Menajot 95a — el Talmud en español

מיתיבי

מברייתא לדעת הסובר שהיה הלחם כמין ספינה רוקדת; דתניא:

כמין כוורת היה לה בתנור

, הוא הדפוס שבתנור - כמבואר בריש פירקין, שהיה מנוקב ככוורת של קנים, כדי שישלוט האור ברובו -

ודומה

אותו דפוס

כמין טבלא מרובעת

.

הרי משמע כמאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, ששוליה עשויים כטבלא מרובעת; אבל למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, הרי לא היו לה שוליים אלא כעובי אצבע!?

ומשנינן:

אימא

, כך תאמר:

ופיה

של הכוורת

דומה כמין טבלא מרובעת

, שהיה פיה מרובע ומרחב, כדי שיכנס הלחם בו בריוח, אבל למטה עשוי כמין ספינה רוקדת.

תניא כמאן דאמר כמין ספינה רוקדת, דתניא: ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן כמין דקרנין היו, שסומכין בו את הלחם, שהוא דומה כמין ספינה רוקדת

.

א. כשהיו בני ישראל חונים במדבר, היה המשכן באמצעם, והוא היה "מחנה שכינה", ומסביב לו היו חונים הלויים, וומקום חנייתם הוא "מחנה לויה"; ומסביב להם היו חונים ישראל לדגליהם, וזה הוא "מחנה ישראל".

ב. במחנה שכינה אוכלים את קדשי הקדשים, וטמאי מתים משתלחים משם; ממחנה לויה משתלחים הזבים; ובמחנה ישראל היו אוכלים קדשים קלים, והמצורעים משתלחים מחוצה לו.

ג. כשהיו נוסעים, היו מפרקים את המשכן, והלויים נושאים אותו; ואולם אף בשעת המסע, היה לחם הפנים על השולחן, וכמאמר הכתוב [במדבר ד ז] בפרשת פריקת המשכן בשעת המסע: "ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות... ולחם התמיד עליו יהיה".

ד. תחילת סוגייתנו עוסקת בקדושת מחנה שכינה בשעת המסע כשהמשכן מפורק; ובהמשכה בקדושת שאר המחנות.

איבעיא להו: לחםהפניס

שהוא - כאמור - מסודר על השולחן אף בשעת המסעות, האם

נפסל

הוא

במסעות

משום "יוצא", שהרי לחם הפנים שיצא מחוץ למחנה שכינה הרי הוא נפסל וככל שאר קדשי קדשים שמקומם במחנה שכינה, שאם יצאו חוץ למחנה שכינה הרי הם פסולים, ואם כן בשעת המסע הרי בטלה קדושת מחנה שכינה, ונמצא שיצא הלחם ממחנה שכינה.

או אינו נפסל במסעות

משום יוצא.

ונחלקו בדבר:

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד

מהם

אמר: נפסל

הלחם ביוצא.

וחד

מהם

אמר

: כיון שמסודר הלחם על השולחן,

אינו נפסל

ביוצא.

וטעמיהם:

מאן דאמר: נפסל

, טעמו הוא משום

דכתיב

[במדבר ב]: "

כאשר יחנו כן יסעו

",

מה בחנייתו

כשאין הלחם במחנה שכינה הרי הוא

נפסל ביוצא, אף בנסיעתו

כשאין הלחם במחנה שכינה הרי הוא

נפסל ביוצא

.

מאן דאמר אינו נפסל

, טעמו הוא משום

דכתיב

[במדבר ד ז] בפרשת פריקת המשכן בשעת המסע: "ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת...

ולחם התמיד עליו יהיה

", הרי שעומד הוא בקדושתו ושם "לחם התמיד" עליו.

ו

מקשינןל

אידך

הסוברשאינונפסל -

נמי: הא כתיב

"

כאשר יחנו כן יסעו

"!?

ומשנינן: לדעת מאן דאמר זה דרשינן לקרא

לאידך גיסא

, להכשירו כשהוא על השולחן:

מה בחנייתו כי לא יצא ממקומו

שעל השולחן

לא מיפסיל

-

אף בנסיעתו, כי לא יצא ממקומו

שעל השולחן

לא מיפסיל

.

ו

ל

אידך

הסובר שנפסל -

נמי

תיקשי:

הא כתיב

"

ולחם התמיד עליו יהיה

", ומוכרח שאינו נפסל ביוצא.

אלא כי אתא רב דימי, אמר

:

במסודר

הלחם על השולחן - ונסעו,

דכולי

עלמא

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי -

לא פליגי

שאינו נפסל ביוצא, שהרי הכתוב אומר "ולחם התמיד עליו יהיה".

אלא כי פליגי במסולק

, שכבר סילקו את הלחם בשבת מן השולחן, ועד שלא הספיקו לאוכלו נצטוו לנסוע, והוליכו אותו עמהם.

מאן דאמר נפסל

, טעמו הוא משום

דכתיב

"

כאשר יחנו כן יסעו

",

מה בחנייתו נפסל ביוצא, אף בנסיעתו מיפסל ביוצא

.

מאן דאמר אינו נפסל

, טעמו הוא משום

דכתיב

בפרשת מסעי בני ישראל [במדבר ב]: "

ונסע אהל מועד

מחנה הלויים בתוך המחנות", ולמדנו:

אף על פי שנסע אהל מועד הוא

.

ו

מקשינן ל

אידך

הסובר לא נפסל -

נמי, הכתיב

"

כאשר יחנו כן יסעו

"!?

