Makot 20a — el Talmud en español

ולכן, אם

אכלה

הכהן לתאנה זו מבלי לתקנה,

לוקה אחת!

משום אכילת המעשר ראשון שהפריש בתוך תאנה זו, כיון שעדיין לא הופרש ממנו תרומת מעשר, ונמצא שאכל בתאנה זו מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר.

ו

אילו

זר

[ישראל]

שאכלה, לוקה שתים

: א. משום מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ב. משום התרומה שבעוקצה, שאסורה לזרים.

ומוסיפה הברייתא: כל זה שאמרנו שחייב הישראל שתים, הוא רק לאחר הפרשתו הבלתי מושלמת של הכהן.

שאילו

אכלה הישראל לתאנה

בתחלה,

בהיותה טבל גמור, קודם שהפריש ממנה הכהן ממנו תרומות ומעשרות כלל, הרי אם

אכלה, אינו לוקה

אלא אחת,

משום טבל בלבד.

ומדייקת הגמרא:

טעמא דאיתיה בירושלים.

הטעם שחייב רבי יוסי את הישראל רק שתיים, הוא משום שהעמיד רבי יוסי את דבריו באופן שאכל הזר את התאנה בהיותו בירושלים.

הא,

הרי מוכח, שאם היה אוכלה

בגבולין,

אפילו קודם שראתה התאנה את פני ירושלים, היה הזר

לוקה שלש

על אכילת התאנה, והכהן היה לוקה שתים, כיון שנתווסף כאן לאו של אכילת מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים.

ומשמע

ד

חייב על אכילת מעשר שני חוץ לירושלים,

אף על גב ד

מעשר שני זה

לאו "רואה פני חומה"

היה!

ואם כן, קשה על רבי יוחנן, שאמר אין חייבים מלקות על אכילת מעשר שני חוץ לירושלים אלא אם כן נכנסו כבר הפירות לירושלים, וחזרו ויצאו ממנה.

ודוחה הגמרא את הראיה מהברייתא הזאת:

אינך יכול לדייק מדברי רבי יוסי, שאם אכלה לתאנה חוץ לירושלים, לוקה גם משום אכילת מעשר שני אפילו אם לא היתה התאנה מעולם בירושלים, כי אפשר להעמיד את הדיוק שדייקת מדברי רבי יוסי, שהוא באופן

דעייליה,

שהעלה כבר את המעשר שני לירושלים,

ואפקיה,

ואחר כך הוציאו מירושלים לגבולין, ורק אז הוא לוקה שלש.

אך תמהה הגמרא על העמדת הדיוק מדברי רבי יוסי באופן שכבר העלה את התאנה לירושלים:

אי הכי, מאי למימרא!?

מה חידוש יש בדברי רבי יוסי!?

שהרי עצם דברי רבי יוסי שכהן לוקה על אכילת מעשר הטבול לתרומת מעשר, וישראל לוקה גם על אכילת תרומה גדולה, אין בהם כל חידוש.

ולכן, בשלמא אם נאמר שיש לדייק מרבי יוסי שלוקה על מעשר שני שאכלו בגבולין אפילו כשלא ראה את פני החומה, אם כן ניחא, שבשביל חידוש זה נאמרו דבריו.

אבל לדבריך קשה, כי אם סבור אתה לומר שהדיוק מדברי רבי יוסי לענין איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה, הוא רק באופן שהעלוהו לירושלים והוציאוהו, קשה, מה חידוש יש בדבריו!?

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן,

כך הוא הדיוק שיש לדייק בדברי רבי יוסי מכך שהעמיד את דבריו שהיתה התאינה בירושלים - שלוקה על אכילת מעשר שני חוץ לחומה: ב

כגון דעיילינהו,

שהעלה את התאינים לירושלים בעודן

בטיבלייהו,

וקלטו מחיצות ירושלים את התאנים הטבולות לגבי דין מעשר שני העתיד להיות מופרש מהן בעתיד. שמעתה, גם אם יוציאום לפירות מירושלים כשהם בטבלם, ורק אחר כך יפריש מהן תרומות ומעשרות [כולל מעשר שני], הרי בכהאי גוונא נחשב הדבר שהמעשר שני כבר ראה את פני ירושלים [אם כי הוא הופרש מהטבל רק לאחר שיצא מירושלים], ולכן, אם אכלו מחוץ לירושלים, הרי הוא לוקה גם משום אכילת מעשר שני חוץ לחומה.

וזהו החידוש שחידש רבי יוסי בדבריו, שלוקה משום אכילת מעשר שני חוץ לחומה, אפילו שהתאנה שאכל ראתה את פני ירושלים רק כשהיתה בטבלה.

