Kidushín 24a — el Talmud en español

דתניא

:

אין אשה פודה מעשר שני בלא

שתוסיף

חומש

על הקרן.

אלו הם דברי חכמים: ובשלב הזה הגמרא הבינה, שהמדובר במעשר שני שהפריש הבעל מפירות שגדלו בשדותיו. והאשה שפודה אותם, נחשבת כבעלה, והרי זה כאדם שפודה את פירות המעשר שלו עצמו, שצריך להוסיף חומש.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום

[בשם]

רבי מאיר: אשה פודה מעשר שני

של בעלה

בלא חומש

, מאחר שהמעשר שני אינו שלה.

ויש לדון בדברי הברייתא:

היכי דמי?

באיזה אופן מדובר כאן? למי שייכים המעות ולמי הפירות?

אילימא,

אם נאמר, שמדובר באשה שבאה לפדות את המעשר

בזוזי דבעל,

ואף ה

מעשר

הוא מעשר שני

דבעל,

אם כן בודאי

שליחותיה דבעל קא עבדה

. הרי האשה באה מכח שליחות הבעל, שרוצה לפדות במעותיו את המעשר. וכיצד יתכן שרבי מאיר יפטור אותה מלהוסיף חומש?

ובהכרח אין מדובר בברייתא באופן זה.

ואלא

שמה תאמר, שמדובר

בזוזי דידה

במעות השייכים לאשה מלפני הנישואין, שהכניסתם לבעל בתורת "נכסי מלוג", ,

ו

ה

מעשר

שני הוא

דידיה

, של הבעל.

אם כן, בודאי האשה נחשבת כאדם אחר הבא לפדות מעשר שאינו שלו. ובענין מעשר נאמר "וכי יגאל

איש

ממעשרו",

ולא

"

אשה

ממעשר בעלה". וכיצד יתכן שחכמים יחייבו את האשה להוסיף חומש על הפדיון?

ובהכרח, אין מדובר במשנתנו באופן זה.

אלא,

מאחר שנדחו שתי הדרכים הללו בהסבר הברייתא,

לאו, כי האי גוונא,

האם לא באופן שכזה דיברה הברייתא -

דאקני לה אחר מנה

, שהקנה לה אדם אחר מנה,

ואמר לה

: קני את המנה

על מנת שתפדי בו את המעשר

-

לדעת חכמים: כאשר הנותן אמר "קני את המנה", קנאו הבעל. ובמה שהוסיף ואמר "על מנת", לא עשה דבר. ונמצא שהמעות של הבעל, והאשה פודה את המעשר בשליחותו, ולפיכך צריכה להוסיף חומש.

לדעת רבי מאיר: מלכתחילה הנותן לא הקנה לאשה את המעות אלא לענין שתוכל לפדות בהן את המעשר כדין איש אחר שאינו מוסיף חומש, ולפיכך אין הבעל זוכה ממנה את המעות, שהרי הוא אינו יכול לפדות את מעשרו בלא להוסיף חומש. , .

ו

קשה: נמצא, ש

איפכא שמענא להו!

שמענו מדברי חכמים ורבי מאיר בענין מעשר, להיפך ממה שלמדנו מדבריהם בענין שחרור עבד. שהרי בענין שחרור עבד אמר רבי מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו ואפילו אם הנותן אמר "על מנת שתצא בו לחירות". וחכמים אמרו שיש קנין לעבד בלא רבו באופן הזה. ואילו בענין מעשר למדנו להיפך!

והגמרא מביאה שני תירוצים שנאמרו על הקושיא הזאת:

א.

אמר אביי: איפוך!

הפוך את דברי רבי מאיר וחכמים שבברייתא בענין מעשר, וכך יש לשנותם:

אשה פודה מעשר שני בלא חומש.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש.

והרי זה כשיטתם לענין שחרור עבד.

ב.

רבא אמר

תירוץ אחר:

לעולם לא תיפוך

. אל תהפוך את השיטות בברייתא, אלא יש להעמיד את הברייתא באשה שבאה לפדות מעשר במעות של הבעל -

והכא, במעשר דאתא מבי נשא, עסקינן

. כאן מדובר שמת אביה של האשה, והיה לו מעשר שני, וירשתו האשה בתוך שאר הנכסים שירשה מאביה. ונחלקו רבי מאיר וחכמים מה דין המעשר הזה:

ירושה שנופלת לאשה לאחר נישואיה, דינה כדין נכסי מלוג, שקונה בה האשה קרקע, והקרקע היא שלה, ואילו הפירות הגדלים בה הם של הבעל.

ונחלקו רבי מאיר ורבנן, האם דין מעשר שני שירשה האשה, דינו כדין שאר הנכסים שהאשה יורשת מאביה:

ורבי מאיר לטעמיה

[לשיטתו],

דאמר

להלן [נב ב]:

מעשר

שני -

ממון

של

הקדש

[גבוה]

הוא!

