שעיברו את השנה.

ואף על פי כן, אין מעברין

חודשים אחרים, כגון לעשות שני חדשי חשון [למרות שזה יותר מסודר, ולא ישכחו עד פסח] -

אלא אדר

בלבד

.

ואם מעברין אותה אחרי ראש השנה, יודיעו עתה ששני חודשי אדר יהיו בשנה זו.

ומקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא שאין מעברים אלא אחר ראש השנה:

איני!

הלא אין הדבר כן, כי מצינו שעיברו לפני ראש השנה.

והא שלחו ליה

מכתב

לרבא,

שהיה כתוב בו:

זוג,

שני תלמידי חכמים,

באו מרקת,

טבריה,

ותפשו נשר,

חיל הפרסיים תפסו את הזוג,

ובידם

של הזוג היו

דברים הנעשים בלוז.

והגמרא מפרשת:

ומאי ניהו,

מהם הדברים הנעשים בלוז? -

תכלת.

שהיו עושים תכלת לציצית בעיר לוז.

בזכות הרחמים,

שהקדוש ברוך ריחם עליהם,

ובזכותם,

שהיו תלמידי חכמים,

יצאו בשלום

מן התפיסה.

ו

הזוג הזה מודיע:

עמוסי יריכי נחשון,

הנשיא שבארץ ישראל, שהיה מיוצאי ירך נחשון בן עמינדב, אבי הנשיאים מבני יהודה,

בקשו לקבוע נציב אחד,

רצו להוסיף חדש אחד על השנה, דהיינו לעברה,

ולא הניחן אדומי הלז.

מלכות אדום [רומי] מלכות הרשעה גזרה עליהן גזירה שלא לעבר שנים.

אבל בעלי אסופות,

שאר חכמי ארץ ישראל,

נאספו, וקבעו לו נציב אחד,

והוסיפו לו חודש אחד, ועשו זאת

בירח,

בחודש

שמת בו אהרן,

הוא חודש אב.

הרי שעיברו את השנה - מפני הדחק - לפני ראש השנה.

ומתרצת הגמרא:

חשובי,

לחשב חשבונות על כך שהשנה ראויה להתעבר,

מחשבי,

אפשר כבר מתחילת השנה. אבל

גלויי,

לגלות זאת

, לא מגלו,

עדיין לא היו מודיעים לבני הגולה על כך, עד לאחר ראש השנה, שמא מפני אורך הזמן ישתכח הדבר ויבואו לידי איסור חמץ.

היה כתוב במכתב: "נציב אחד", ושואלת הגמרא, מה הרמז על "חודש".

מאי משמע?

מהי המשמעות

דהאי "נציב", לישנא דירחא הוא,

שהוא רמז על "חודש".

ומבארת הגמרא:

דכתיב

בספר מלכים א [פרק ד]:

"ולשלמה שנים עשר נציבים על

כל ישראל, וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה".

שכל נציב, שהוא ממונה הניצב על משמרתו, היה ממונה על חדש אחד.

והכתיב,

ומאידך, נאמר שם בהמשך, "

ונציב אחד אשר בארץ"

.

ונחלקו בפירוש הפסוק

רב יהודה ורב נחמן.

חד

אחד משניהם

אמר

: היה נציב

אחד ממונה על כולם,

על כל הנציבים.

וחד אמר

: הנציב האחד היה

כנגד חדש העיבור

, שבשנה מעוברת היה נציב נוסף, באדר שני.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה

-

משנה

זו

לחברתה.

אם שנה זו אינה צריכה להתעבר, אלא שנה הבאה, אין מעברין שנה זו, כדי לתקן את השנה הבאה, אלא תתעבר בשנה הצריכה.

ו

כן

לא

מעברין

שלש שנים זו אחר זו.

כי אם יעשו כן, ישתבש מהלך השנים מתיקונו, היות ובשנה השלישית יבוא ניסן באמצע הקיץ.

אלו הם דברי חכמים, ורבי שמעון חולק.

