Menajot 5a — el Talmud en español

דאמר מר, גילח

הנזיר בסוף נזירותו

על

קרבן

אחד משלשתן

ואפילו גילח על קרבן חטאת,

יצא

, והוכשר לשתות יין, ואם כן ההכשר שלהם אינו יחידי ומסוים, ולכן באים לאחר מיתה.

מיתיבי: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות

המצורע כדינו,

הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון

האשם מצורע

נסכים

כדינו, מכיון שהוא קרבן כשר, רק שלא עלה לבעליו המצורע לשם חובה להכשירו לבוא במחנה [ולאכול בקדשים]

ו

לכן

צריך אשם אחר להכשירו!?

ומסקינן:

תיובתא דרב

שאמר לעיל שאשם מצורע ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר וכאן מבואר שהקרבן כשר. -

תיובתא!

רבי שמעון בן לקיש

חולק על רב

ואמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה

, ולא כרב שאמר פסולה,

ושיריה אינן נאכלין

, שהרי הם בכלל איסור חדש שלא הותר עדיין

עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה

, ככל תבואה חדשה שמותרת על ידי מנחת העומר.

ומקשינן:

מקרב היכי קרבה

מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, איך היא קריבה, והרי כתוב "

ממשקה ישראל

", ומפסוק זה שנאמר ביחזקאל, אנו לומדים שצריך להביא קרבנות דווקא

מן המותר לישראל

, ודבר שאינו מותר לישראל מאיזה איסור, הוא גם לא ראוי להקרבה למזבח, והרי מנחה זו שלא הועילה קמיצתה להכשיר, הרי היא עדיין אסורה משום איסור חדש לישראל, ואם כן אינה ראויה אף לגבוה?

ומתרצינן:

אמר רב אדא בר אהבה, קסבר ריש לקיש, אין

פסול

מחוסר זמן

שהביא קרבן שעדיין לא הגיע זמנו -

לבו ביום

, שאם באותו היום יהיה זמנו, הרי אם הביא מוקדם יותר באותו יום, אינו נחשב למחוסר זמן, ואם כן גם במנחת העומר, כיון שבהמשך היום יהיה היתר לאיסור אכילת חדש על ידי המנחה האחרת שיביא, הרי גם המנחה הזאת נחשבת כדבר המותר לישראל וכשרה.

מתיב רב אדא בריה דרבי יצחק

: תנינא,

יש ב

קרבנות ה

עופות

דינים

שאין במנחות

ו

יש במנחות

דינים

שאין בעופות

.

יש בעופות

שאין במנחות,

שהעופות באין בנדבת שנים

, שאפשר להביא בשותפות נדבת עוף,

ומחוסרי כפרה

דהיינו זב וזבה יולדת ומצורע מביאים עופות להכשירם בקדשים,

והותרו

העופות

מכלל איסורן

שנאסרו להדיוט -

בקודש

, שהרי הדיוט מותר באכילת עופות חולין דווקא על ידי שחיטה ולא על ידי מליקה. אבל בקודש הותרו על ידי מליקה,

מה שאין כן במנחות

, אין את הדינים הללו, שאין באות בשותפות משום שנאמר בהן "נפש" ומשמע דווקא אחת, ואין באות במחוסרי כפרה, ואין בהן היתר בקודש יותר מבהדיוט.

ויש במנחות

שאין בעופות,

שהמנחות טעונות

הבאה ב

כלי

דווקא,

ו

טעונות

תנופה והגשה

בקרן מערבית דרומית של מזבח,

וישנן בציבור

מנחת העומר שבאה על ידי ציבור -

כביחיד, מה שאין כן בעופות

, אין את הדינים הללו, שאינן טעונין כלי שהרי מליקתן בציפורן, ולא נאמר בהן תנופה והגשה, ואין באין בציבור, שכתוב בהם "קרבנו", ולומדים מזה שדווקא יחיד מביא עוף ולא ציבור.

ואם איתא

להא דאמר רבי שמעון בן לקיש שמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, נמצא שאחד מהחילוקים שאמרנו שיש בעוף שהותרו מכלל איסורן בקודש גם

במנחות נמי משכחת לה דהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו, מנחת העומר

, שהרי אסורה עדיין התבואה החדשה להדיוט וכבר הותרה לגבוה?

