Nazir 30a — el Talmud en español

הא ברשותיה דאבוה קאים

[הרי ברשות אביו הוא עומד להדירו] עד שיביא שתי שערות, ואם כן אף שהגיע לעונת נדרים חלה עליו תחילה נזירותו של אביו ואינו נזיר בשביל עצמו!?

ומשנינן:

אלא דאמר

רבי חנינא - לדעת רבי - "

אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי

", כלומר: אין כוונת רבי חנינא לומר שאם "קטן הוא מלידור" יהא בשביל אביו, ואם "גדול הוא כדי לידור" יהא בשביל אביו, אלא שאם קטן הוא ולא הביא שתי שערות ורשות אביו עליו, כי אז יהא בשביל אביו, ואם גדול הוא שאין רשות אביו עליו יהא בשביל עצמו. א. המשך הסוגיא נכתב על פי גירסת הרא"ש ונתבאר על פיו.

ב. חילוק יש בין שתי שערות לעונת נדרים, שכשהביא שתי שערות לא מיבעיא שאין האב מדירו בנזיר, אלא אפילו אם הדירו קודם לכן והביא הקטן שתי שערות באמצע ימי הנזירות שהדירו אביו, פקעה נזירותו של האב; ואילו משהגיע לעונת נדרים אפילו לדעת הסובר ששוב אין האב יכול להדירו, מכל מקום אם הדירו האב קודם לכן והגיע לעונת נדרים באמצע ימי נזירותו, אין הנזירות פוקעת, אלא אם כן הביא שתי שערות.

ומקשינן לפי שיטת רבי, שהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות:

מאחר שלא בדקו את רבי חנינא אם הביא שתי שערות, אם כן כיצד יביא הקטן את קרבנותיו כשימלאו ימי הנזירות שהדירו אביו, וכדמשמע מן הברייתא; שהרי: הניחא

אי

באמת

אייתי שתי שערות מעיקרא

[אם הביא שתי שערות בתחילה] היינו בשעה שהדירו אביו -

כי אז

קא מייתי בנזירות דידיה

[יביא רבי חנינא את קרבנותיו במלאת ימי הנזירות שהדירו אביו, מחמת הנזירות שלו] שיצא מרשות אביו בשעה שהדירו וחלה עליו נזירותו שלו מאותו יום שהדירו אביו, שבאותו יום נדר רבי חנינא.

ו

כן ניחא נמי

אי

באמת לא הביא שתי שערות אלא

לבסוף

, דהיינו לאחר שסיים למנות שלשים ימי נזירות -

כי אז

קא מייתי בנזירות דאבוה

[יביא את קרבנותיו מחמת נזירות אביו] שהיא זו שחלה עליו ונמשכה נזירות זו כל הימים, שהרי לא הביא שתי שערות אלא בסוף ימי הנזירות.

אלא אי אייתי במצעי

[אם באמת הביא שתי שערות קודם שסיים למנות ימי נזירות]

מאי!?

כלומר: אם באמת יביא שתי שערות תוך כדי מנין ימי הנזירות כיצד יוכל להביא את קרבנותיו מיד לאחר השלמת ימי הנזירות שהזירו אביו, והרי נזירותו של אביו פקעה באמצע ימי הנזירות מאחר שהביא שתי שערות ויצא מרשותו.

ואם כן תיקשי: הרי משמעות הברייתא היא שמיד בהשלמת ימי הנזירות - שקבע אביו - יביא קרבן, והרי אינו יכול להביא קרבנות, כי שמא הביא שתי שערות במיצעי!?

ומבארת הגמרא את קושייתה:

הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר

: האב מדיר את בנו

עד שיגיע לעונת נדרים

, כי אז יביא את קרבנותיו במלאת ימי הנזירות שהדירו אביו, שהרי ממה נפשך - בין שהגיע לעונת נדרים בשעת הדרת אביו ובין לא הגיע לעונת נדרים באותה שעה - הרי הוא נזיר באותם הימים אם מחמת נזירות אביו אם מחמת נזירות שלו.

