Makot 20b — el Talmud en español

אלא,

בהכרח, מדובר שקרח חמש קריחות בזה אחר זה,

בחדא התראה,

שהתרו בו לפני הקריחה הראשונה.

ומקשינן:

מי מחייב

בכהאי גוונא על כל קרחה וקרחה?

והתנן

לקמן (כא, א):

נזיר שהיה שותה יין כל היום, אינו חייב אלא

מלקות

אחת.

זאת, על אף שלא תיתכן שתיה אחת ממושכת במשך כל היום. ובהכרח, שאפילו שתה בזה אחר זה, אינו חייב אלא אחת!

ואם התרו בו ו

אמרו לו

בין שתיה לשתיה:

אל תשתה! אל תשתה! ו

אחרי כל פעם שהתרו בו

הוא

היה

שותה, חייב על כל אחת ואחת

מהפעמים שהתרו בו, ושתה.

ומוכח ממשנה זו, שאפילו אם עבר בזה אחר זה, אינו חייב בהתראה אחת אלא רק על הפעם הראשונה שעבר על ההתראה, משום שבפעם השניה חוששים שמא כבר הספיק לשכוח את ההתראה. ואם כן, כיצד מחייבים כאן בהתראה אחת על כל קרחה וקרחה!?

ומתרצינן:

לא צריכא,

באמת היתה רק התראה אחת על כל החמש קריחות, אבל מדובר באופן שעשה את כל הקרחות בתוך כדי דיבור להתראה,

דסך חמש אצבעותיו

עם

נשא

[סם שמשיר את השיער ],

ואותבינהו

[והניח את כל חמשת אצבעותיו על ראשו]

בבת אחת

בחמשה מקומות, שבאופן זה חידשה התורה שחייב מלקות על כל קרחה וקרחה.

ד

כיון שעשה את כל הקריחות בבת אחת,

הויא ליה התראה לכל חדא וחדא.

יש כאן התראה לכל קרחה וקרחה שבכל אצבע ואצבע, שהיות ומיד לאחר ההתראה הוא עשה את כל חמשת המעשים בפעם אחת, אינך יכול להחיל את ההתראה על מעשה אחד ולא על משנהו, ולכן ההתראה חלה על כל מעשה ומעשה, כאילו היתה התראה נפרדת לכל מעשה.

וכמה

הוא

שיעור קרחה

לחייב עליו מלקות?

רב הונא אומר

: שיעורו

כדי שיראה

חלק

מ

עור

ראשו

כשהוא גלוי ללא שערות .

רבי יוחנן אומר משום רבי אלעזר ברבי שמעון

: שיעורו

כגריס.

ואומרת הגמרא שהמחלוקת בדבר זה, היא

כתנאי

: דתניא:

כמה שיעור קרחה

[

רבי שמעון בן אלעזר אומר

]:

כגריס. אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי בה תלתא תנאי

:

חד אומר, כגריס. וחד אומר, כדי שיראה מראשו. וחד אומר, כשתי שערות.

ואיכא,

ויש שיטה אחרת, שמחליפה את הדעה של שיטה אחת,

דמפיק,

שמוציאה את השיטה השלישית האומרת שהשיעור הוא

שתי שערות, ומעייל,

ובמקומה מכניסה שיטה אחרת, ששיעור קרחה הוא

בכעדשה.

ושיעורה הוא ארבע שערות, דהיינו שתי שערות על שתי שערות [נגעים ו א].

וסימנך,

כדי שתזכור שמחליפים דוקא את השיטה השלישית, האומרת "שתי שערות", בכעדשה, ולא תטעה לומר שמחליפים את השיטה הראשונה שאומרת "כגריס", בכעדשה, יש לך סימן, שיזכירך שגם שיעור גריס וגם שיעור עדשה נשנו כאן, ובהכרח שהוחלפה דוקא השיטה של שתי שערות בכעדשה, ולא הוחלפה השיטה של כגריס בכעדשה.

לפי שמצינו לענין שיעורי הנגעים משנה האומרת:

בהרת

שיעורה

כגריס, ומחיה

של בשר הנראית בתוך הנגע, שיעורה

בכעדשה.

ואותו דבר יהיה לך לסימן בשיעורי הקרחה, שגם בהם יש שיטה האומרת שיעורה כגריס, ומאידך, יש שיטה האומרת ששיעורה בכעדשה. ולפי הסימן של משנה זו, נדע להבחין שמחליפים וגורסים את השיעור של כעדשה במקום השיטה של שתי שערות, ולא מחליפים וגורסים את השיעור של כעדשה במקום השיטה של כגריס.

אך זאת לא נטעה לומר, להחליף את השיטה של כעדשה בשיטה של "כדי שיראה מראשו", ואין צורך לכך בסימן, משום שאין אנו מחליפים שיטה אלא בשיטה הדומה לה, וכיון שבכעדשה שיעורה הוא קצוב, ניתן להחליפו רק בשיטה ששיעורה קצוב, כמו גריס, ולא בשיטה של "כדי שיראה מראשו", שאין לנו בו שיעור קצוב בכל אדם.

תנא: הנוטל

שערות

מלא פי הזוג

[מלא חודן של מספרים]

בשבת, חייב

משום מלאכת גוזז.

וכמה

הוא

מלא פי הזוג?

אמר רב יהודה: שתים

[שתי שערות].

ומקשינן:

והתניא

: לענין איסור גוזז בשבת, שחייב בשיעור של מלא פי הזוג, ואילו

ל

ענין חיוב מלקות על איסור

קרחה,

חייב בשיעור של

שתים

[שתי שערות].

