Nidá 58b — el Talmud en español

מקשה הגמרא:

מאי שנא מהא דתניא "שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו

בכל גוף הציפור

אלא כסלע דם, ונמצא

דם

כסלע על

אשה

זו וכסלע על זו

-

שתיהן טמאות!"

ולא תולים את הדם הנמצא על כל אחת בדם הציפור.

שכיון שנתעסקו שתיהן בצפור אחת, רק כתם אחד אפשר לטהר לתלות שהגיע מהציפור ולטהר - לא מטהרים מספק את שתיהן, אלא מטמאים לשתיהן.

והוא הדין בשתים שלבשו חלוק בזה אחר זה ונמצא דם, שאי אפשר לטהר את שתיהן, היה עלינו לטמא את שתיהן?

ואי משום שהראשונה בדקה את החלוק - אין בדיקתה ברור גמור, שאפשר שלא בדקה כראוי, ולא השגיחה בכתם שהיה בחלוקה .

ומתרצת הגמרא:

שאני התם,

בשתים שנתעסקו בצפור,

דאיכא סלע יתירה

של דם, שעל כל אחת נמצא דם, ואין לנו אפשרות לתלות ולומר שדם של אשה זו הוא דם ציפור והדם שעל חברתה הוא דם נדה, שבמה שונה דם זה מדם זה, הרי שתיהן מצאו דם ושתיהן נתעסקו בצפור.

אבל בשתי נשים שלבשו חלוק בזו אחר זו אין דין שתיהן שקול לגמרי, שהרי הראשונה בדקה. ואפילו שאין בדיקתה בירור גמור, מכל מקום מסתבר יותר לטהר אותה מאשר את חברתה, ואין הצדדים שקולים לגמרי כבשתים שנתעסקו בציפור.

תנו רבנן

: אשה ש

לבשה

זו על גבי זו

שלשה חלוקות הבדוקין לה

שאין עליהם דם, ולאחר מכן מצאה על אחד מהם דם -

אם יכולה לתלות

את הדם שבא ממקום אחר, וכגון שעברה בשוק של טבחים,

תולה

בו,

ואפילו

נמצא הדם

ב

חלוק ה

תחתון

בלבד, שאין מצוי שיזוב דם מבחוץ ויגיע לחלוק הפנימי בלא לגעת בחיצון, תולים שניתז הדם מלמטה בין רגליה, ולכן נמצא רק בחלוק הפנימי .

ואם

אינה יכולה לתלות,

שלא עברה בשוק של טבחים וכדומה

אינה תולה

את הדם הנמצא שהוא בא ממקום אחר,

ואפילו

נמצא הדם

ב

חלוק ה

עליון

בלבד, שהיה אפשר לומר שישנה הוכחה מכך שהחלוק הפנימי נקי שאין הדם מגופה, שהרי כיצד ידלג דם המקור על החלוק הפנימי ויגיע לחיצון .

ומסבירה הגמרא:

כיצד

איירי שיכולה לתלות או אינה יכולה לתלות?

עברה בשוק של טבחים

-

תולה

את הדם בו

אפילו

נמצא

בתחתון

בלבד,

לא עברה בשוק של טבחים

-

אף

אם נמצא הדם

בעליון

בלבד,

אינה תולה!

מתניתין:

ותולה

האשה שמצאה כתם, בין על בשרה ובין על חלוקה, את הדם

בכל דבר שהיא יכולה לתלות

שהגיע משם הדם: וכגון -

שחטה בהמה חיה ועוף,

או

נתעסקה בכתמים

של נשים אחרות, או בכתמי דם ממקומות אחרים בגופה,

או שישבה בצד העסוקין בהן,

תולה שבא הדם משם והרי היא טהורה!

וכמו כן, אם

הרגה

האשה

מאכולת

[כינה] ומצאה לאחר מכן כתם על בשרה או חלוקה -

הרי זו תולה

את הדם

בה

, והרי היא טהורה.

עד כמה היא תולה

שהדם הוא דם מאכולת?

