Versión en texto de este daf: original y traducción
Menajot 41b — el Talmud en español
Menajot 41b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Menajot 41b
ובלבד שלא תהא מופסקת
אלא יהיו כל חוטיה שלמים
69 .
[ואין לפסול משום תעשה ולא מן העשוי שהרי צריך לחזור ולכורכה ולתקנה בבגד השני כבתחילה, והיינו עשייתה].
ואמרינן:
שמעת מינה,
מהדין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה, ש
מתירין
ציצית
מבגד לבגד
ולא אסרו משום בזיון, שמבזה את הטלית הראשונה.
ודחינן:
דילמא
באמת הדין שאין מתירין ציצית מבגד לבגד משום בזיון הטלית הראשונה, והברייתא שמתירה מדברת
דאי
בלאי
[שנתבלתה] הטלית הראשונה ואינה ראויה עוד ללבישה, ובאופן זה אין בזיון בהתרת הציצית.
תנו רבנן: טלית שכולה
צבועה
תכלת כל מיני
חוטים
צבעונין פוטרין בה,
לקיום מצות הלבן, שכיון שדרשו מ"ונתנו על ציצית הכנף" שתהא ציצית ממין הכנף, ובבגד תכלת אי אפשר לתת ציציות שהם תכלת כצבע הכנף, שהרי צריך שני מינים לבן ותכלת, וכיון שבין כך הלבן אינו ממין הכנף, יכול לתת בה כל מיני צבעונין.
חוץ מקלא אילן
שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו כשר לתכלת, ובכל זאת אסרו לתת קלא אילן בבגד תכלת אפילו למצות לבן, כיון שנראה הכל כצבע תכלת ולא ניכר שיש כאן שני צבעים לקיום מצות לבן ותכלת
70 .
ומקשינן
מיתיבי: טלית אין פוטר בה אלא מינה
שאם אדומה היא יתן בה ציציות אדומות וכן טלית בשאר גוונים יהא צבע ציציותיה כמותה שתהא הציצית ממין הכנף [ויתן בה עוד שני חוטים תכלת]. ו
טלית שכולה תכלת מביא
שני חוטי
תכלת ודבר אחר
לשם לבן
ותולה בה. וקלא אילן לא יביא, ואם הביא כשר.
וקשה, שבברייתא לעיל כתוב כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן, ומשמע שאף בדיעבד אינו מועיל וכאן כתוב ואם הביא כשר!?
ומשנינן:
אמר רב נחמן בר יצחק: לא קשיא
.
כאן בטלית בת ארבעה חוטין
ולכן אפילו בדיעבד פסול, כיון שאין כאן שני מיני צבע
וכאן
הברייתא שמכשירה בדיעבד מדברת
בטלית בת שמונה חוטין,
חציין תכלת וחציין לבן, והוא רוצה להטיל בה עוד ארבעה חוטים והדין שלכתחילה לא יעשה כן, שמא ימכרנה לטלית זו לאיש אחר ויהא אותו האיש סבור שהם תכלת, ויתירם מכאן ויתנם בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן, ולא יצא ידי חובת תכלת. ובכל זאת אם הביא ונתן בה קלא אילן כשר בדיעבד שהרי נפטרה טלית זו בארבע חוטים של תכלת ודבר אחר.
ואמרינן:
שמעת מינה
מהדין שאסור לכתחילה להוסיף חוטי קלא אילן על הציצית, מחשש שמא יתיר הציצית מבגד זה ויתן בבגד אחר, ש
מתירין
ציצית
מבגד לבגד
72 .
ודחינן:
דלמא
לכתחילה אסור להתיר ציצית מבגד לבגד, ובכל זאת חששו משום
דאי עבד!
איתמר: רב אמר: אין מתירין
ציצית
מבגד לבגד. ושמואל אמר מתירין
ציצית
מבגד לבגד
73 .
עוד נחלקו רב ושמואל ד
רב אמר: אין מדליקין
נר חנוכה
מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין מנר לנר.