אמר רבי שמעון: מעשה ברבי עקיבא, שהיה חבוש בבית האסורים, ועיבר

שם

שלש שנים זו אחר זו.

אמרו לו

חכמים לרבי שמעון: האם

משם ראיה!? הלא בית דין ישבו, וקבעו אחת אחת בזמנה.

ורבי עקיבא לא עיבר שלש שנים רצופות זו אחר זו, אלא מפני שרבי עקיבא, שהיה חכם גדול ובקי בעיבור השנה, היה עתיד ליהרג, לכן, מפני הדחק, באו בית הדין, ועיינו בשנים הבאות לפי חשבון התקופות. ולא עיברו שלש שנים רצופות, אלא עיברו אותן, לפי הוראת רבי עקיבא, כל אחת בזמנה. ולא גילו את הדבר, כמו שאמרה הגמרא למעלה שאין מגלים זאת קודם.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה, לא בשביעית

בשנת השמיטה, לפי שמאריכין על העם את איסור עבודת האדמה,

ולא במוצאי שביעית,

בשנה שלאחריה, לפי שכלתה התבואה מהשנה השישית, והעם מצפין לאכול מהתבואה החדשה של שמינית, והעיבור מאריך עליהן את איסור אכילת תבואה חדשה לפני העומר.

אימתי רגילין לעבר?

-

בערב שביעית,

כדי להוסיף להם עוד חודש להכשרת הקרקע לקראת שביעית.

בית דינו

של בית רבן גמליאל

[המהרש"ל גורס:

רבי שמעון בן גמליאל

]

היו מעברין במוצאי שביעית.

ומפרשת הגמרא טעם מחלוקת חכמים ורבן גמליאל.

ו

הם חולקים

בפלוגתא דהני תנאי

, במחלוקת תנאים בברייתא אחרת.

דתניא: אין מביאין

[אף בכל השנים]

ירק

ותבואה

מחוצה לארץ

[מהטעם שיבואר להלן],

ורבותינו התירו.

רבן גמליאל סובר כפי "רבותינו", שאפשר להביא לארץ ישראל בשנה השביעית ירק ותבואה מגידולי השנה השביעית שגדלו בחוץ לארץ, לפי שאין עליהם קדושת שביעית, וכבר התיר העומר של שביעית את התבואה. ולפיו, אין כל כך מחסור בתבואה וירק בארץ ישראל בשנה השביעית, ולכן אפשר לעבר את שנת מוצאי שביעית. ואילו חכמים סוברים שאין מביאין תבואה מחוץ לארץ, ומפני המחסור בארץ ישראל בשנה השמינית לפני הבאת העומר, אין מעברין את השנה השמינית.

ושואלת הגמרא:

מאי בינייהו?

באיזה טעם חולקים, אם מותר להביא ירק ותבואה מחוץ לארץ לארץ בכל השנים?

אמר רבי ירמיה

: המחלוקת היא בשאלה אם

חוששין לגושיהן, איכא בינייהו.

שמא יביאו עם הירק והתבואה גושי עפר מארץ העמים, לפי שגזרו חכמים על עפר חוץ לארץ שיהיה מטמא באהל, וגוש העפר יטמא את פירות התרומה שבארץ ישראל. ואסור לגרום להם טומאה.

תנא קמא חושש לכך בתבואה, וכל שכן בירק. ורבותינו אינם חוששין לכך.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה מפני הטומאה,

אם בית דין יודעים כבר עתה בסוף חודש אדר שלא יוכלו להביא קרבן פסח, מפני שרוב העם יהיו טמאים בטומאת מת קרוב לחג הפסח, ולא יספיקו להיטהר על ידי הזאה מהמים החיים המעורבים באפר הפרה האדומה ביום השלישי והשביעי לטומאתם, עד הפסח, כגון, שהיה המלך או הנשיא חולה, ומשערים שימות קרוב לחג הפסח, והעם מצווים אז, משום כבודו, להיטמא לו, דהיינו לנגוע בו או להיכנס באהל שהוא נמצא בו. או שהעם כבר עתה טמאים, וכלה אפר פרה אדומה, ואין מוצאין עתה פרה אדומה, ולכן רוצים לעבר את השנה - אין מעברין. אלא יעשו פסח בטומאה, כפי הדין שכאשר רוב הציבור טמאים, עושין את הפסח בטומאה. זו היא דעת חכמים.

