Menajot 20a — el Talmud en español

דתניא

: כתיב "

ברית מלח עולם הוא"

ודרשינן:

שתהא

ברית אמורה במלח!

כלומר - שלא יפסוק המלח מהקרבנות לעולם, ומשמע שזה לעיכובא,

דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר

: מכאן אתה לומד שמעכבת:

נאמר כאן

גבי קרבנות

"ברית מלח עולם הוא", ונאמר להלן

אצל פינחס

"ברית כהונת עולם"

-

כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה

שהרי רק הכהנים מקריבים,

כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח!

מבואר בברייתא שלפי כולם מלח מעכב, וקשה לרב שאומר דוקא מה שהחזיר הכתוב הוא מעכב?

ומתרצינן:

אמר רב יוסף: רב

שאומר מלח לא מעכב,

כתנא

דמתניתין

דידן סבירא ליה, דאמר: לא מלח

-

כשר!

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

אי הכי

שאמרת שמה שכתוב במשנה "לא מלח", פירושו לא מלח כלל, אם כן מה שכתוב במשנה "

לא

יצק", נמי

נפרש ש

לא יצק כלל,

וכי אפשר לומר כן, והרי יציקה מעכבת!?

אלא

על כרחך מה שכתוב:

"לא יצק"

היינו לא יצק

כהן אלא זר.

ואם כן

הכא נמי

נפרש

"לא מלח",

לא מלח

כהן אלא זר,

אבל לא מלח כלל, מודה התנא של המשנה לרבי יהודה ורבי שמעון, דפסול. וקשה לרב!?

ומתרצינן:

אמר ליה

רב יוסף: "לא מלח" שכתוב במשנה, אי אפשר לפרש "לא מלח כהן אלא זר" ד

וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח

ששם מולחין את הקרבן? והרי זר אסור לו להכנס לעזרת כהנים. ועל כרחך "לא מלח" היינו שכשר אפילו לא מלח כלל וכדברי רב

39 .

ואיבעית אימא

: מודה רב שמלח מעכב, כיון

דכתיבא ביה "ברית", כמאן דתנא ביה קרא

לעיכובא

דמיא!

מתוך דברי הגמרא עד כאן, נתבאר, שמלח לא שנה בו הכתוב לעיכוב, אלא או שסוברים שמלח אינו מעכב, ומי שסובר שמלח מעכב, לומד זאת מזה שכתוב "ברית".

והוינן בה:

ו

כי

לא תנא ביה קרא

במלח?

והכתיב

עוד קרא "

וכל קרבן מנחתך במלח תמל ח"?

ומתרצינן:

ההוא

הפסוק "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", -

מיבעיא ליה לכדתניא: אילו נאמר "כל קרבן במלח" שומע אני אפילו עצים ודם

יוצרכו מלח בהקרבתם

ש

הרי

נקראו "קרבן", תלמוד לומר "מנחה"

ודורשים:

מה מנחה מיוחדת שאחרים באין לה חובה,

שאי אפשר להקריבה כמות שהיא על המזבח, אלא טעונים עמה דברים אחרים כדי להקריבה, והיינו, שמביאין עצים לצורך הקרבתה,

אף כל

קרבן

שאחרים באין לה חובה

טעון מלח, לאפוקי דם ועצים, שאין מביאין עמם עצים, גם אינם טעונים מלח.

ו

אי

ואולי תרצה לומר שיש לדרוש הפסוק "כל קרבן מנחתך" באופן אחר, ונאמר:

מה מנחה מיוחדת שמתרת

אחרים, שהקומץ מתיר שיריים באכילה,

אף כל שמתיר

אחרים יצטרך מלח, ובכך

אביא דם

שצריך מלח

ש

הרי

מתיר

את הבשר לאכילה, ואין לי למעט מהפסוק אלא עצים, שהרי אינם מתירים אחרים?

תלמוד לומר "מעל מנחתך" ולא מעל דמך!

יכול תהא מנחה כולה,

ואף השיריים הנאכלים לכהנים,

טעונה מלח? תלמוד לומר "קרבן",

לומר לך:

קרבן

דהיינו הקומץ הקרב למזבח,

טעון מלח, ואין מנחה כולה טעונה מלח!

ואין לי

טעון מלח

אלא קומץ, מנין לרבות את הלבונה? מרבה אני את הלבונה

מסברא שדינה כקומץ

שכן

היא

באה עמה בכלי אחד.

מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה

[שאפשר להתנדב לבונה לבד בלא מנחה]

ולבונה הבאה בבזיכין

של לחם הפנים,

והקטרת

,

ומנחת כהנים

שדינה שונה ממנחת ישראל, שכולה כליל,

ומנחת כהן

משיח

שהיא מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום,

ומנחת נסכים

שמביאים עם הקרבן,

אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים,

כבשי עצרת,

ואימורי קדשים קלים, ואברי עולה ועולת העוף

שכל אלו טעונים מלח, הרי הפסוק מדבר על קרבן מנחה?

תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח".

אמר מר: אין לי אלא קומץ, מנין לרבות את הלבונה, מרבה אני את הלבונה שכן באה עמה בכלי אחד.

מנין לרבות את הלבונה בפני עצמה וכו'.

והוינן בה: למה צריך את הפסוק "על כל קרבנך" לרבות כל אלו

והא אמרת: מה מנחה מיוחדת שאחרים באין לה חובה

אף כל שאחרים באין לה חובה, ובכלל זה כל אלו שמנתה הברייתא, שהם צריכין עצים להקרבתם ואפשר ללמוד אותם מ"מנחה"?