רבי חנינא בן אנטיגונוס אומר: עד כגריס של פול

.

אבל, אם היה הכתם גדול משיעור זה אינה יכולה לתלותו בדם המאכולת לפי שאין דם המאכולת מרובה משיעור זה .

ועוד אמר רבי חנינא בן אנטיגונוס, ובדין הזה הוא בא לחלוק על תנא קמא:

יכולה כל אשה לתלות כל כתם, שהוא פחות משיעור כגריס של פול בדם מאכולת

ואף על פי שלא הרגה

מאכולת ביודעין, שהקלו חכמים לתלות כל כתם שהוא פחות משיעור כגריס בדם מאכולת, מפני שהמאכולות מצויות, ויתכן שמעכה מאכולת מבלי לדעת מכך .

ותולה

האשה המוצאת כתם, ואפלו גדול מגריס, את הדם הנמצא -

בבנה או בבעלה,

אם שכבו לידה ויש בהם מכה .

וכמו כן,

אם יש בה

עצמה בגופה

מכה, והיא

[המכה]

יכולה להגלע ולהוציא דם, הרי זו תולה

את כתמה

בה,

על אף, שעתה המכה היא יבשה, כיון שהיא יכולה להגלע ולהוציא דם.

מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי עקיבא.

אמרה לו: ראיתי כתם!

אמר לה

-

שמא מכה היתה בך?

אמרה לו

-

הן!

אכן, היתה בי מכה בעבר

וחיתה,

שהתרפאה קצת ועלה עליה קרום.

אמר לה

-

שמא יכולה

המכה

להגלע

[להתגלות על ידי שיתקלף הקרום]

ולהוציא דם?

אמרה לו

-

הן!

וטהרה רבי עקיבא

על סמך התלייה במכתה, על אף שעתה אין המכה מוציאה דם בפועל אלא רק יכולה להגלע ולהוציא דם .

ראה

רבי עקיבא את

תלמידיו מסתכלין זה בזה

ותמהים מדוע הקל רבי עקיבא כל כך לתלות במכה שרק יכולה להוציא דם?

אמר להם

-

מה הדבר קשה בעיניכם?

והרי אפשר להקל בכתמים אפילו בתלייה רחוקה. משום

שלא אמרו חכמים

את

הדבר

של גזירת כתמים

להחמיר

ולטמאות אפילו במקום שניתן לתלות.

אלא אדרבה, ביסוד גזירת כתמים נאמר שניתן

להקל

ולתלות את הכתם בכל ענין אחר שנוכל לתלות בו ואפילו הוא רחוק.

ובכח החכמים להקל באיסור כתמים, מפני שרק מתקנתם היא אסורה, אבל מדאורייתא אין הכתמים מטמאים,

שנאמר: "ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה"

-

דם ולא כתם!

עד

שבדקה בו האשה את עצמה,

שהוא נתון תחת הכר

שלא הסתכלה בו האשה לאחר הבדיקה לראות אם יש בו דם, אלא הצניע אותו תחת הכר,

ונמצא עליו דם,

ואין ידוע אם הגיע הדם בבדיקתה וטמאה, או שבמשך הלילה נמעכה בעד מאכולת שהיתה תחת הכר, וטהורה:

אם צורת הכתם היא

עגול

-

טהור

שבדרך כלל מאכולת הנמעכת בעד מתפשט דמה בצורת עיגול, ולכן מסתבר לתלות את הכתם העגול במאכולת. אבל אם מראה דם הכתם הוא

משוך

-

טמא

שדם היוצא בבדיקה דרכו להמשך על פני העד כתוצאה מפעולת הבדיקה ,

דברי רבי אליעזר ברבי צדוק.

גמרא:

תנינא

ומבואר במשנתינו

להא

דין שנאמר בברייתא:

דתנו רבנן, מעשה ותלה רבי מאיר בקילור

[תחבושת] ,

ורבי תלה בשרף

של

שקמה,

שצבעם אדום, ודין זה אפשר ללומדו ממשנתינו שכתבה 'ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות' .

