Menajot 94a — el Talmud en español

בחיים

, כאשם מצורע וכבשי עצרת, ו

בשחוטין

כחזה ושוק של שלמים -

ובדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו רוח חיים

כשתי הלחם, לחמי תודה ולחמי נזיר -

מה שאין כן בסמיכה

, שאינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים ובעודה בו.

גמרא:

תנו רבנן

: "

קרבנו

" האמור בענין סמיכה:

לרבות

הוא בא את

כל בעלי

ה

קרבן לסמיכה

, לומר שיסמכו כולם; ולכך הצרך הכתוב ללמדנו כן -

משום

שיכול

הייתי לומר לא כן, כי:

והלא דין הוא

שלא יניפו כולם מקל וחומר מתנופה:

ומה תנופה שנתרבתה

להיות נוהגת אף

בשחוטין

, מכל מקום

נתמעטה בחוברין

שאחד מניף לכולם -

סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין, אינו דין שתתמעט בחוברין

להיות אחד סומך לכולם -

לפיכך

תלמוד לומר

"

קרבנו

"

לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה

.

ומקשינן:

ותתרבה תנופה בחוברין

להיות כולם מניפים

מקל וחומר

מסמיכה:

ומה סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין, נתרבתה בחוברין

וכדמרבינן מ"קרבנו" -

תנופה שנתרבתה בשחוטין, אינו דין שנתרבתה בחוברין!?

ומשנינן:

משום דלא אפשר

שתהיה תנופה נעשית בכל בעלי הקרבן, שהרי:

היכי ליעביד

[כיצד יעשו]:

לינפו כולהו בהדי הדדי

[יניפו כולם כאחד, ידו של זה תחת ידו של זה],

קא הויא חציצה

. שמא תאמר:

ליניף וליההדר ליניף

יניפו כמה פעמים, אף זה אי אפשר:

כי "

תנופה

" אחת

אמר רחמנא

[ויקרא ז ל: "ידיו תביאנה את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'"]

ולא

"

תנופות

" הרבה. ומקשינן:

ו

כי

סמיכה בשחוטין ליתא

[וכי לא מצאנו סמיכה בשחוטים]!?

והתנן

במסכת תמיד לג ב:

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר

את קרבן התמיד, כי דין הוא שהכהן הגדול יכול להקריב בכל שעה כל קרבן שהובא להקרבה:

היה

הכהן הגדול

עולה בכבש

של המזבח

והסגן

שלו

בימינו, הגיע למחצית הכבש, אוחז הסגן בימינו

של כהן גדול

והעלהו

[מסייע לו לעלות], שכבר נתייגע בעליית חצי הכבש -

והושיט לו הראשון

מבין שלשה עשר הכהנים העוסקים בתמיד את

הראש והרגל

שהם הנקטרים בתמיד תחילה,

וסומך עליהם

כהן גדול

וזורקן

על המערכה שעל המזבח.

הושיט השני לראשון

, מושיט הכהן השני מבין שלשה עשר הכהנים לכהן הראשון את ש

שתי

ה

ידים

של התמיד, ו

נותנו

הראשון

לכהן גדול

, והוא

סומך עליהם וזורקן

על המערכה.

משהושיט השני את שתי הידים

נשמט השני והלך לו

.

וכך היו מושיטין לו

הכהנים הנוספים את

שאר כל האברים

של התמיד, כל אחד מהם מוסר לכהן הראשון, שהיה מוסר לכהן הגדול, והוא

סומך עליהם וזורקן

על המזבח.

ובזמן שהוא

הכהן הגדול -

רוצה, הוא סומך

על האברים

ואחרים

מקבלים אותם ו

זורקין

על המזבח.

הרי מבואר שיש סמיכה גם בשחוטים!?

אמר

תירץ

אביי: התם

, הסמיכה המבוארת שם אינה מן התורה, אלא

משום יקרא דכהן גדול

[חשיבותו של הכהן הגדול], שתהא הקטרתו מעולה משאר הקטרות.

הדרן עלך פרק שתי מדות

--- title: "חברותא - מנחות — פרק אחד עשר - שתי הלחם" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0011L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0011L5" --- פרק אחד עשר - שתי הלחם

Оригинал главы פרק אחד עשר - שתי הלחם

הפרק שלפנינו בחלקו הראשון עוסק בשני ענינים:

א. שתי הלחם הבאים בשבועות:

הוא מה שאמר הכתוב [ויקרא כג]: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה [מנחה ראשונה מתבואת החיטים החדשה] לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה [בלי שמן] חמץ תאפינה בכורים [ראשונה לכל המנחות]... ועשיתם... שני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והניף הכהן אותם [את שני הכבשים מחיים] על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים, [ואין מקטירים מהם כלום, אלא] קודש [קדשי קדשים הם] יהיו לה' לכהן".

