Kidushín 57b — el Talmud en español

ו

הרי

בהמת

מוקצה

[שהוקצתה לתקרובת עבודה זרה],

ונעבד

[בהמה שעבדו לה עבודה זרה],

דבעלי חיים נינהו, ואסירי

לגבוה איסור עולם!?

ומשנינן:

כי אסירי לגבוה

, אבל

להדיוט מישרא שרי

, ואנו לא אמרנו אלא באיסור להדיוט כבמשולחת.

תו

מתקיף לה רבי ירמיה

ליסודו של רבי יוחנן:

הרי

שור

רובע

את האשה,

ונרבע

מן האיש

בעדים

ונגמר דינם לסקילה,

דבעלי חיים נינהו, ואסירי

להדיוט באכילה והנאה, ואין להם היתר לעולם!?

אלא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים

איסור עולם.

דבי רבי ישמעאל תנא

מקור להיתר משולחת:

משום

דאמר קרא

גבי ציפור המשולחת: "

ושלח את הצפור החיה על פני השדה

", וללמד הוא בא:

כשדה, מה שדה מותרת, אף האי

ציפור המשולחת

נמי מותרת

.

ומקשינן: וכי אטו

האי

"

שדה

"

להכי

להתיר את המשולחת -

הוא דאתא

, והרי

ההוא

קרא ד"שדה"

מיבעי ליה

[נצרך הוא ללמד],

לכדתניא

:

זה שאמרה תורה: ושלח את הצפור החיה על פני ה

שדה

", ללמד הוא בא:

שלא יעמוד

דרך משל

ביפו

שחומתה גובלת עם הים,

ויזרקנה לים

, משום דבעינן שיזרקנה ל"שדה" ; ולא יעמוד דרך משל

בגבת

שחומתה גובלת עם המדבר,

ויזרקנה למדבר

שאינו "שדה"

; ושלא יעמוד חוץ לעיר, ויזרקנה בתוך העיר

.

אלא כל שעומד בעיר

[יעמוד בעיר]

ויזרקנה חוץ לחומה

של העיר.

ואם כן האיך נלמוד מ"שדה" שהמשולחת מותרת, והרי נצרך פסוק זה ללמדנו את סדר השילוח!?

ומפרשינן:

ואידך

כלומר: תנא דבי רבי ישמעאל שלמד מ"שדה", שהמשולחת מותרת בהנאה, אמר לך:

אם כן

שאינו בא אלא ללמד את סדר השילוח -

ניכתוב קרא

: "ושילח על פני

שדה

",

מאי

"

השדה

"!?

שמע מינה תרתי

דינים, הן סדר שילוח, והן שהמשולחת מותרת בהנאה!

רבא אמר

מסברא יש להתיר את המשולחת: כי ודאי

לא אמרה תורה: שלח

את הצפור ותהא

לתקלה

למוצאה, שהמוצא אינו יודע שהיא אסורה בהנאה כי אינה מכירה, ונכשל בהנאתה.

שנינו במשנה: המקדש ...

בשער נזיר

... אינה מקודשת:

ומפרשינן:

מנלן

ששער נזיר אסור בהנאה?

דאמר קרא

גבי נזיר: "

קדש

[הדל"ת בחולם וחסר וי"ו]

יהיה גדל פרע שער ראשו

", ולכך כתבה התורה בחסרון וי"ו, כדי לקרותו "קודש", וללמדנו:

גידולו יהיה קדוש

. ומקשינן: אם כן נאמר:

אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין!?

מי קרינן

"

קודש

" דמשמע: שם קדושה, עד שנאמר הוא ודמיו קדושים!? והרי סוף סוף "

קדוש

"

קרינן

, ולכך קראתו התורה "קדוש" כדי ללמד: הוא יהיה קדוש ולא דמיו.

שנינו במשנה: המקדש ...

בפטר חמור

... אינה מקודשת:

שואלת הגמרא: האם

נימא

ד

מתניתין

האוסרת פטר חמור בהנאה -

דלא כרבי שמעון, דתניא

:

פטר חמור אסור בהנאה, דברי רבי יהודה; ורבי שמעון מתיר

.

הרי שרבי שמעון מתיר פטר חמור בהנאה, ואילו משנתנו סוברת שפטר חמור אסור בהנאה, ולכן אינה מקודשת בו.

אמר

דחה

רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: משנתנו במקדש בפטר חמור

לאחר עריפה, ודברי הכל

היא, שאף רבי שמעון לא התיר אלא קודם עריפה.

שנינו במשנה: המקדש ... ב

בשר בחלב

... אינה מקודשת:

ומפרשינן:

מנלן

שבשר המתבשל בחלב אסור בהנאה?

דתנא דבי רבי ישמעאל

: "

לא תבשל גדי בחלב אמו

" שאמרה תורה

שלש פעמים: אחד

בא ללמד על

איסור אכילה

של בשר שנתבשל בחלב.

ואחד

בא ללמד על

איסור הנאה

ממנו.

ואחד

בא ללמד את

איסור

ה

בישול

עצמו.

ומפרשינן:

מתניתין

האוסרת בשר בחלב בהנאה -

דלא כי האי תנא, דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר

[משום רבי שמעון בן יוחאי]:

בשר בחלב אסור באכילה, ומותר בהנאה, שנאמר

: "

כי עם קדוש אתה לה'

אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו

",

ולהלן הוא אומר

: "

ואנשי קודש תהיון לי

ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו",

מה להלן: אסור באכילה ומותר בהנאה

שהרי אמרה תורה: "לכלב תשליכון אותו",

אף כאן

בבשר בחלב -

אסור באכילה, ומותר בהנאה

.