ולא איכפת לן אם יגיע לעונת נדרים באמצע ימי הנזירות, כי אפילו אם יהא כן לא נפקעה נזירות אביו, כי עונת נדרים אינה מפקעת את הנזירות כמו שתי שערות, ולשתי שערות אין לחוש שיביא כי יש לומר שעד סוף ימי הנזירות לא יגיע רבי חנינא לגיל שלש עשרה ואין שערותיו שיביא אלא שומא ולא סימני גדלות.

אלא לרבי דאמר: עד שיביא שתי שערות, מאי איכא למימר

כלומר: איך יביא קרבנותיו מיד בהשלמת הנזירות!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי

[לפי רבי אין תקנה אלא שישב את נזירות אביו ואת נזירותו שלו] סך הכל ששים יום.

כלומר: אכן אין הוא מביא קרבנות מיד בהשלמת נזירות אביו אלא לאחר שישב ששים ימי נזירות, כי כוונת רבי חנינא היתה, שאם יביא שתי שערות באמצע נזירות אביו ותתבטל נזירות אביו, הרי הוא נודר נזירות משעה שיביא שתי שערות, ואם כן יביא קרבן בסוף ששים יום ממה נפשך, או משום נזירות אביו או משום נזירותו שלו.

מתניתין:

האיש

[הבן]

מגלח על נזירות אביו

, כלומר: אם הפריש אביו המת מעות לקרבנות נזירותו, הרי בנו הנזיר משתמש בהם לקרבנות נזירותו שלו, וכדמפרש לה המשנה ואזיל.

ודין זה הלכה למשה מסיני הוא, ובגמרא יתבאר גדר דין זה.

ואין האשה

[הבת]

מגלחת על נזירות אביה

, וכל שכן שאר יורשים שאינם מגלחים, ובגמרא מתבאר הטעם לזה.

כיצד

האיש מגלח על נזירות אביו:

מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות

סתומים [שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים]

לנזירותו

[לקרבנות תגלחתו],

ומת

האב,

רבי יוסי אומר

:

אין אלו מעות שנאמרה בהם הלכה למשה מסיני שיגלח הבן עליהם, היות שכבר היה נזיר בחיי אביו; ולפיכך:

הרי אלו יפלו לנדבה

לקיץ המזבח, וכדין מעות סתומין שנותרו לאחר מיתת הנזיר.

ואיזהו שמגלח על נזירות אביו

:

הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין, ומת, ואמר

הבן לאחר מיתתו של אביו:

הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, זהו שמגלח על נזירות אביו

.

גמרא:

שאל רבי יוחנן:

מאי טעמא

אין הבת מגלחת על נזירות אביה?

ו

אמר רבי יוחנן

עצמו את הטעם, כי

הלכה

למשה בסיני

היא בנזיר

, כלומר: כך נאמרה ההלכה: בן מגלח ולא בת.

ותמהה הגמרא על רבי יוחנן: הרי

פשיטא

היא שאין הבת מגלחת על נזירות אביה ואף בלא שנאמרה הלכה מפורשת כן -

ו

מאי למימרא דבן יורש את אביו

ו

בת לא

יורשת!?

כלומר: כיון שהבן הוא שיורש את אביו ולא הבת, אם כן פשיטא שאינה יכולה לגלח על מעות אביה!? ומשנינן: אכן במקום שיש בן אין צורך לומר שאינה מגלחת, ו

לא צריכא

דברי רבי יוחנן וההלכה שאין הבת מגלחת - אלא ב

דלית ליה

[אין לאב]

אלא בת

שהיא יורשת במקום שאין בן.

כי

מהו דתימא

[שמא תאמר]: "

יורשין

"

גמירין לה

שהם מגלחים על מעות מורישם כשהם יורשים אותו, וכל היורשים בכלל וכל שכן בת -