ב. לחם הפנים שמסדרים על השולחן מדי שבת בשבתו:

הוא מה שאמר הכתוב [ויקרא כד ה]: "ולקחת סולת [בלי שמן] ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות [זו בצד זו לאורך השולחן, וכל חלה ארוכה מרוחב השולחן, והיא מכופפת כלפי מעלה] שש המערכת [שש חלות זו על גב זו] על השולחן הטהור לפני ה'. ונתת על המערכת לבונה זכה [בזך - "כף" בלשון הכתוב - ובו מלוא קומץ לבונה על כל אחת משתי המערכות, או בסמוך להם, ונחלקו בו תנאים בפרק זה], והיתה ללחם לאזכרה [אין מן הלחם לגבוה אלא הלבונה, שמסלקין אותה בכל שבת ושבת ומקטירים, והיא ללחם לזכרון כקומץ שהוא אזכרה למנחה] אשה לה'. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' [היו מסלקים את הלחם, ועורכים לחם חדש] תמיד, מאת בני בישראל ברית עולם".

מתניתין:

שתי

הלחם

הבאים בשבועות:

נילושות אחת אחת

עשרון לכל חלה,

ונאפות

היו בתנור

אחת אחת

[בזה אחר זה].

לחם הפנים: נילושות אחת אחת

משתים עשרה החלות [שני עשרונים לכל חלה],

ונאפות

בתנור

שתים שתים

, כדילפינן לה בגמרא מן הכתוב.

ובדפוס

תבנית התואמת את צורת החלה -

היה עושה אותן

, מתקן את הבצק בתוך הדפוס; והיה מכניסם לדפוס אחר שבתנור.

ו

כשהוא רודן

מן התנור היה

נותנן ל

תוך

דפוס

אחר

כדי שלא יתקלקלו

, שדקים הם ואם אינו נותנם בדפוס הרי הם מתקלקלים.

גמרא:

שנינו במשנה: שתי הלחם נילושות אחת אחת, ונאפות אחת אחת; לחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים:

ומפרשינן:

מנא הני מילי?

דתנו רבנן

:

כתיב בלחם הפנים [ויקרא כד ה]: "

שני עשרונים יהיה החלה האחת

",

מלמד שנילושות אחת אחת

.

מנין שאף שתי הלחם כך

שיהיו נילושות אחת אחת,

תלמוד לומר

"

יהיה

" שמיותר הוא ללמד על שתי הלחם.

ומנין שאפייתן

של לחם הפנים -

שתים שתים

, כלומר, מנין שנותן שתי חלות כאחת לתוך התנור?

תלמוד לומר

"

ושמת אותם

", הרי למדנו ששימה ראשונה תהיה כמספר המועט ביותר המשתמע מלשון "אותם", ומיעוט רבים שתים.

יכול אף שתי הלחם כן

שיהיו נאפות שתים שתים,

תלמוד לומר

"

אותם

" למעט: אותם ולא את שתי הלחם.

ותמהינן:

האי

"

אותם

"

הא אפיקתיה

[כבר דרשנוהו ללמד שיהיו שתים באפיה]!?

ומשנינן:

אם כן

שלא בא הכתוב אלא ללמד שיאפה שתים שתים,

לימא קרא

"

ושמתם

" שהוא כמו "ושמת אותם",

ומאי

"

ושמת אותם

" -

שמעת מיניה

מתיבה זו -

תרתי

.

תנורבנן

: כתיב "

ושמתאותם

" -

בדפוס

.

שלשה דפוסים הן

:

א.

נותנה לדפוס ועדיין היא בצק

, כלומר, עושה בצק ונותנה בדפוס כדי שיקבל הלחם את צורתו.

ב.

וכמין דפוס היה בתנור

, והיה נוטל את הבצק של כל חלה מתוך הדפוס הראשון, ונותן כל חלה לדפוס שבתנור.

ג.

וכשהוא רודה

מן התנור, הרי הוא

נותנה

לכל חלה

בדפוס

שלישי,

כדי שלא תתקלקל

.

ומקשינן: למה לי את הדפוס השלישי -

ולהדרה לדפוס קמא

[יחזיר כל חלה לדפוס הראשון שהיה נותן בו את הבצק]!?

ומשנינן:

כיון דאפי לה

בתנור

נפחה רב

[מתנפחת ומתרבה כל חלה בשעת האפייה], ושוב אין היא נכנסת לדפוס הראשון, והיה צריך דפוס שלישי גדול יותר.

איתמר

:

לחם הפנים כיצד עושין אותו

[איזו צורה היה להם]: