Kidushín 57a — el Talmud en español

ואידך

תנאים שאינם דורשים מ"בעל השור נקי" לכופר ולולדות, וסוברים שהוצרך הכתוב ללמד איסור הנאה בעורו, הוא משום ד"

את

"

לא דריש

בשום מקום שהוא בא לרבות, ו

כי האי תנא

שפירש מלדרוש "אתין" שבתורה:

דתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל

"

את

"

ין שבתורה

שהם באים לרבות, אולם

כיון שהגיע ל

"

את ה'

אלהיך תירא

",

פירש

, כי ירא לרבות שום דבר להשותו למורא המקום.

אמרו לו תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהם!?

אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה

.

עד שבא רבי עקיבא, ולימד

: "

את ה'

אלהיך תירא

"

לרבות תלמידי חכמים

, שיהא מורא רבך כמורא שמים.

שנינו במשנה: המקדש ...

בעגלה ערופה

... אינה מקודשת:

ומפרשינן:

מנלן

שעגלה ערופה אסורה בהנאה?

אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה

כקדשים

[כקרבנות], שנאמר בפרשת עגלה ערופה [דברים כא]: "כי ימצא חלל ... לא נודע מי הכהו ... והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר ... והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל ... וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ... "כפר" לעמך ישראל אשר פדית ה'", ולפיכך אסורה היא בהנאה כמו הקדשים.

שנינו במשנה: המקדש ... ב

ציפורי מצורע

... אינה מקודשת:

המצורע שנרפא מצרעתו, מביא שתי צפורים במקום מושבו מחוץ למחנה, בדם האחת מטביל הכהן עץ ארז ושני תולעת ואזוב עם הצפור החיה, ומזה בהם הכהן על המצורע, ולאחר מכן משלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה, והמצורע מגלח תגלחת ראשונה וטובל ומותר להכנס למחנה, שהמצורע משולח חוץ לשלש מחנות; וסופר המצורע שבעת ימים ["ימי ספרו" או "ימי גמרו"], ומגלח תגלחת שניה ביום השביעי, ומביא ביום השמיני כבש אחד לאשם ולוג שמן, ומזה מדם האשם ומלוג השמן על תנוך ובוהני המצורע, ומביא עוד כבשה לחטאת וכבש לעולה, ומשהביא קרבנותיו מותר המצורע לאכול בקדשים.

ומפרשינן:

מנלן

שציפורי מצורע אסורים בהנאה?

דתנא דבי רבי ישמעאל

:

הואיל ו

נאמר

בתורה דין קרבן שהוא "

מכשיר

",

ו

דין קרבן שהוא "

מכפר

" הנעשים שניהם

בפנים

, כיצד: אשם מצורע הוא "מכשיר" את המצורע לאכול בקדשים, ונעשה בפנים בעזרה, ושאר הקרבנות הם "מכפרים" הנעשים בפנים בעזרה.

ונאמר

עוד בתורה דין "

מכשיר

"

ו

דין "

מכפר

"

מבחוץ

, כיצד: צפורי מצורע הם מכשירים את המצורע לבוא אל המחנה, ומעשיהן בחוץ ; ונאמר דין עגלה ערופה שהיא מכפרת כקדשים, ונעשית בחוץ - והרי אנו לומדים את אלו מאלו:

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר

לאוסרם בהנאה, שהרי אשם המצורע - שהוא המכשיר - קרבן גמור הוא ואסור בהנאה, ודינו כשאר הקרבנות המכפרים ;

אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר

, ולמדנו להשוות ציפורי מצורע המכשירים, לעגלה ערופה המכפרת, לענין איסור הנאה.

איתמר

:

ציפורי מצורע מאימתי אסורים

הם בהנאה:

רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה

של האחת נאסרת השחוטה, והמשולחת מותרת מתחילתה.

וריש לקיש אמר: משעת לקיחה

של הצפורים נאסרו שתיהן, והמשולחת ניתרת בשילוח, כדלקמן.

