Menajot 5b — el Talmud en español

האיר מזרח

-

מתיר

[ומה שאמרנו שאין שיריה נאכלין עד שיביא מנחת העומר אחרת, הוא משום דמצוה להמתין ולא לאכול חדש אף אחר שהאיר המזרח עד שיביאו מנחת העומר, רש"י].

ואמרינן:

והא דריש לקיש

שאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, וטעמו משום שסובר האיר מזרח מתיר,

לאו

בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר

שלא בפירוש אמר ריש לקיש לדין זה, אלא כך שמענו מדבריו.

דתנן, אין מביאין

מתבואה חדשה

מנחות וביכורים ומנחת בהמה

דהיינו מנחת נסכים שמביאין עם קרבן בהמה

קודם לעומר, ואם הביא

-

פסול

, שהרי עדיין אסור מדין חדש [ולא הוי ממשקה ישראל - מן המותר לישראל, תוס' לקמן סח ב].

קודם לשתי הלחם

נמי

לא יביא

דברים אלו, דכתיב בשתי הלחם "קרבן ראשית" - שיהא ראשית לכל הקרבנות,

ואם הביא כשר

.

ואמר רבי יצחק אמר ריש לקיש, לא שנו

שאם הביא קודם לעומר פסול -

אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר

בניסן שלא הותר עדיין חדש. אבל

בששה עשר

בניסן,

אם הביא

אלו הדברים קודם למנחת העומר,

כשר, אלמא קסבר האיר המזרח

-

מתיר

, ולכן בט"ז בניסן כשר.

ואמרינן:

ורבא

פליג אדרב שמעון בן לקיש ו

אמר, מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ו

אף

שיריה נאכלין

כדינה,

ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה

אלא כשרה לגמרי, מאי טעמא, דסבירא ליה

שאין מחשבה מועלת

לפסול

אלא

בשלוש תנאים:

במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה

.

ומבארינן,

במי שראוי לעבודה

דווקא -

לאפוקי כהן בעל מום

או פסול אחר, שהם אינם פוסלין במחשבה,

ובדבר הראוי לעבודה

דווקא דהיינו שהדבר שהוא מקריב ראוי לקרבן,

לאפוקי מנחת העומר

שבאה משעורים

דלא חזיא

לקרבן, שכל המנחות באות מחיטים ורק כאן מביאין משעורים

דחידוש הוא

במנחת העומר דאינה ראויה לעבודה,

ובמקום הראוי לעבודה

דווקא,

לאפוקי נפגם המזבח

שאז מקום ההקרבה אינו ראוי לעבודה, שאם פיגל אז במחשבתו, אינה פוסלת, ואם יתקן את המזבח בו ביום [שלא יהא נפסל בלינה] - יקטירנו.

תנו רבנן

, נאמר בענין הקרבנות [ויקרא א, ב - ג], "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'", ומתחילת הפסוק למדנו "מן הבהמה" להוציא רובע ונרבע, "מן הבקר" להוציא את הנעבד כלומר בהמה שעבדו לה בתור עבודה זרה, "ומן הצאן" להוציא את המוקצה [בהמה שהוקצתה לעבודה זרה],

כשהוא אומר "מן הבקר" למטה,

בסוף הפסוק ["אם עולה קרבנו, מן הבקר"],

שאין תלמוד לומר,

שאין צורך לומר זאת, ואם כן, מה בא ללמדנו,

אלא להוציא את הטריפה,

שפסולה לקרבן.

והוינן בה: מדוע צריך פסוק לזה?

והלא דין

הוא!

הרי אפשר ללמוד דבר זה מקל וחומר,

ומה

בהמה

בעל מום, שמותרת להדיוט

באכילה,

אסורה

בהקרבה

לגבוה. טריפה, שאסורה

באכילה

להדיוט, אינו דין שאסורה

להקריב

לגבוה!?

איכא למפרך, חלב ודם יוכיחו, שאסורין להדיוט

באכילה,

ומותרים

להקריב

לגבוה.

ודחינן לפירכא, שהרי שונה חלב ודם מטריפה:

מה לחלב ודם, שכן באין מכלל היתר

, שהרי הבהמה כולה מותרת באכילה, ורק החלב והדם אסורים.

תאמר בטריפה, שכולה אסורה

להדיוט. ואם כן, עדיין אפשר ללמוד מקל וחומר? ומתרצת הגמרא: אפשר להקשות קושיא אחרת על הקל וחומר, כי

מליקה

תוכיח, ש

הרי

כולה איסור, ואסורה להדיוט

, שאם מלק עוף חולין כולה אסורה, לפי שהיא נבילה, שמליקה איננה שחיטה,

ומותרת לגבוה

לקרבן!

ודחינן לפירכא,

מה למליקה, שכן

מעשה

קדושתה

לגבוה, דהיינו המליקה, שהיא מכשרתה לגבוה, היא עצמה

אוסרתה

להדיוט.

מה שאין כן בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה

, אין קדושתה גורמת לאיסור הטריפות, ואם כן, אפשר ללמוד טריפה מקל וחומר מבעל מום, ומדוע צריך פסוק לכך?

ואם השבתה

, אם תמצא דחייה לקל וחומר, אזי נחזור ללימוד מהפסוק,

כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, שאין תלמוד לומר

-

להוציא את הטריפה.

ותמהינן:

מאי "אם השבתה",

מה היה אפשר להקשות?

אמר רב, משום דאיכא למימר: מנחת העומר תוכיח, שאסורה להדיוט,

שהרי היא מן התבואה החדשה, שעדיין לא הותרה להדיוט,

ומותרת לגבוה!

ומקשינן על הקושיה:

מה למנחת העומר,

שהיא עדיפה,

שכן מתרת חדש,

מה שאין כן בטריפה, שאינה מתרת כלום, ולכן תהיה אסורה לגבוה.

ומבארת הגמרא: כך אמר רב, מנחת העומר

בשביעית

תוכיח, שהרי אין תבואה חדשה בשביעית, ואינה מתרת כלום.

ומקשינן: ב

שביעית נמי

, עדיפה מנחת העומר,

שכן מתרת ספיחין

שגדלו מאליהן בשביעית?

ואמרינן: קושייתו של רב הולכת

כרבי עקיבא, דאמר ספיחין אסורין

בשביעית

משעת הביעור ואילך. ולפי רבי עקיבא, שיש דחייה לקל וחומר, למדנו מהפסוק של "מן הבקר" להוציא טריפה.

ומקשינן:

לרבי עקיבא נמי, לפרוך

השאלה ממנחת העומר:

מה למנחת העומר, שכן

מתרת בשביעית חדש בחוצה לארץ

, שאין נוהגת שם שביעית, ויש תבואה חדשה, וצריכה מנחת העומר להתירה.

ואפילו למאן דאמר

איסור

חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא,

ואי אפשר להקשות קושיא זו, אפשר להקשות קושיא אחרת,

מה למנחת העומר, שכן באה להתיר לאו

של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"

שבתוכה

של המנחה עצמה, כדי שאם יאכל משיירי המנחה לא יעבור איסור חדש אלא רק איסור אכילת ספיחים בשביעית, מה שאין כן בטריפה, שאינה מתרת כלום!?

ומתרצינן:

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

, אולי לכן צריך את הפסוק של "מן הבקר", לפי שהיינו חושבים ש

טריפה נמי תקריב, ותתיר לאו

של טריפה

שבתוכה,

שהאוכלה לא יעבור על לאו של טריפה.

ואמרינן:

אלא לרבי עקיבא נמי

יש דחייה על הקושיא:

מה למנחת העומר, שכן מצוותה

דווקא

בכך

להביא מן החדש, שדווקא מנחה מן החדש מתירה את החדש, מה שאין כן בקרבן, שאפשר להביא כשרה, ואין מצוותו דווקא בטריפה, ואם כן חזר הקל וחומר למקומו, וקרא למה לי?

ומתרצינן:

ריש לקיש אמר

, אפשר לדחות הקל וחומר כך,

משום דאיכא למימר, מפטם הקטורת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה

.

ותמהינן:

מפטם הקטורת!?

הרי

גברא הוא

, ומה שייך בו מותר לגבוה?

ומבארינן:

אלא, פיטום הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט

לפטם קטורת לצורך הדיוט,

ומותר ל

צורך

גבוה

.

ודחינן לפירכא,

מה לפיטום הקטורת, שכן מצוותו בכך

דווקא, תאמר בקרבן שאין חייב להביא דווקא טריפה!

מר בריה דרבינא אמר

: כך אפשר להקשות על הקל וחומר,

משום דאיכא למימר שבת תוכיח, שאסורה להדיוט ומותרת

לגבוה,

שהרי מקריבין קרבנות בשבת!

ודחינן:

מה לשבת, שכן הותרה מכללה,

האיסור הכללי הותר

אצל הדיוט, במילה

, שהרי מלים בשבת.

ותמהינן:

אטו

וכי

מילה צורך הדיוט היא

שאמרת הותרה אצל הדיוט? הרי

מילה מצוה היא,

והיא גם כן צורך גבוה.

אלא,

כך תדחה את הקושיא,

מה לשבת, שכן מצוותה בכך

, שהרי זמן תמידים ומוספים הוא דווקא בו ביום, ואי אפשר לקיים המצוה ביום אחר, מה שאין כן בטריפה, שהרי אפשר להביא כשרה!

רב אדא בר אבא אמר

: כך תדחה את הקל וחומר,

משום דאיכא למימר כלאיים,

שעטנז בבגד,

תוכיח, שאסורין להדיוט ומותרין

לגבוה,

בבגדי כהונה באבנט של כהן גדול [כך גירסת השטמ"ק ברש"י, ועיין ברכת הזבח שלא גרס "גדול", שאם בכהן גדול, הרי יש לו כלאיים גם באפוד וחושן].

ודחינן:

מה לכלאיים, שכן הותר מכללו אצל

הדיוט בציצית,

שלצורך מצוות ציצית הותר איסור כלאיים!