שנינו במשנה:

או שישבה

:

ומדייקת הגמרא:

ישבה

בצד העוסקים בכתמים -

אין,

יכולה לתלות בהם.

לא ישבה

-

לא

יכולה לתלות בהם, ואין מקילים ואומרים שמא ישבה עמהם, ועתה אין זכור לה .

תנינא

בדיוק זה מלשון המשנה שכתבה 'ישבה',

להא

שנאמר במפורש בברייתא:

דתנו רבנן, עברה בשוק של טבחים, ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה

-

תולה

. אבל אם

ספק עברה ספק לא עברה

-

טמאה,

וכמדויק במשנתינו שספק ישבה בצד העוסקים בכתמים - טמאה.

שנינו במשנה:

הרגה מאכולת.

ומדייקת הגמרא:

הרגה

-

אין, לא הרגה

-

לא.

ואין תולים שמא נמעכה כינה בבגדה בלא שהשגיחה.

מתניתין מני?

רשב"ג היא.

דתניא,

אשה שמצאה כתם, אם

הרגה

מאכולת -

תולה

בה.

לא הרגה

-

אינה תולה, דברי רשב"ג

.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך

, שאפילו לא הרגה מאכולת -

תולה

בה, שהמאכולות מצויות, ואפשר שהרגה בלא שידעה על כך.

אמר רשב"ג: לדברי אין קץ,

שאני מחמיר ביותר, שאם לא הרגה מאכולת אינה יכולה לתלות כלל, ואפילו מצאה כתם זעיר כשיעור זרע חרדל אני מטמא אותה.

ולדברי חברי אין סוף

, שהם מקילים יותר מידי לטהרה אפילו אם לא הרגה מאכולת ואפילו דם בשיעור גדול מאד .

ומבאר רשב"ג את דבריו:

לדברי אין קץ

\-

שאין לך אשה שטהורה לבעלה,

לפי

שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת

, שמצויות המאכולות בכל מקום ובכל מטה ישנם כתמי דם שנוצרו ממעיכתם, וכל המוצאת במיטתה כתם ואינה יודעת בודאות שהרגה מאכולת, טמאה.

לדברי חברי אין סוף

-

שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה, שאין לך כל סדין וסדין

שאין בו כמה טיפי דם

, וכל כתם שתמצא אפשר לתלותו במאכולת, וטהורות כל הנשים.

אבל נראין דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס

שיש לו שיטה שלישית בדבר, ושיטתו מסתברת יותר

מדברי, ומדבריהם.

שהיה

רבי חנינא בן אנטיגנוס

אומר: עד כמה היא תולה

בדם מאכולת -

עד כגריס של פול

64 . ולדבריו אנו מודים

שאפילו לא הרגה מאכולת, אם היה הכתם עד כגריס הרי היא תולה במאכולת וטהורה, ויש קץ לדבר, ולא מטמאים כל המוצאת במיטתה כתם. ואם היה הכתם יותר מכגריס, הרי אפילו הרגה מאכולת אינה יכולה לתלות בו, ויש לדבר סוף, ולא מטהרים את כל הכתמים.

ומקשה הגמרא:

ולרבנן דאמרי תולה

בהריגת מאכולת -

עד כמה

הוא שיעור התליה, והרי כתם גדול אי אפשר לתלות במאכולת?

ומתרצת:

אמר רב נחמן בר יצחק: תולה בפשפש

שכתמו גדול,

ועד

שיעור רוחב

כתורמוס

יכולה לתלות בו .

תנו רבנן: פשפש זה, ארכו כרחבו

67 , וטעמו כריחו, ברית כרותה לו

כלומר שריחו נודף ומבאיש כל כך, עד

שכל המוללו מריח בו

את ריחו הרע.

ומבארת הגמרא לצורך מה לימדתו הברייתא את מבנה הפשפש ותכונות ריחו:

ארכו כרחבו

-

לענין כתמים

. שאם ימצא כתם שאורכו כרוחבו יכולים לתלות בפשפש ואפילו כשהוא גדול כתורמוס .

טעמו כריחו

-

לענין

אוכל

תרומה

שמחויב לשומרה ולדאוג שלא תיפסד, שהתירו לו במקרים מסוימם לפלוט התרומה באמצע אכילתו, ואפילו שמעתה לא יאכלוה.

דתנן

: היה אוכל תרומה ואמרו לו: טמא היית וטמאה היתה התרומה,

או שטעם טעם פשפש בפיו

ואסור לו להמשיך באכילה, שהרי פשפש הוא שרץ שאסור באכילה

\-

הרי זו יפלוט.

ומקשה הגמרא:

מנא ידע

שטעם פשפש בפיו והרי סתם אדם לא אכל פשפש מימיו - ומתרצת: לפי ש

טעמו כריחו

.

ומוסיפה הגמרא להקשות:

ואכתי מנא ידע?

שהרי לא הריח ריח פשפש? ומתרצת:

ברית כרותה לו

לפשפש,

שכל המוללו

-

מריח בו.

ובביאור זה במשנה מיושב לצורך מה למדתנו הברייתא ש'טעמו כריחו', ו'שכל המוללו מריח בו', שנצרכים סימנים אלו כדי ללמדנו מתי מותר לאוכל תרומה לפלוט התרומה מפיו ולהפסידה, וקל וחומר שהאוכל חולין וטועם טעם פשפש שמחויב להפסיק אכילתו.

אמר רב אשי: עיר שיש בה חזירים

-

אין חוששין לכתמים

, כיון שהם אוכלים שקצים ורמשים ומתיזים דם .

אמר רב נחמן בר יצחק: והא ד

מקום הנקרא "

דוקרת

" -

כעיר שיש בה חזירים דמיא

לפי שיש שם שוחטים הרבה, וגם שקצים ורמשים מצויים שם.

שנינו במשנה:

עד כמה היא תולה

עד כגריס של פול.

אמר רב הונא: כגריס

עצמו -

אינה תולה

.

פחות מכגריס

-

תולה.

ורב חסדא אמר: כגריס

-

תולה, יתר מכגריס

-

אינה תולה

71 .

ומבארת הגמרא:

לימא ב

"

עד ועד בכלל

"

קא מיפלגי.

דרב הונא סבר

כל מקום שאמרו חכמים "

עד

" הוא עד לשם,

ולא עד בכלל,

ולכן גם במשנתינו שכתבה 'עד כגריס', אין גריס עצמו בכלל.

ורב חסדא סבר

שבכל מקום "

עד

-

ועד בכלל",

וגם במשנתינו כתם שגודלו בדיוק כגריס, הוא בכלל הכתמים הטהורים.

אמר לך רב הונא

: לא. אין זה כלל. אלא

איכא עד ועד בכלל, ואיכא עד ולא עד בכלל

.

והכא לחומרא והכא לחומרא,

וגם בכתמים מחמירים, ואוסרים כתם שגודלו בדיוק כגריס.

ורב חסדא אמר לך: בעלמא, אימא לך

כרב הונא -

לחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן.

והכא

סבירא לי

כדרבי אבהו

.

דאמר רבי אבהו: כל שעורי חכמים

-

להחמיר, חוץ מכגריס של כתמים,

שכל איסורו אינו אלא מדרבנן , ומשערים בו

להקל.

איכא דאמרי לה להא שמעתא באפי נפשה

, ולא נסובה מחלוקת רב הונא ורב חסדא על משנתינו:

רב הונא אמר: כגריס

-

כיתר מכגריס, ורב חסדא אמר: כגריס

-

כפחות מכגריס

73 . וקמיפלגי ב

"

עד ועד

בכלל" שרב הונא סבר

דהכא

הוא לחומרא

כדאמרינן

בכל מקום, ורב חסדא סבר ששונה הדין בכתמים, והולכים בהם להקל.