ו

הטעם שסובר רבי יוסי, שגם תאנה שעלתה בטבלה לירושלים, נחשב שהמעשר שני שעומד לתרום ממנה ראה את פני ירושלים, משום ש

קסבר

רבי יוסי,

מתנות

כהונה או מעשרות, אף על פי

ש

עדיין

לא הורמו,

לא הופרשו ולא קרא עליהם שם,

כמי שהורמו דמיין.

ולכן, כשהעלה את התאנה הטבולה לירושלים, נחשב הדבר כאילו המעשר שני שצריך לתרום ממנה כבר נמצא בעין, ונתקיים בו ראיית פני החומה, גם קודם שהופרש. ולכן, אפילו אם הוציאו מירושלים בעודו טבל, והפריש את המעשר שני חוץ לירושלים, אם אכלו בחוץ, הרי הוא לוקה עליו כדין האוכל חוץ לירושלים מעשר שני שראה את פני החומה של ירושלים.

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי יוסי "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי"?

והתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי

:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות

שלא נגמרה מלאכתן

להתחייב במעשר,

ועברו ב

תוך חומת

ירושלים, שיפדה,

עדיין יכול לפדות את ה

מעשר שני שלהן, ויאכל בכל מקום.

כי היות שלא נגמרה מלאכתן, עדיין לא נתחייבו במעשר, ואין הפירות נחשבים כטבולים למעשר שני עד שאפשר לומר עליהם "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי", וכאילו כבר ראו את פני החומה ואין להם פדיה.

ועל מה נחלקו

בית שמאי ובית הלל?

על פירות שנגמרה מלאכתן

למעשר,

ועברו

כשהם טבל

ב

תוך

ירושלים,

ולאחר מכן הפריש מהם מעשר שני.

שבית שמאי אומרים,

אי אפשר כבר לפדות את המעשר שני שבהם, כיון שכבר קלטוהו מחיצות של ירושלים עוד בהיות הפירות הללו טבל, ולכן

יחזיר מעשר שני שלהם, ויאכל בירושלים.

ובית הלל אומרים,

אף על פי שמעשר שני טהור שנכנס לירושלים שוב אין לו דין פדיה, אבל פירות אלו, שנכנסו לירושלים בטיבלם, קודם שהפרישו מהם מעשר שני, יכול עדיין לפדות את המעשר שני שבהם. ולכן

יפדה

את המעשר שני,

ויאכל

את הפירות

בכל מקום.

ומשמע, שסוברים בית הלל, מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי,

והראיה:

ואי סלקא דעתך,

שרבי יוסי סובר

מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין,

ופירות טבולים נחשבים כאילו התרומות והמעשרות שבהם מופרשים כבר, אם כן, מדוע סוברים בית הלל, לדבריו, שיכול לפדותם אפילו אם עברו בירושלים כשהיו טבולים, ו

הא קלטוהו מחיצות

של ירושלים.

ומסתבר שרבי יוסי סובר כדברי בית הלל, שהרי אין הלכה כבית שמאי במקום שחולקים עליהם בית הלל. וכיון שהעמיד רבי יוסי את דברי בית הלל באופן הזה, משמע שסובר רבי יוסי כי מתנות שלא הורמו, לאו כמי שהורמו דמי, וקשה על מה שאמרנו לעיל, שרבי יוסי בא לחדש שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי.

ומתרצינן:

אמר רבא

: באמת סובר רבי יוסי כי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי, ולכן אפילו פירות שנכנסו בטיבלן לירושלים, ויצאו, ואחר כך הפרישו מהם מעשר שני, נחשב הדבר כאילו המעשר שני עצמו ראה את פני ירושלים, ולכן אם אכלן חוץ לירושלים, חייב מלקות.

אבל, סובר רבי יוסי בדברי בית הלל, שכל זה אמור רק לענין

מחיצה לאכול

[לענין איסור אכילה חוץ לחומת ירושלים], שהוא איסור

דאורייתא.

אבל ענין

מחיצה לקלוט

[לענין דין הפדיה, לומר שאחרי שנקלטו הפירות במחיצות ירושלים שוב אין בהם דין פדיה אפילו אם יצאו חוץ לירושלים], הוא רק דין

דרבנן,

כי מדין תורה כל מעשר שני שלא נמצא עתה בירושלים, ניתן לפדותו, ורק בירושלים עצמה אי אפשר לפדותו מן התורה.

ו

לכן סוברים בית הלל, ש

כי גזור רבנן

שאסור לפדות את הפירות לאחר שקלטום מחיצות ירושלים, הוא רק באופן שהמעשר שני ראה את פני ירושלים,

כי איתיה בעיניה,

כאשר המעשר שני בעין, שהופרש כבר. אבל, אם הפירות היו בירושלים רק

בטבליה

[כשהיו טבולים], ועדיין לא היה המעשר שני בעין, בכהאי גוונא

לא גזור רבנן

לאסור פדיה כשהפירות יצאו מחוץ לירושלים, אף על פי שמתנות שלא הורמו, כמי שהורמו דמיין.

רבינא אמר

לתרץ את הקושיא באופן אחר: לעולם סובר רבי יוסי בפירות טבל שראו את ירושלים שאין זה נחשב לראיית פני ירושלים. משום שהוא סובר שמתנות שלא הורמו, לאו כמי שהורמו דמיין. ואין הבדל בין מחיצה לאכול ובין מחיצה לקלוט.

ומה שדייקנו מדברי רבי יוסי, כי זר שאכל תאנה שיש בה תרומה, ומעשר ראשון טבול לתרומת מעשר, ומעשר שני חוץ לירושלים, לוקה שלש, אין להעמידו בשנכנס לירושלים בטבלו. אלא שנכנס לירושלים אחר ההפרשה של המעשר שני. ובאמת סובר רבי יוסי שפירות שראו את ירושלים כשהיו טבולים, אין זה נחשב שהמעשר שני שבהם ראה את פני ירושלים.

והחידוש בדברי רבי יוסי הוא, שאפילו אם המעשר שני עצמו לא נכנס לירושלים, אלא מדובר

כגון, דנקיט ליה בקניא,

אחז את הפרי של המעשר שני בקנה ארוך מחוץ לחומה, והוא עצמו עמד בפנים החומה, אפילו בכהאי גונא נחשב הדבר כאילו המעשר שני עצמו נכנס בפנים, וחייבים עליו, אם יצא אחר כך, והרחיקו, ואכלו בחוץ.

ותפשוט בעיא דרב פפא

לחומרא, שלעיל הסתפק בדבר זה ולא פשט, וכאן נפשט מדברי רבי יוסי, שגם כאשר מחזיק את המעשר שני בקנה, נחשב הדבר כמי שנושאו למעשר שני. וכל מקום שהנושא את המעשר שני רואה את פני ירושלים, הרי על אף שהפרי עצמו לא רואה פני ירושלים, חל על המעשר שני האיסור לאוכלו חוץ לחומה:

מתניתין:

איסור הקפת הראש [גילוח פיאות הראש], ואיסור השחתת הזקן, ואיסור שריטה לאות צער ואבלות על המת, נאמרו בתורה בפרשת קדושים [ויקרא יט כז]: "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם".

כמו כן הזהירה התורה בתחילת פרשת אמור, באזהרה מיוחדת לכהנים, שלא יקרחו קרחה בראשם ולא ישרטו את בשרם לאות אבלות על קרובם שמת, וכן שלא ישחיתו את פאת זקנם, וכמו שנאמר [ויקרא כא ה]: "לא יקרחו קרחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת".

ובפרשת ראה [דברים יז א] חזרה ואסרה התורה על כל אדם לקרוח קרחה או לפצוע את עצמו על המת, שנאמר "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת".

המשנה שלפנינו מתחלקת לשני חלקים:

תחילה, מבארת המשנה את ארבעת הלאוים: שני לאוים שנאמרו ביחס לקרחה או לשרט על המת דוקא. ושניים אחרים שנאמרו בכל מקום, לגבי הקפת הראש והשחתת הזקן.

ובהמשך, מבארת המשנה כמה פעמים לוקים על הלאוים האלו:

החלק הראשון:

א.

הקורח קרחה בראשו

על המת, לוקה. שנאמר "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד א), ופסוק זה נאמר בכל אדם, בין בכהנים ובין בישראלים.

ב.

ו

כן

המקיף פאת ראשו

שמגלח את פאות ראשו, ומשווה את גובה השער בצדעיו, משני צידי ראשו, לגובה השער שאחורי אזנו, ובכך הוא עושה את השער שבחלק העליון של הראש כדמות כיפה עגולה, הרי הוא לוקה. (ובגמרא יתבאר כיצד היא הקפת הראש), ואפילו גילח במספרים חייב, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז).

ג.

ו

כן

המשחית פאת זקנו

בתער, לוקה, שנאמר "ולא תשחית את פאת זקנך". (שם)

ד.

ו

כן

השורט שריטה אחת על המת

[שעשה חבורה בגופו, בין בציפרניו ובין בכלי, מחמת צער שהיה לו על מתו ]

חייב

מלקות, שנאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם". (ויקרא יט, כח)

החלק השני: א.

שרט שריטה אחת

מחמת צער שהיה לו

על חמשה מתים, או

שרט

חמש שריטות

מחמת צער שהיה לו

על מת אחד, חייב

מלקות

על כל אחת ואחת

[על כל נפש ונפש, ועל כל שריטה ושריטה]. שנאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם". בא הכתוב לחייב על כל שרט, ועל כל נפש.

ב.

על

הקפת פאת

הראש

, חייב

שתים,

פעמיים מלקות ארבעים,

אחת

על גילוח הפאה ש

מכאן,

מצד ימין,

ואחת

על גילוח הפאה ש

מכאן,

מצד שמאל.

ג.

על

השחתת פאת

הזקן

חייב חמש פעמים מלקות, משום שיש לזקן חמש פאות:

שתים מכאן

אחת בלחי העליון, ואחת במקום החיבור של הלחי לסנטר, מצד ימין.

ושתים מכאן

מצד שמאל.

ואחת מלמטה,

בסנטר למטה, באמצע.

רבי אליעזר אומר: אם ניטלו כולן

[כל הפאות שבזקן]

כאחת

[בבת אחת],

אינו חייב אלא

פעם

אחת

מלקות. היות ולאו אחד הוא, הרי זה כמי שאוכל חלב בשיעור שני זיתים בהתראה אחת, שלוקה רק מלקות אחת.

ומוסיפה המשנה ואומרת:

ואינו חייב

מלקות משום השחתת הזקן

עד

שיטלנו

[שיגלחנו]

בתער.

שנאמר בישראל "לא תשחית פאת זקנך", ומאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו". כיצד הוא גילוח שיש בו השחתה? הוי אומר זה תער.

רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט

[במלקחים, כמין צבת קטנה ללקיטת שערות ולתלישתן],

או ברהיטני

[במקצוע - כלי שבו מחליקים קורות וקרשים],

חייב

מלקות.

כי לדעת רבי אליעזר, אף אלו עושים השחתה, ודרך בני אדם לגלח בהם. ואילו תנא קמא סובר, שאף על פי שהם משחיתים, אין דרך בני אדם לגלח בהם ולכן פטור עליהם

.

גמרא:

תנו רבנן,

שנו חכמים בברייתא: נאמר לגבי כהנים שמת להם קרוב,

"לא יקרחו

קרחה בראשם

"

על מתם. (ויקרא כא ה)

יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות, לא יהא חייב אלא אחת,

תלמוד לומר "קרחה".

תיבת "קרחה", יתירה היא, ובאה

ל

למד ש

חייב על כל קרחה וקרחה

על המת במלקות נפרדת.

"בראשם"

-

מה תלמוד לומר,

מה לומדים מהמילה "בראשם"?

לפי שנאמר

לגבי קרחה בישראל על מת:

"לא תתגודדו, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת",

(דברים יד, א)

יכול לא יהא חייב

בקרחה על המת

אלא על

קרחה של השערות ש

בין העינים בלבד. מנין לרבות

קרחה בשער של

כל הראש?

תלמוד לומר

לגבי כהנים שמת קרובם "לא יקרחו קרחה

בראשם"

-

לרבות

שער של

כל הראש,

שאסור בקרחה.

ו

עדיין

אין לי

ללמוד מ"קרחה ומ"בראשם" שנכתבו אצל כהנים, שחייב על כל קרחה וקרחה, ושחייב על שער כל הראש כבין העינים,

אלא

לאסור דבר זה

בכהנים,

לפי

שריבה בהן הכתוב מצות יתירות,

ולכן החמיר בהם הכתוב לאסור קרחה בכל שער הראש ולא רק על קרחת השער שבין עיניהם [כלשון הפסוק בישראלים], ולחייב אותם על כל קרחה וקרחה מלקות בפני עצמה.

ישראל

שחייב על כל קרחה וקרחה, ושחייב על שער כל הראש כבין העינים,

מנין?

לומדים זאת בלימוד של גזירה שוה בין קרחה בישראל לקרחה בכהנים:

נאמר כאן,

בכהנים, "לא יקרחו

קרחה

בראשם".

ונאמר להלן

בישראל, "לא תתגודדו ולא תשימו

קרחה

בין עיניכם למת".

מה להלן,

כאן, בפסוק שבכהנים, לימד הכתוב ש

חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על

כל

הראש כבין העינים.

אף כאן,

בקרחה בישראל,

חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים.

ומה להלן

בישראל, מפורש בו שאיסור הקרחה הוא דוקא

על מת.

אף כאן,

בכהנים, איסור הקרחה הוא רק

על מת.

עד כאן דברי הברייתא.

ועתה באה הגמרא לדון בדבריה: שנינו בתחילת הברייתא הזו, שלומדים מ"קרחה" יתרה, שאפילו קרח ארבע וחמש קריחות, חייב על כל קרחה וקרחה,

והוינן בה:

הני ד' וה' קריחות

שחידשה בהם התורה שחייב על כל קרחה וקרחה,

היכי דמי?

אילימא

שעשה את הקריחות

בזה אחר זה, ובחמש התראות,

אם כן,

פשיטא

שחייב על כל קרחה וקרחה, ואין צריך לזה לימוד מיוחד!?