שנינו במשנה: המקדש ...

וחולין שנשחטו בעזרה

... אינה מקודשת:

ומפרשינן:

מנא הני מילי

שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה?

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר

:

אמרה תורה: שחוט

את

שלי בשלי

[שחוט את זבחי בחצירי] -

ו

אמרה תורה: שחוט את

שלך בשלך

[חולין שלך בחצירך] -

והרי הם למדים זה מזה:

מה שלי בשלך

, קדשים שנשחטו בחוץ,

אסור

בהנאה, שהרי מי יתיר את האיסור שהיה עליהם מחיים, כיון שאין דמו נזרק -

אף שלך בשלי

דהיינו חולין שנשחטו בעזרה,

אסור

בהנאה.

ומקשינן: ומאחר שהם למדים זה מזה, נאמר:

אי מה שלי בשלך ענוש כרת

על שחיטתו,

אף שלך בשלי

[חולין בעזרה] יהא

ענוש כרת

על שחיטתו!? ומשנינן: כי

אמר קרא

גבי "שחוטי חוץ": "

ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה'

[לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך]

ונכרת

", ולכך הוסיפה התורה ואמרה: "קרבן", ולא אמרה "להקריב לה'", כדי ללמד:

על קרבן

הוא

ענוש כרת

כששחטוהו בחוץ, אבל

על חולין שנשחטו בעזרה אין

הוא

ענוש כרת

.

ומקשינן: אם כן, הרי

איכא למיפרך

על עצם הלימוד מ"שחוטי חוץ" על חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים בהנאה, כי:

מה ל

"

שלי בשלך

"

שכן ענוש כרת

על השחיטה, תאמר ל"שלך בשלי" שאין ענוש כרת על השחיטה, והיות ואינו ענוש כרת אף לא יאסר בהנאה!?

אלא

מכח קושיא זו

אמר אביי

, ד

מהכא

יש ללמוד לחולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים בהנאה ; דתניא:

נאמר [ויקרא ג א]: "ואם זבח שלמים קרבנו ...

ושחטו

פתח אוהל מועד", ומשמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -

ונאמר עוד [ויקרא ג ו]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים ...

ושחט אותו

לפני אוהל מועד", ואף מפסוק זה משמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -

ונאמר עוד [ויקרא ג יב]: "ואם עז קרבנו [לשלמים] ...

ושחט אותו

לפני אוהל מועד", ואף מפסוק זה משמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -

ו

תלתא קראי יתירי

[שלש כתובים מיותרים, שהרי היה יכול לומר בכולם "ושחט"] ללמד: שלא ישחט חולין בעזרה

מה תלמוד לומר

, כלומר: למה צריכים שלשה פסוקים ללמד על כך?

ומפרשת הברייתא:

לפי שנאמר

[דברים יב כ]: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר.

כי ירחק ממך המקום

[אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם]

וזבחת

מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך", ובפרשה זו התיר להם הקב"ה לאכול בשר תאוה - מבהמות הראויות לקרבן - שנאסר להם במדבר.

ולמדנו:

ברחוק מקום

[חוץ לעזרה]

אתה זובח

חולין,

ואי אתה זובח

חולין

במקום קרוב

[בעזרה],

פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה

.

ומפרשת הברייתא, שבהכרח אין די בפסוק זה, וצריכים מיעוט נוסף, ומשום:

שהרי

ואין לי

ללמוד מפסוק זה

אלא

שיהיה אסור לשחוט בעזרה, אלא חולין

תמימים הראוים ליקרב

שבאלו הפרשה מדברת, כי על אלו בלבד נצטוו במדבר להביאם ולהקריבם, ואלו הותרו להם בפרשה זו -

מנין לרבות

אף חולין

בעלי מומין

שאינם ראוים ליקרב, שאף הם לא יישחטו בעזרה -

ואפילו אם הייתי נדחק ואומר, ש

מרבה אני את

הבהמות

בעלי מומים

שהם אסורים לישחט בעזרה,

שכן

הוא

מין הכשר

להקריבו לקרבן, ודומה למה שנאסר להם במדבר.

עדיין הייתי אומר:

מנין לרבות

אף

את החיה

שאינה מין הכשר לקרבן, שיהא אסור לשוחטה בעזרה - ואפילו אם הייתי נדחק ואומר ש

מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה

, ודומה לה בפרט זה -

עדיין הייתי אומר:

מנין לרבות

אף

את העופות

שדין שחיטתם אינו מפורש בתורה, שאף הם לא יישחטו בעזרה?

ולפיכך

תלמוד לומר

: "

ושחטו

" "

ושחט אותו

" "

ושחט אותו

", שלשה מיעוטים, ושוב, לא די שנפרש את המיעוט על עופות שהם ודאי צריכים מיעוט מיוחד, אלא אף על בעלי מומין וחיה, כי מאחר שנכתבו מיעוטים, מסתבר שללמד את שלשת אלה בא הכתוב, ולא מסברא הם נלמדים כפי שהיינו יכולים לידחק.

ממשיכה הברייתא לבאר:

יכול לא ישחוט

חולין בעזרה,

ו

אולם

אם

עבר ו

שחט

חולין בעזרה

יהא מותר

באכילה?

לפיכך

תלמוד לומר

: "

כי ירחק ממך המקום

...

וזבחת

...

ואכלת

בשעריך":

מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שנשחטו בעזרה

.