ומתרצינן:

כיון

שאמרנו

דאין מחוסר זמן לבו ביום, לאו איסורא הוא

, נחשב הדבר כאילו כבר קרבה המנחה האחרת והותר איסור חדש, ואין זה מכלל איסורן.

מתיב רב ששת

, שנינו בברייתא: מצורע, שדינו לתת דם ואחר כך שמן על בהונותיו, אם

הקדים מתן שמן למתן דם, ימלאנו

ללוג

שמן ויחזור ויתן מתן שמן אחר מתן דם

כדינו, ואם הקדים את

מתן בהונות למתן שבע

שמזה באצבעו שבע פעמים מול פתח ההיכל,

ימלאנו

ללוג

שמן

ויזה ממנו מול פתח ההיכל,

ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן ז'

.

ואי אמרת אין מחוסר זמן לבו ביום

, ונחשב כאילו כבר באה המנחה המתרת את החדש,

אמאי

צריכים כאן במצורע ש

יחזור ויתן

שמן על הבהונות, נאמר שמכיון שיכול להזות כנגד פתח ההיכל עוד באותו היום, אין חסרון בהקדמת מתן השמן לבהונות לפני הזאת שבע, שהרי אין מחוסר זמן לדבר שיכול להתקן באותו היום, ונחשב לנו התיקון כאילו כבר נעשה, ואם כן נאמר שמכיון שנתן את השמן על הבהונות -

מאי דעבד עבד

, ומדוע שיצטרך לחזור וליתן עליהם לאחר ההזאה כנגד פתח ההיכל!?

ומשני:

אמר רב פפא, שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הוייה, דאמר הכתוב

"

זאת תהיה תורת המצורע

", "

תהיה

" משמע

בהויתה תהא

דהיינו כסדרן דווקא.

מתיב רב פפא

, אשם מצורע קודם לחטאת, ואם

הקדים

מצורע קרבן

חטאתו לאשמו, לא

אומרים ש

יהא

אדם

אחר ממרס בדמה

של החטאת כדי שלא יקרוש עד שבינתיים יביא את האשם, ויזה מדמו ואחר כך יתן מדם החטאת כסדרן,

אלא

מניחין את החטאת עד למחר כדי ש

תעובר צורתה

, שיעבור מראה לחלוחית בשר ממנה ותפסל בלינה,

ו

אז

תצא לבית השריפה

[אבל כל זמן שלא נפסלה בלינה אינה נשרפת אלא כשהפסול הוא בגופה], ואם כן מצאנו שיש מחוסר זמן לבו ביום, דאי לאו הכי אמאי נפסלת, הרי ראויה החטאת לבו ביום?

ותמהינן:

מאי קא מותיב רב פפא, והא רב פפא

עצמו

הוא דאמר

על קושיא דלעיל "

שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הויה

" וצריכים להעשות דווקא כסדרן, ואם כן אף כאן צריך דווקא כסדרן?

ואמרינן:

אלא רב פפא הכי קא קשיא ליה, אימא הני מילי

שאמרנו שדין מצורע כסדרן כי נאמרה בו הויה היינו ב

עבודה

דווקא, שבעבודה נאמר הפסוק. אבל

שחיטה

הא

לאו עבודה היא

שהרי כשרה אפילו בזר, ובה לא נכתב הויה שיהא דווקא כסדרן, ואם כן חזרה הקושיא למקומה -

ואי אין

מחוסר זמן לבו ביום, יהא אחר ממרס בדמה

ולהקריב אשם והדר לקריב חטאת?

אלא אמר רב פפא, היינו טעמא דריש לקיש

דאמר "מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה" והרי לכאורה אינו מן המותר לישראל שהרי חדש אסור עדיין,

דקסבר, האיר מזרח

האיר יום ט"ז בניסן,

מתיר

את החדש אפילו לא קרבה עדיין מנחת העומר, כי עצם היום מתירה וכ

דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו, אפילו בזמן שבית המקדש קיים

ומביאין מנחת העומר,