ועוד נחלקו רב ושמואל בהלכות שבת במה שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין דבר שאין מתכון בשבת, כגון הגורר ספסל במקום שיש חשש שיעשה חריץ באדמה ויעבור על איסור חורש, שרבי שמעון מתיר כיון שאינו מתכוין אלא לגרור את הספסל ולא מתכוין לעשות חריץ, ודבר שאין מתכוין מותר, ורבי יהודה סובר שאף אם אינו מתכוין מכל מקום אסור. ונחלקו רב ושמואל להלכה, ד
רב אמר אין הלכה כרבי שמעון ב
דין
גרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה.
אמר אביי: כל מילי דמר
[רבה]
עביד כרב,
[בכל הלכותיו פסק רבה ונהג כרב]
לבר מהני תלת
הלכות
דעביד כשמואל.
ואלו הן:
מתירין
ציצית
מבגד לבגד. ומדליקין מנר
לנר. והלכה כרבי שמעון בגרירה.
ודין גרירה היינו הא
דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
וחוזרת הגמרא לדון בעניני החששות שמא יתנו בציצית קלא אילן במקום תכלת, שיש שחששו כן גם כשמוסר טליתו לכובס שמא ינתק חוט התכלת ויתן בה הכובס קלא אילן במקום תכלת
74 .
ואמרינן:
רב יהודה
לא חשש לזה, ו
מסר ליה
לטליתו
לקצרא
[לכובס] אבל
רב חנינא
חשש ו
עביד לה סיסא.
דהיינו שכשמסר טליתו לכובס היה מקפלה כמין פקעת כדי שלא ינותקו חוטים מן הטלית.
רבינא חייט להו מיחט.
היה עושה לטליתו כמין שפה ומחביא החוטים בתוכה, ותופר השפה כדי שלא יקרעו החוטים.
תנו רבנן: כמה חוטין הוא נותן
בציצית?
בית שמאי אומרים: ארבעה
חוטים נותן בחור הטלית וכופלן לשמנה.
ובית הלל אומרים: שלשה
חוטים הוא נותן בחור הטלית וכופלן לשש.
וכמה תהא משולשת?
היינו כמה יהא אורך הענף, שהוא החוטים התלויים אחר סוף קשרי הציצית [אחר הגדיל]?
בית שמאי אומרים: ארבע
אצבעות.
ובית הלל אומרים: שלש
אצבעות.
ושלש
אצבעות
שאמרו בית הלל
שיעורן הוא שתהא כל אצבע
אחת מארבע בטפח של כל אדם,
שכל אצבע שיעורה רביע טפח.
אמר רב פפא: טפח דאורייתא
מורכב מ
ארבעה
חלקים
בגודל.
שאם נחלק את הטפח לגודלים נמצא שיש בו ארבעה גודלים, ומ
שית
חלקים
ב
אצבע
קטנה
[זרת], שאם נחלק טפח לזרתות נמצא שיש בו שישה זרתות. ומ
חמש
חלקים
באצבע ותילתא
שאם נחלקו למידה של אצבעות נמצא שיש בו חמש אצבעות ושליש אצבע.
אמר רב הונא
: נותן
ארבעה
חוטים בטלית כדברי בית שמאי, ונותנן
בתוך ארבע
אצבעות משפת הכנף, שלא ירחיק מן השפה יותר מזה.
ו
צריך שתהא
משולשת ארבע!
שגודל הענף יהא ארבע אצבעות.
ורב יהודה אמר
: נותן
שלשה
חוטים
בתוך שלש
אצבעות משפת הענף, ותהא
משולשת שלוש
כדברי בית הלל.
אמר רב פפא: הלכתא,
נותן
ארבעה
חוטים
בתוך שלש
אצבעות משפת הבגד, ותהא
משולשת ארבע
76 .
ומקשינן:
למימרא, דאית להו שיעורא
לחוטי הציצית?.
ורמינהו
סתירה לכך ממה שלמדנו בברייתא:
דתניא, ממשמע שנאמר
ציצית,
יודע אני ש
אין ציצית אלא יוצא.
ואין ציצית אלא משהו.
שפירוש המילה ציצית משמעו שתהא הציצית תלויה ויוצאת מן הכנף משהו.
וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו: ציצית, אין לה שיעור. כיוצא בו לולב, אין בו שיעור.
מאי לאו
, הכוונה היא ש
אין לה שיעור כלל.
וקשה, שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל לעיל מוכח שלכולי עלמא יש שיעור לאורך החוטים, ורק נחלקו מהו שיעורן?