ואילו

רבי יהודה אומר: מעברין.

הקדמה לסוגית חזקיה המלך

בספר דברי הימים ב [פרקים כ"ח כ"ט ל'] מסופר באריכות על המלך אחז, שמעל מעל בה', ויזבח לאלהי דמשק, וסגר את דלתות בית המקדש, והכעיס את ה', אלהי אבותיו.

וכששכב עם אבותיו, מלך תחתיו בנו חזקיהו המלך, שעשה הישר בעיני ה'. ו"בשנה הראשונה למלכו, בחדש הראשון, פתח את דלתות בית ה', ויחזקם". וכן טיהר את הכהנים והלוים, והוציאו את האלילים מבית ה' [ואת הטומאה - עיין תוס'], וכרתו ברית עם ה' אלהי ישראל.

"ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש, וביום ששה עשר לחודש, כלו", וחנכו את המזבח בקרבנות.

ובגמר כל אלה, שלח המלך אגרות לבית ישראל לבוא לירושלים לעשות הפסח, "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני", "וישחטו הפסח בארבע עשר לחודש השני", ושמחו העם שמחה גדולה.

חזקיהו המלך, שעליו נאמר בספר מלכים ב [פרק יח]: "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו, בה' אלהי ישראל בטח, ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי ישראל ואשר היו לפניו, וידבק בה' לא סר מאחריו וישמר מצותיו אשר צוה ה' את עשה, והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל", בודאי לא דחה את הפסח לחודש אייר, ולא בדה חג מלבו.

ולכן נחלקו חכמים בפירוש הפסוקים:

רבי יהודה ורבי שמעון סוברים, שחזקיהו עיבר את השנה. ולדבריהם צריכים לפרש את הפסוק "בשנה הראשונה למלכו, בחדש הראשון", שהוא החודש הראשון למלוך בו, והוא חודש אדר, ובאדר שני טיהר את המקדש ואת הכהנים.

ומה שהכתוב קורא לו "חודש הראשון", אין הכוונה לחודש ניסן, אלא לפי שלא הודו לו חכמי דורו בעיבורו [כמו ששנינו בפסחים דף נו - רבי יהודה לשיטתו, ורבי שמעון לשיטתו], לכן אמר הכתוב "ראשון". ומה שנאמר שעשו את הפסח בחדש השני, היינו לדעת חכמי דורו, אבל לדעתו, שעיבר את השנה, היה זה בחודש ניסן.

ואילו רבי שמעון בן יהודה סובר שחזקיהו השיא את ישראל לעשות פסח שני בחדש אייר, והפסוקים כפשוטם, ולדעת חזקיהו המלך היתה לו סיבה הלכתית לעשות פסח שני.

וממשיכה הברייתא:

אמר רבי יהודה,

והיינו, רבי יהודה מביא ראיה לשיטתו - לפי נוסח זה של הברייתא - שמעברין מפני הטומאה:

מעשה בחזקיה מלך יהודה, שעיבר את השנה מפני הטומאה

, שהעם היו טמאים מעבודה זרה, המטמאה כמו טומאת מת, וידע בחודש אדר שלא יספיקו כל העם לבא וליטהר עד פסח,

וביקש רחמים על עצמו,

שימחול לו ה' על אותו עוון. [והגמרא תבאר, שהם דברים סותרים, כי אם מעברין, על מה ביקש רחמים].

והראיה שהעם היו טמאים, ממה שנאמר שם, ששלח חזקיהו אגרות ביד הרצים, לצוות את העם לעלות לירושלים להיטהר ולהקריב הפסח: "ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבולון, ויהיו משחיקים עליהם ומלעיגים בם", ובהמשך שם:

דכתיב: "כי מרבית העם רבת

[רובם]

מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו"

הרי שרוב העם היו טמאים.