הקדמה לתירוץ הגמרא: בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, יש מידה "כלל ופרט", והיינו, שהתורה כתבה מילה, שמשמעותה, שהדין עליו דיברה התורה, הוא על כל הדברים. ואחר כך פרטה התורה דבר אחד, ויש לנו לומר שדין זה שהתורה דיברה עליו, אינו נוהג אלא בדבר המסויים הזה. ומה שהתורה כתבה בתחילה את ה"כלל" הראשון, הוא לרבות עוד דבר אחד.

אמנם, אם אחרי ה"פרט", כתבה התורה עוד איזו מילה, שמשמעותה שדין זה שדיברה עליו התורה, הוא על כל דבר, הרי זה נקרא "כלל ופרט וכלל", ודורשים לרבות כל דבר שדומה ל"פרט".

ומתרצינן:

הכי קאמר

תנא דברייתא:

אימא

לא נדרוש לרבות כל הדומה למנחה, אלא כך נדרוש: "

קרבן" כלל, ו"מנחה"

-

פרט, "כלל ופרט"

-

אין בכלל אלא מה שבפרט, מנחה אין,

מנחה צריכה מלח,

מידי אחרינא

שאר קרבנות

לא

טעונים מלח

?!

הדר אמר

ברייתא: "

על כל קרבנך" חזר וכלל,

והוי ליה

כלל ופרט וכלל

ו

אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט

קרבן מנחה

מפורש שאחרים באין לה חובה, אף כל

קרבנות

שאחרים באין לה חובה,

וכמו שאמרה הברייתא ברישא, שנתרבו כל הדומים למנחה.

ומבארינן:

"אחרים דבאין לה חובה" מאי ניהו? עצים,

שבאים עם המנחה,

אף כל

דבר שמביאים עמו

עצים

טעון מלח.

והוינן בה:

אימא

נאמר שהמיוחדות של מנחה ש"אחרים באין לה חובה", פירושו, שיחד עם הקרבן מנחה, מביאים עוד קרבן, ומאי ניהו -

לבונה

הבאה חובה עם הקומץ, ונאמר, אף כל קרבן שבא עמו עוד דבר לחובה, טעון מלח,

ו

אם נדרוש כך

אייתי

נרבה שגם

דם

טעון מלח, משום שאחרים באין לו חובה

דאיכא נסכים

שבאין עמו חובה, שהנסכים באים עם הזבח?

ומתרצינן:

נסכים

אינם נחשבים כמי שבאים עם הדם של הזבח, אלא

בהדי אימורין הוא דאתו!

מאי טעמא?

מסתבר שצריך בהקטרת הזבח "

אכילה ושתיה",

והיין של הנסכים הוא השתיה, הבאה עם האימורין שהם אכילה.

ומקשינן:

אדרבה

מסתברא שהיין לצורך הדם של הזבח הוא בא, שהרי הדם הוא

כפרה ו

היין הוא

שמחה,

ודרך המתכפר שהוא שמח לאחר כפרתו?

ומתרצינן:

אלא

לכך לא מרבים דם שבאים עמו נסכים, כמנחה שבאה עמה לבונה, לפי שאינם דומים, ש

לבונה באה עמה

עם המנחה

בכלי אחד

ואילו

נסכים אין באין

עם הדם

בכלי אחד. אבל

כשאנו מרבים כל קרבן שבאים עמו

עצים

הרי זה דומה למנחה ד

כי היכי דמתכשרא בהו

בעצים

מנחה

-

הכי מתכשרא בהו כולהו קרבנות!

והוינן בה:

ואימא

כך נדרוש את הכלל ופרט וכלל:

מה הפרט מפורש שאחרים באין לה חובה ומתרת

שכן הקומץ מתיר שיריים באכילה,

אף כל

הדומה בשני צדדין,

שאחרים באין לה חובה, ומתרת, ומאי ניהו

-

לבונה הבאה בבזיכין, דשריא

שמתירה את

לחם

הפנים וגם טעונה עצים,

אבל מידי אחרינא

שאר קרבנות

לא

יטענו מלח?

ומתרצינן:

מדאיצטריך

קרא ד

"מעל מנחתך"

למעט

ולא מעל דמך,

מזה שהתורה כתבה מיעוט שדם לא צריך מלח, שמע מינה שלוליא המיעוט היינו מרבים גם דם, אף שאינו דומה למנחה אלא בצד אחד, בזה שמתיר כמותה,

מכלל דהנך כולהו,

כל הקרבנות שלא נתמעטו,

אתו

מרבים אותם שטעונים מלח, הואיל ודומים למנחה

בחד

צד,

שאחרים באים להם חובה!

אמר מר: "מעל מנחתך" ולא מעל דמך.

והוינן בה:

ואימא

לא נמעט דם, אלא כך נדרוש: "

מעל מנחתך" ולא מעל איבריך

שאיברים הקרבים על גבי המזבח לא יהיו טעונים מלח?

ומתרצינן:

מסתברא

ש

איברים הוה ליה לרבויי, שכן

האיברים דומים למנחה יותר מאשר הדם, בדברים דלהלן:

א.

אחרים באין לה חובה כמותה.

ב. נשרפת על ה

אישים כמותה,

מה שאין כן דם שאינו נשרף על גבי המזבח.

ג. הוא קרב רק

בחוץ כמותה,

שאיברים ומנחות קרבים רק על המזבח החיצון, אבל דם יש לפעמים שנכנס לפנים בהיכל להזאה.

ד. חייבים עליהם כרת משום

נותר כמותה.

ה. וכן יש בהם חיוב כרת אם אכלם ב

טומאה כמותה.

ו. ואם מעל בהם חייב עליהם קרבן

מעילה כמותה,

מה שאין כן דם שנתמעט מחיוב של נותר וטומאה ומעילה.