רבי יוחנן אמר משעת שחיטה

: משום ד

שחיטה הוא דאסרה לה

, [שחיטה היא האוסרת אותה].

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

ריש לקיש אמר משעת לקיחה

:

משום דילפינן בגזירה שוה: "

קיחה קיחה

"

מעגלה ערופה, מה עגלה ערופה

שנאמר בה: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר", אסורה היא בהנאה

מחיים, אף ציפורי מצורע

שנאמר בהם: "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות", אסורים הם בהנאה

מחיים

, והיינו משעת לקיחה, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן:

ועגלה ערופה גופה מאימתי

היא נאסרת בהנאה בחייה:

אמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה

מאימתי היא נאסרת,

ושכחתי; ונסבין חבריא

, [וסבורים התלמידים מדעתם]

לומר: ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה

, כי היא הגורמת לה שם עריפה.

ומקשינן: אם כן שבעגלה ערופה עצמה אינה נאסרת משעת לקיחה, תיקשי לריש לקיש:

מה עגלה ערופה משעת לקיחה

ממש

לא מיתסרא

אלא משעת ירידתה לנחל איתן,

אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי

[אינם נאסרים]!?

ומשנינן:

הכי השתא

[וכי הראיה דומה לנידון]!?

התם

גבי עגלה ערופה -

אית ליה גבול אחרינא

מחיים [יש מקום לגבול אחר], ולא משעת לקיחה, דהיינו מירידתה לנחל איתן.

אבל

הכא

גבי צפורי מצורע -

מי אית ליה גבול אחרינא

מחיים [וכי אטו שייך גבול אחר שתיאסר בו מחיים]!? ומאחר שאין גבול אחר, ובהכרח אתה למד מעגלה ערופה שכבר מחיים היא אסורה, הרי מוכח שכבר משעת לקיחה נאסרה, שאם לא עכשיו, אימתי.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

הסובר שציפורי מצורע נאסרים מחיים, מהא דתניא:

כתיב: "

כל צפור טהורה תאכלו

", ולכך אמר הכתוב: "כל" כדי

לרבות את

ציפור המצורע

המשולחת

, שהיא מותרת אף באכילה.

וכתיב עוד: "

וזה אשר לא תאכלו מהם

, הנשר והפרס והעזניה", ולכך אמר הכתוב "אשר" כדי

לרבות את

ציפור המצורע

השחוטה

שהיא אסורה.

ואי סלקא דעתך

ששתי הצפרים אסורות מחיים, אם כן ריבוי זה למה!? שאם ללמדנו שלאחר שחיטה היא אסורה, הרי מילתא דפשיטא היא, שאם

מחיים

היא כבר

אסורה, לאחר שחיטה מיבעיא!?

ומשנינן: צריך ללמדנו שהשחוטה אסורה כשנשחטה אף שכבר נאסרה מחיים, כי

מהו דתימא: מידי דהוה

ציפור מצורע -

אקדשים, דמחיים

הם

אסירי

באכילה,

ואתיא

[ובאה]

שחיטה

עם שאר עבודות הקרבן

ומכשרה להו

באכילה ; ואף זו תוכשר לאכילה אחר גמר מצותה.

לפיכך

קא משמע לן

הפסוק שאף לאחר גמר מצותה היא אסורה.

תו

איתיביה

רבי יוחנן לריש לקיש - הסובר: משעת לקיחה נאסרו שתי צפורי מצורע - מהא דתנן במסכת נגעים [יד ה]:

שחטה

לציפור האחת

ונמצאת טריפה

,

יקח זוג לשניה

החיה, ואינו צריך להביא שתי צפרים אחרות, אלא אחת בלבד במקום זו שנמצאת טריפה,

והראשונה

שנמצאת טריפה

מותרת בהנאה

.