ומשנינן: הוא מפרש ליה

לאידך גיסא, מה בחנייתו כי לא מפיק ליה

מן העזרה

לא מיפסל, אף בנסיעתו כי לא מפיק ליה לא מיפסיל

.

ו

מקשינן ל

אידך נמי

הסובר, שהלחם נפסל -

הכתיב

"

ונסע אהל מועד

"!?

ומשנינן:

ההוא לדגלים הוא דאתא

, כלומר, לא בא הכתוב אלא להורות את מקומו של אהל מועד בין הדגלים, שהוא עיקר ענין הפרשה שם, ולא ללמד שיש למקום תורת אהל מועד.

ואידך

סבירא ליה, דלזה אין צריך לקוראו אהל מועד, אלא

מ

המשך הכתוב "

מחנה הלויים בתוך המחנות

"

נפקא

, ובהכרח שהוסיף הכתוב לקוראו אהל מועד, לומר שתורת אהל מועד לו.

מיתיבי

למאן דאמר: לא נפסל הלחם ביוצא, ממה ששנינו בברייתא:

בשעת סילוק מסעות

הרי ה

קדשים

נפסלין ביוצא

-

ו

מכל מקום

זבין

[המשתלחים חוץ לשתי מחנות: שכינה ולויה]

ומצורעין

[המשתלחים חוץ לשלש מחנות, ואפילו ממחנה ישראל]

משתלחין חוץ למחיצתן

, למחיצתו של כל אחד ואחד, דהיינו הזבין מחוץ למחנה הלויים בשעת נסיעתן, והמצורעים חוץ למחנה ישראל בשעת נסיעתן, ומשום שקדושת מחנות אלו לא בטלה בשעת המסע.

מאי לאו, אפילו לחם הפנים

נפסל ביוצא כשאר הקדשים, ותיקשי לדעת מי שאינו פוסלו ביוצא!?

ומשנינן:

לא

כאשר סברת לדמות לחם הפנים לשאר קדשים, אלא

בר מלחם הפנים

, שהוא באמת אינו נפסל ביוצא.

ומקשינן עלה:

מה נפשך!?

אי אהל מועד דוקא הוא

, אם כדבריך שתורת אהל מועד למקום בשעת נסיעתן, אם כן

אפילו

שאר קדשי

קדשים נמי

לא ייפסלו -

אי אהל מועד לאו דוקא הוא

, היינו שאין למקום תורת אהל מועד, אם כן

אפילו לחם הפנים נמי

ייפסל!?

אלא כי אתא רבין, אמר

: ודאי מוכח מן הברייתא שאין הלחם נפסל ביוצא - ו

מר

זה שאמר: אינו נפסל -

אמר

לדבריו רק

במסודר

הלחם על השולחן, ומשום שנאמר "ולחם התמיד עליו יהיה",

ומר

זה שאמר: נפסל -

אמרבמסולק

, שהלחם נפסל כשאר קדשי קדשים שנפסלים -

ולא פליגי

[אין כאן מחלוקת].

אמר אביי: שמע מינה

מן הברייתא, שמבואר בה דקדשי קדשים נפסלים ביוצא:

יש סילוק מסעות בלילה

, יוצאים היו בני ישראל למסע אף בלילה -

דאי סלקא דעתך: אין סילוק מסעות בלילה

, אם כן

אימת מידלי לצפרא

[מתי היו יוצאים - בתחילת הבוקר] ועדיין לא שחטו קדשי קדשים, אלא משל אתמול הם, ואם כן

מאי איריא

שקדשי קדשים נפסלים

משום יוצא

, והרי

תיפוק ליה דאיפסיל ליה בלינה

שהרי עבר עליהם הלילה - אלא ודאי, שפסול קדשי הקדשים ביוצא, הוא באופן שיצאו בלילה קודם שייפסלו קדשי הקדשים שנשחטו ביום משום יוצא.

ומקשינן: הרי

פשיטא

שיש סילוק מסעות בלילה, כי "

ללכת יומם ולילה

"

כתיב!?

ומשנינן: צריך להשמיענו שמתחילים הם ללכת בלילה, כי

מהו דתימא

:

הני מילי

שהיו הולכים אף בלילה,

היכא דעקור ביממא

[כשעקרו ממקומם ביום],

אבל היכא דלא עקור ביממא בליליא לא מצו עקרי

[אם לא התחילו ללכת ביום, שוב אין הם מתחילים ללכת בלילה] -

קא משמע לן

שאף מתחילים היו לצאת למסע בלילה.

ומקשינן על הברייתא שנתבאר בה שאף בשעת המסעות זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, ומשום שקדושת מחנה לויה ומחנה ישראל לא בטלה בשעת המסעות;

ורמינהי

מהא דתניא:

הוגללו הפרוכת

בשעת סילוק מסעות,

הותרו הזבין והמצורעין ליכנס לשם

[למחנה שכינה], הרי שבטלה קדושת מחנות לגמרי!?

אמר רב אשי: לא קשיא

:

הא

דשנינו: הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם -

רבי אליעזר

היא -

הא

הברייתא ששנינו בה זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן -

רבנן

היא.

דתניא

: אף שהטמא אינו עושה פסח, מכל מקום אם היו רוב הציבור טמאין הרי הטומאה נדחית, ונכנסים לעזרה - שהיא אסורה להם בטומאתם, שטמא מת אסור ליכנס למחנה שכינה - ועושים את הפסח; אבל טומאת זיבה וצרעת לא הותרה אפילו כשרובם טמאים.

רבי אליעזר אומר

: