Makot 18b — el Talmud en español

כל שבקדש פסול

[בכל הקדשים שנפסלו],

בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

ומדוע לא החשיב רבא לאו זה?

ומתרצינן:

הני מילי

שעובר בלאו זה, רק

היכא דקודם פסולו חזי

לאכילה , כמו נותר. מה שאין כן

הכא,

בקרבן עולה

דקודם פסולו

נמי לא חזי,

לכן אינו עובר בלאו זה.

ומקשינן:

ולילקי נמי כאידך

לאו

דרבי אליעזר.

דתניא: רבי אליעזר אומר, כל

דבר

שהוא ב"כליל תהיה לא תאכל",

בא הכתוב

ליתן

בו

לא תעשה על אכילתו.

אם כן, בשר עולה, שהוא עולה כליל למזבח, יש בו לאו נוסף באכילתו. ומדוע לא החשיב רבא לאו זה?

ומתרצינן:

אין הכי נמי,

מודה רבא שלוקה מחמת לאו זה.

ורבא,

רק את הלאוין שיש

מהאי קרא,

"לא תוכל לאכול בשעריך",

קאמר.

[

סימן כוז"א

]

אמר רב גידל אמר רב: כהן שאכל

את חלקו

מחטאת ואשם לפני זריקה, לוקה.

מאי טעמא?

משום

דאמר קרא

[שמות כט] "

ואכלו אותם

[אהרן ובניו הכהנים את חלקם בקרבן,

אשר

[כבר]

כופר בהם

[בקרבן]".

ויש לדייק מכאן, שרק

לאחר כפרה,

כלומר רק לאחר זריקת הדם, המכפרת,

אין,

[כן] יש לכהן לאוכלו.

אבל

לפני כפרה, לא

הותר לכהן לאכול. וזהו

לאו הבא מכלל עשה.

וכל לאו שמדוייק מכלל עשה,

לאו הוא.

מתיב רבא,

כיצד אפשר לומר שלאו הנלמד מכלל עשה, נחשב לאיסור לאו ולא ל"איסור עשה"?

והרי כתוב בברייתא בתורת כהנים על הפסוק

"וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו".

ומוכח מלשון הכתוב, שרק

אותה תאכלו.

אבל,

ואין

לאכול

בהמה אחרת,

שאין בה סימנים הללו, שהיא טמאה, ואותה לא

תאכלו.

ואי כדקאמרת,

שלאו הנלמד מכלל עשה, נחשב ללאו, אם כן זה שכתבה התורה [דברים יד]

"את זה לא תאכלו", למה לי?

למה התורה חזרה ואסרה בלאו את האוכל בהמה בלא סימני טהרה, והרי כבר אסרה זאת התורה בלאו הבא מכלל עשה?

אלא,

על כרחך, שלאו הבא מכלל עשה, נחשב לאיסור עשה, ולכן חזרה התורה לאוסרו באיסור לאו.

ומתרצת הגמרא:

אי איתמר

[אם נאמרו דברי רב גידל אמר רב],

הכי איתמר

[כך הם נאמרו]:

אמר רב גידל אמר רב: זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה

של דם הקרבן על המזבח,

פטור.

מאי טעמא?

משום

דאמר קרא "ואכלו אותם אשר כופר בהם".

ואם כי פסוק זה נאמר באכילת תרומה, למדנו ממנו לאכילת קדשים. ובסוף הפסוק כתוב "וזר לא יאכל כי קדש הם".

ודורשים מכאן:

כל היכא דקרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם",

כלומר בזמן שראוי לאכילת כהנים, אז

קרינן ביה

[אז נאמר האיסור של]

"וזר לא יאכל

[

כי

]

קדש

[

הם

]

".

אבל,

וכל היכא דלא קרינן ביה "ואכלו אותם

אשר כופר בהם",

כלומר כל זמן שעדיין אינו ראוי לאכילת כהנים,

לא קרינן ביה

[לא נאמר האיסור של]

"וזר לא יאכל".