וקא סלקא דעתין לפרש שבדק בסימנים ונמצא שנטרפה רק בשחיטתה, וכגון שניקב הושט, דהכי משמע לשון "ונמצאת טריפה", שלא היתה טריפה מקודם על ידי נקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה, ולפיכך תמהינן:

ואי סלקא דעתך

כבר

מחיים

היא

אסורה

, אם כן

הראשונה אמאי מותרת בהנאה;

כי הניחא אם השחיטה אוסרתה, הרי בשעת שחיטה היתה טריפה, אבל אם הלקיחה אוסרתה, שמא בשעת לקיחה עדיין לא היתה טריפה!?

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

הכא

במשנה זו

במאי עסקינן: כגון שנמצאת טריפה בבני מעיה

, ולכך שנינו "ונמצאת" שהוא דבר שאינו ניכר קודם שחיטה,

דלא חל עלה קדושה כלל

, שהרי משעת לקיחה טריפה היתה.

איתיביה

עוד לריש לקיש הסובר דמשעת לקיחה נאסרו הצפורים, מהא דתניא:

שחטה

לצפור האחת

שלא באזוב

[שלא היה שם אזוב],

ושלא בעץ ארז, ושלא בשני תולעת

:

רבי יעקב אומר: הואיל ו

כבר

הוקצה

הצפור

למצותה

, הרי היא

אסורה

בהנאה.

רבי שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה, מותרת

, ומפרש לה ואזיל.

עד כאן לא פליגי, אלא

:

ד

מר

רבי יעקב -

סבר: שחיטה שאינה ראויה

וכשירה למצותה, מכל מקום

שמה שחיטה

לאוסרה.

ומר

רבי שמעון -

סבר: שחיטה שאינה ראויה

למצותה

לא שמה שחיטה

לאוסרה.

ומיהו שמע מינה

דכולי עלמא

בין תנא קמא ובין רבי שמעון -

מיהא

מודים ד

מחיים לא מיתסרא

, כי אם נאסרת היא מחיים, במה פקע איסורה ; ותיקשי לריש לקיש הסובר: משעת לקיחה נאסרו!?

ומשנינן:

תנאי היא

שנחלקו בדבר, כי יש מי שחולק על תנאים אלו וסובר שהן נאסרות מחיים, וכמותם סובר ריש לקיש

! דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר

"

מכשיר

" [אשם מצורע]

ו

"

מכפר

" [כל הקרבנות]

מבפנים

בעזרה,

ונאמר: "מכשיר

" [צפורי מצורע] "

ומכפר

" [עגלה ערופה]

בחוץ

-

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר

לאסור את האשם בהנאה כמו שנאסרו המכפרים.

אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר

, לאסור את צפורי המצורע כמו העגלה הערופה.

וסובר ריש לקיש, שמדברי תנא דבי רבי ישמעאל משמע, שכשם שהעגלה הערופה נאסרת מחיים, כך צפורי מצורע נאסרות מחיים.

גופא

: "

כל צפור טהורה תאכלו

",

לרבות את

הציפור

המשולחת

של מצורע שהיא מותרת באכילה ; "

וזה אשר לא תאכלו מהם

",

לרבות את

הציפור

השחוטה

של מצורע שהיא אסורה:

ומקשינן: מנין לך ללמוד שהריבוי המתיר בא להתיר משולחת, והריבוי האוסר בא לאסור את השחוטה,

ו

הרי

איפוך אנא

את הריבויים, ואומר: ריבוי המתיר בא להתיר את השחוטה, והריבוי האוסר בא לאסור את המשולחת!?

ומפרשינן:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: לא מצינו בעלי חיים שאסורים

איסור עולם, ובהכרח שאת המשולחת בא הכתוב להתיר, שאם אסורה היא, הרי אין לה מתיר.

מתקיף לה רב שמואל בר רב יצחק

ליסוד זה שאמר רבי יוחנן:

ו

כי אטו

לא

מצינו בעלי חיים שאסורין איסור עולם!?