והבעלים אוכלים אותו משל גבוה.

ולפיכך דינו שונה מדין שאר הירושה, כי זה שתיקנו חכמים בירושת האשה שיהיה דינה כדין נכסי מלוג, והבעל אוכל את פרותיה, הוא רק בנכסים השייכים לאשה והם ממונה. אבל לא בירושת מעשר שני, שהוא ממון גבוה, ולכן הבעל אינו זוכה במעשר שני.

וכאשר האשה באה לפדות את הפירות הללו במעות של הבעל, הרי זה כאילו הבעל פודה את פירות המעשר של האשה, במעות שלו ואינו משלם חומש, מפני שאין המעשר שלו.

ו

אילו

רבנן

, הולכים

לטעמייהו

[לשיטתם],

דאמרי

להלן [שם]: מעשר שני -

ממון הדיוט הוא!

וחלה עליו תקנת חכמים, והרי הוא כנכסי מלוג שקונים בהם קרקע, והפירות הגדלים בה שייכים לבעל.

ומאחר שהאשה פודה את פירות המעשר שני, שיש לבעל זכות בהם מדין נכסי מלוג, במעות הבעל,

הילכך שליחותא דבעל קעבדא,

האשה עושה בפדיה זאת את שליחות הבעל, והרי זה כאילו הבעל עצמו פודה את מעשרו במעותיו, ועליו להוסיף חומש.

עד כאן הגמרא דנה ביציאות עבד כנעני שהוזכרו במשנתנו [כסף ושטר]. ועתה הגמרא מביאה ברייתא שמוסיפה יציאה נוספת:

תנא: יוצא בשן ועין

אם האדון הפיל את שינו או את עינו של העבד הרי זה יוצא לחרות. ,

ו

לאו דוקא שן ועין, אלא הוא הדין בכל

ראשי

ה

אברים

, שאם הפילום

אינם חוזרים

לקדמותם. , .

ועתה הגמרא מבררת מנין לה לברייתא, שהעבד יוצא בכך לחרות: והוינן בה:

בשלמא,

אמנם נכון שיציאות ב

שן ועין כתיבי

, נאמרו בפירוש בכתוב.

אלא

יציאה לחרות ב

ראשי אברים

-

מנלן?

ומשנינן: כיון שאמר הכתוב שן ועין, אנו לומדים מכאן את כל האברים שהם

דומיא דשן ועין

[הדומים לשן ועין]:

מה

כמו

שן ועין

, שהם

מומין שבגלוי

, באברים חיצוניים הנראים לעין,

ו

כאשר הם נופלים הם

אינן חוזרין.

אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין

דינם כדין שן ועין, ואם האדון הפילם הרי העבד יוצא לחרות.

ומקשינן: כל זה היה נכון אילו לא היה נאמר בתורה אלא שן בלבד.

ו

אולם, מאחר שנאמר גם עין,

אימא ניהוו,

אמור שיהיו

שן ועין

כ"

שני כתובים הבאים כאחד

".

ו

יש לנו כלל, ש

כל שני כתובים הבאים כאחד

-

אין מלמדים

לדבר אחר, אפילו הוא דומה להם.

כי אילו התורה היתה מתכוונת לנקוט דוגמא בעלמא, ללמד ממנה על כל הדומה לה, די היה לנקוט דוגמא אחת בלבד כדי ללמוד ממנה על כל הדומים לה.

ומאחר שאמר הכתוב שני דברים, בהכרח שכוונתו ללמד שהכתובים הללו אינם דוגמאות, אלא הדין נאמר רק בהם ולא בדומה להם.

ולפי זה, אין העבד צריך לצאת אלא בשן ועין שנאמרו בתורה, ולא בדברים אחרים.

ואם כו, קשה: מדוע שנינו בברייתא שהעבד יוצא בכל ראשי אברים שאינם חוזרים!?

ומתרצינן:

צריכא

.

כאן יש צורך בשני הכתובים, גם שן וגם עין, ולכן אפשר ללמוד מהם, על אף היותם "שני כתובים".

כי הכלל שאמרו חכמים "כל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין", לא נאמר אלא במקום שאילו היינו למדים מן הכתובים למקומות אחרים, היה קשה: מדוע לא די בכתוב אחד שישמש כדוגמא?

אבל לגבי שן ועין, כיון שהוצרך הכתוב לומר גם את שן וגם את עין, וכפי שתבאר הגמרא, אפשר ללמוד משן ועין לכל האברים.

דאי כתב רחמנא

רק "

שן

",

הוה אמינא,

הייתי אומר, ש

אפילו

-