ומביאה הגמרא עתה כמה מימרות בעניני הבאת ביכורים, ודנה בהם.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: בכורים,

רק

הנחה

לפני המזבח

מעכבת בהן,

את קיום מצותם, ואת היתר אכילתם לכהנים.

אבל

קרייה

של פרשת ביכורים

אין מעכבת בהן.

ומכל מקום, מצוה היא שלא לאוכלם אלא לאחר קריאה

12 .

ומקשינן:

ומי אמר רבי אלעזר הכי,

שקריאה אינה מעכבת באכילת ביכורים.

והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג

הסוכות,

ועבר עליהן החג

ועדיין לא הביאן לבית המקדש,

ירקבו.

מאי לאו,

הטעם שירקבו,

משום דלא מצי

למיקרי עליהן

אחרי שעבר החג, כיון שכתוב בתורה אחרי קריאת פרשת הביכורים "ושמחת בכל הטוב", ודורשים מזה שאין קריאה אלא בזמן שמחה, לכן משבועות ועד סוכות שהוא זמן לקיטת פירות ושמח בהם, מביא וקורא, אבל מסוכות ועד חנוכה, אף על פי שהרבה פירות נלקטים עד חנוכה, מכל מקום שמחת אותה שנה נגמרה בחג הסוכות, הלכך מביא ואינו קורא .

וכיון שהפריש את הביכורים קודם לחג הסוכות, והיו ראוים לקריאה, וחלה עליהם חובת קריאה, וכשעבר עליהם החג, נדחו מקריאה, לכן ירקבו.

ואי סלקא דעתך

ש

קרייה אין מעכבת בהן

בהבאת ביכורים,

אמאי ירקבו?

והרי יכול עדיין להביאם בלא קריאה.

ומתרצינן: לעולם בראוים לקריאה אין קריאה מעכבת בהבאת ביכורים, אבל באלו שעבר זמנם ואינם ראוים יותר לקריאה, קריאה מעכבת בהם.

כדרבי זירא,

ד

תנן במסכת מנחות [קג ב]: האומר הרי עלי מנחה של ששים ואחד עשרונים קמח, מביא ששים עשרונים קמח בכלי אחד, ועשרון אחד בכלי אחר. משום שעד ששים עשרונים, יכול הקמח להיבלל עם השמן של המנחה היטב בכלי אחד. אבל ששים ואחד עשרונים קמח, קים להו לרבנן שאינם נבללים יפה עם השמן.

והקשו בגמרא שם, מה איכפת לנו שאינם נבללים יפה, והרי תנן: שאם לא בלל את הקמח בשמן, בדיעבד המנחה כשרה.

ו

אמר רבי זירא: כל ה"ראוי" לבילה, אין בילה מעכבת בו.

ולכן עד ששים עשרונים המנחה כשרה אף שלא נבללה

וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו.

ולכן ביותר מששים עשרונים המנחה פסולה.

ודין זה של רבי זירא לא נאמר רק לגבי בלילה, אלא כלל הוא בכל התורה, ולכן גם לגבי קריאה בהבאת ביכורים, כל ביכורים שראויים לקריאה, אין קריאה מעכבת בהם. אבל כל שהיה ראוי לקריאה, שנקטף לפני החג, וחלה עליו חובת קריאה, ועבר החג, ואינו ראוי עתה לקריאה, קריאה מעכבת בו.

רב אחא בר יעקב מתני לה

את הדין של רבי אלעזר אמר רבי אושעיא שהנחה מעכבת בבכורים ואין קריאה מעכבת בהם,

כדרבי אסי אמר רבי יוחנן,

שרב אסי אמרה בשם רבי יוחנן.

ו

היה

קשיא ליה ד

ברי

רבי יוחנן אד

ברי

רבי יוחנן.

שהיה קשה לו:

ומי אמר רבי יוחנן,

בכורים, הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.

והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: בכורים, מאימתי מותרין לכהנים?

ואמר ליה: הראוין לקרייה,

מעצרת ועד החג, מותרין רק

משקרא עליהן.

ו

אותם

שאין ראוין לקרייה,

מותרין

משראו פני הבית

המקדש, כלומר משיכנסו לעזרה, והנחה לא מעכבת כלל.

קשיא

דברי רבי יוחנן מ

קרייה אקרייה

שלעיל אמר שאין קריאה מעכבת, וכאן אמר שקריאה מעכבת.

וכן

קשיא

דבריו מ

הנחה אהנחה

שלעיל אמר שהנחה מעכבת, וכאן אמר שאין הנחה מעכבת.

ומתרצינן:

קרייה אקרייה לא קשיא.

הא,

המאמר של רבי יוחנן שקריאה מעכבת, הוא אליבא ד

רבי שמעון,

שהעמדנו את משנתנו לעיל כמותו, שלמד מ"תרומת ידך" שכהן האוכל לפני קריאה עובר בלאו.

הא

שאמר רבי יוחנן שאין קריאה מעכבת, הוא אליבא ד

רבנן,

החולקים וסוברים, שאין קריאה מעכבת.

וכן

הנחה אהנחה, נמי לא קשיא.

הא,

המאמר שאין הנחה מעכבת, לדברי רבי

יהודה

הוא, שדורש את ה"והנחתו" הנוסף שבתורה לענין תנופה, ואין המקרא חוזר ושונה "הנחה" בכדי לומר שהוא לעיכובא.

והא

שאמר רבי יוחנן שהנחה מעכבת, דיבר אליבא ד

רבנן,

שדורשים מכך שהתורה חזרה ושנתה בביכורים "הנחה", כדי לומר שהנחתם לפני המזבח היא לעיכובא.

מאי רבי יהודה

[היכן נאמרו דברי רבי יהודה]?

דתניא: רבי יהודה אומר, "והנחתו", זו תנופה,

שקורא "והנחתו" מלשון "ולא נחם אלקים" [שמות יג], שהוא מנחה אותו לארבע רוחות, ומעלה ומוריד.

אתה אומר

ש"והנחתו"

זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש?

כשהוא אומר

קודם לכן

"והניחו", הרי הנחה אמור

כבר.

הא מה אני מקיים

לדרוש מ

"והנחתו"?

-

זו תנופה.

והיות ולרבי יהודה, אין לענין הנחה אלא פסוק אחד, ולא שנה עליו הכתוב, היא אינה מעכבת.

ומאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה,

וסובר שהנחה מעכבת?

רבי אליעזר בן יעקב היא,

שלומד תנופה מפסוק אחר.

דתניא

: כתוב בתורה

"ולקח הכהן הטנא מידך", לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי רבי אליעזר בן יעקב.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב?

כיצד למד ממשמעות הפסוק הזה שמדבר על תנופה?

ומבארינן:

אתיא

גזירה שוה

"יד יד" מ

תנופת חזה ושוק ואימורין ד

שלמים.

כתיב הכא "ולקח הכהן הטנא מידך".

וכתיב

גבי תנופה דשלמים

"ידיו

[של הבעלים של השלמים]

תביאינה את אשי ה'"

[

ויקרא ז'

]

.

ולומדים מזה,

מה כאן

בביכורים, מדובר בידיו של

כהן

דכתיב "ולקח הכהן" ,

אף להלן,

בשלמים צריך שיהיה בידיו של ה

כהן.

וכן לומדים משלמים לביכורים,

מה להלן

בשלמים מדובר בידיו של

בעלים, אף כאן

בביכורים צריך שיהיה בידי ה

בעלים.

הא כיצד

מניפים שניהם?

מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים,

שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, והכהן מניח ידיו תחת שוליו,

ומניף.

אמר רבא בר אדא אמר רבי יצחק: בכורים

-