ומשמע ששיעור שתי שערות הוא שיעור אחר משיעור מלא פי הזוג.

ומתרצינן:

אימא,

יש לגרוס בברייתא:

וכן לקרחה שתים.

כלומר, גם קרחה, שיעורה כשיעור גוזז בשבת, שחייב על שתי שערות.

תניא נמי הכי: הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב

משום גוזז.

וכמה מלא פי הזוג, שתים.

רבי אליעזר אומר

: שיעורו שערה

אחת.

ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות

כדי שלא ייראה זקן . שבכהאי גוונא שיעורו

אפילו

בשערה

אחת,

שהוא חייב

בשבת משום מלאכת גוזז, מפני שמלאכה חשובה היא לו.

ודבר זה, אפילו בחול אסור,

כיון שמתנאה עצמו בנוי כאשה, ואסור

משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה"

(דברים כב, ה):

שנינו במשנה:

והמקיף פאת ראשו וכו'

:

תנו רבנן,

שנו חכמים בברייתא:

פאת ראשו

זה

סוף ראשו,

שפאה לשון סוף וקצה הוא, כמו שכתוב "לפאת ים" (שמות כז, יב).

ואיזהו

[באיזה ענין] חייב "בבל תקיפו" כשמקיף את

סוף ראשו?

זה המשוה

את

צדעיו,

צידי מצחו, שיש בהם פיאות הראש,

לאחורי אזנו, ולפדחתו

[לחלק הקדמי של המצח], שאין שם שערות.

והיינו, שנוטל את השיער שבצדדים, הנמצא בין הצד הקדמי של ראשו ובין צדו האחורי, שבצדדים יורדות השערות של פאות הראש למטה מגובה השער שבמצחו הקדמי ומאחורי אזניו, והוא משווה אותן, בקו ישר והיקפי, את מקום צמיחת השערות בראשו, עד שנראה מקום צמיחת השערות עגול ושוה, כך שמקום הצדעה, עם אחורי האוזן ועם הפדחת, הכל חלק, וכך נשארים שערות גובה הראש בעיגול מוקף.

תני תנא

ברייתא

קמיה דרב חסדא,

כיון שכתוב "לא תקיפו" בלשון רבים, לומדים מכך שבאיסור הקפה, גם המספר וגם המסתפר, שניהם עוברים בלאו. ולכן,

אחד המקיף

[המספר]

ואחד הניקף

[המסתפר]

לוקה

[כלומר, שניהם לוקים].

אמר ליה

רב חסדא, וכי

מאן דאכיל תמרי בארבילא, לקי!?

[וכי האוכל תמרים בכברה יהא לוקה]? והיינו, שכך היה דרכם, שהמסתפר היה יושב עם כברה לקבל את השערות שנופלות מהתספורת, וכדי שלא ישב בטל, היה לפעמים אוכל תמרים בכברה בשעת התספורת.

כלומר, אמנם עובר הניקף בלאו, אבל מדוע הוא חייב מלקות על כך? והרי הוא לא עשה שום מעשה, וכי משום שנהנה מאכילת תמרים הוא ילקה בלי לעשות מעשה לגבי התספורת.

ולכן,

דאמר לך "מני!?",

השואל אותך: לפי מי שנית את דברי הברייתא שהניקף לוקה? ענה לו, שלדברי

רבי יהודה היא. דאמר

(לעיל טז, א), גם על

לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו.

רבא אומר

: אין צורך להעמיד את הברייתא שאומרת שהניקף לוקה רק אליבא דרבי יהודה, אלא אפשר להעמידה

במקיף לעצמו,

שחייב פעמיים מלקות, הן משום מקיף והן משום ניקף.

ו

הברייתא נאמרה ל

דברי הכל.

רב אשי אומר

: אפשר להעמיד את הברייתא

במסייע,

שהניקף מכין את השערות שלו לספר, או שמטה עצמו אליו להקיפו , שבאופן זה הוי לאו שיש בו מעשה ,

ו

לוקה הניקף ל

דברי הכל.

שנינו במשנה

והמשחית פאת זקנו

:

תנו רבנן,

שנו חכמים בברייתא:

פאת זקנו

זהו

סוף זקנו.

ואיזהו סוף זקנו?

שבולת זקנו.

כל פאה ופאה מחמשת הפאות נקראת שבולת, מפני השיער הבולט שם, או מפני שיש שם קצת בליטת בשר.

שנינו במשנה:

והמשרט שריטה אחת

וכ ו'

: תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה

"ושרט".

יכול

יהא חייב מלקות

אפילו

אם

שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים?

תלמוד לומר "לנפש".

ללמד ש

אינו חייב אלא על המת בלבד.

ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת?

תלמוד לומר "ושרט", לחייב על כל שריטה ושריטה.

שהיה יכול הכתוב לומר "לנפש לא תשרטו". או שלומדים מהאות וי"ו של "ושרט", שהיא מיותרת.

רבי יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת

על צער שיש לו

על ה' מתים, שהוא חייב על כל אחת ואחת?

תלמוד לומר "לנפש". לחייב על כל נפש ונפש,

ומקשינן:

והא אפיקתיה,

הרי כבר דרשנו את המילה "לנפש", שהיא באה

ל

מעט את השורט על

ביתו שנפל ו

ע

ל ספינתו שטבעה

בים

שאין לוקים עליה, ולא מסתבר לומר שרבי יוסי חולק על דרשה זו, לפי שהיא פשוטו של מקרא.