Kidushín 23b — el Talmud en español

לרבי שמעון בן אלעזר

, הסובר שהעבד עצמו אינו יכול לקבל את גיטו מיד רבו, יש להסתפק:

מהו שיעשה

העבד אדם אחר שיהיה

שליח

עבורו

לקבל

את

גיטו מיד רבו?

, .

וצדדי הספק הם:

כיון ד

רבי שמעון בן אלעזר

גמר

[דרש] גזרה שוה "

לה לה

"

מאשה

אם כן ראוי לומר שאף לענין זה דינו

כאשה.

וכשם שאשה יכולה לעשות שליח לקבלה, שיקבל את גיטה מבעלה, כך גם העבד יכול לעשות כן.

או דילמא

[שמא] יש לחלק בין אשה לעבד בענין זה:

אשה

, כיון

דאיהי מצי מקבלת גיטה

-

שליח נמי מצי משויא.

אשה, שהיא עצמה יכולה לקבל את גיטה בידה, בכחה למנות שליח במקומה.

אבל

עבד, דאיהו לא מקבל גיטיה

-

שליח נמי לא מצי משוי

.

כיון שהעבד אינו יכול לקבל את גיטו בעצמו, אין בכוחו למנות שליח לדבר שהוא עצמו אינו יכול לעשותו.

[ואף על פי שרבי שמעון בן אלעזר אמר בפירוש שעבד קונה את עצמו על ידי אחרים, יתכן שמדובר באופן שהאחרים עושים זאת שלא בשליחות העבד. אבל אם העבד אמר לאדם אחר לקבל את גיטו, יתכן שאינו יוצא לחרות, מפני שהאדון יתכוין לתת לו את השטר בתורת שליח. והעבד אינו יכול למנות שליח לקבלה ].

בתר דבעיא, הדר פשטא

. לאחר שרבה שאל את השאלה הזאת [אם עבד יכול למנות שליח לקבלה לדעת רבי שמעון בן אלעזר], חזר הוא עצמו ופשט את ספיקו:

מאחר שרבי שמעון בן אלעזר

גמר

[דרש] גזרה שוה "

לה לה

"

מאשה

כדלעיל, לכן דין העבד הוא

כ

דין

אשה

. וכשם שאשה עושה שליח לקבל את גיטה מידי בעלה, כך גם העבד יכול לעשות שליח לקבלה.

ומקשינן על מסקנתו של רבה:

ואלא

, אם נכונה מסקנתו של רבה, יש לתמוה על

הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע

בענין עבודת הכהנים בקרבנות:

הגמרא במסכת נדרים [לה ב] מסתפקת באדם שנדר ואסר על עצמו ליהנות מכהן: האם מותר לאותו כהן להקריב את קרבנותיו?

וצדדי הספק הם:

מצד אחד, הכהן הוא שליח של הבעלים להקריב את קרבנו, ולפיכך אם הכהן הזה יקריב את קרבנותיו, נמצא שהבעלים נהנה מכך שהכהן מקיים את שליחותו. ולכן אסור לכהן להקריב את קרבנותיו.

אך מצד שני, אפשר לומר, שהכהן אינו שליח של הבעלים כלל, אלא הוא נחשב שליח של הקב"ה להעלות את הקרבן לפניו. ומאחר שהכהן אינו מקריב בשליחות הבעלים, מותר לו להקריב את קרבנות המודר, כי אינו נחשב כמהנה את הבעלים. ובענין הזה אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

הני כהני

-

שלוחי דרחמנא נינהו!

הכהנים הללו שלוחי הקב"ה הם בעבודת הקרבנות, ולא שלוחי הבעלים.

ורב הונא בריה דרב יהושע מבאר מנין למד את דבריו:

דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו,

אם יעלה בדעתך לומר שהכהנים שלוחים שלנו [הבעלים] הם, אזי תתעורר קושיא:

מי איכא מידי, דאנן לא מצינן עבדינן, ואינהו מצי עבדי!?

וכי יש דבר שאנו עצמנו איננו יכולים לעשותו, ושלוחנו יכולים לעשותו עבורנו?! פשיטא שלא! כיון השליח אינו יכול להיות עדיף על משלחו.

ומאחר שאנו, הישראלים, איננו יכולים להקריב בעצמנו את קרבנותינו, כיצד נוכל למנות שליח לדבר שאיננו יכולים לעשותו בעצמנו? אלא, בהכרח, הכהנים אינם שלוחים שלנו, אלא של הקב"ה.

עד כאן דברי רב הונא בריה דרב יהושע.

והגמרא מנסה להוכיח שדבריו מנוגדים למסקנת רבה, שאמר [אליבא דרבי שמעון בן אלעזר], שהעבד אינו מקבל בעצמו את גיטו מיד רבו, ובכל זאת הוא יכול לעשות שליח על כך:

שהרי, אם נכונים דברי רבה, יש לתמוה: כיצד אמר רב הונא בריה דרב יהושע שאין דבר שאנו איננו יכולים לעשותו ושלוחנו יכולים לעשותו?

ולא?!

וכי אכן אין דבר כזה?!

והא עבדא, דאיהו

בעצמו

לא מצי מקבל גיטיה, ו

אילו

שליח, מצי משוי!

הלא עבד אינו יכול לקבל את גיטו בעצמו [לדעת רבי שמעון בן אלעזר], ובכל זאת יכול הוא לעשות שליח שיקבל עבורו!

אלא, בהכרח, שרב הונא בריה דרבי יהושע חולק על דברי רבה!

ודחינן:

ולא היא!

אין סתירה בין דברי רב הונא בריה דרבי יהושע לדברי רבה.

כי רב הונא בריה דרבי יהושע דיבר בענין עבודת הקרבנות, ו

ישראל לא שייכי בעבודת הקרבנות כלל

. אין ישראל יכולים לעבוד בעצמם את עבודת הקרבנות בשום אופן, ולפיכך לא יתכן שהם יעשו שלוחים לדבר שאינו שייך בהם כלל.

ואילו רבה דיבר בענין עבד שעושה שליח לקבל את גיטו. ולמרות שעבד אינו יכול לקבל את גיטו שלו בעצמו, אין זה מפני שאינו שייך בקבלת גט, אלא מפני שידו היא כיד רבו, והגט לא יוצא מרשות רבו אל רשותו.

אך כל זה הוא רק לענין קבלת גט שחרור מיד רבו שלו. אבל העבד יכול לקבל גט שחרור עבור עבד אחר, שאינו עבד של רבו, אלא של אדם אחר, מפני שכאשר הגט מגיע לידו, הוא יוצא בכך מרשות רבו של חברו. ונמצא ש

עבד שייך בגיטין.

ומאחר שעבד שייך בגיטין, לפיכך בכחו לעשות שליח לקבל את גיטו מיד רבו שלו [כי למרות שהוא עצמו אינו יכול לקבל את גיטו, אין זה מפני שאינו שייך בגיטין, אלא מפני שידו היא כרשות האדון].

והגמרא מביאה מקור מברייתא לכך שעבד יכול לקבל את גיטו של חברו מיד רבו של חברו:

דתניא: נראין הדברים, שהעבד מקבל

את

גיטו של חבירו,

של עבד אחר,

מיד רבו של חבירו.

אבל לא מיד רבו שלו!

שאם היו שניהם עבדים לאדון אחד, בכגון זה הגט לא יצא מיד האדון. שנינו במשנה: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו.

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים

, שנתנוהו לו במתנה.

והגמרא דנה עתה, מהו שורש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בענין כסף:

והוינןבה:

נימא, בהא קמיפלגי

-

האם נאמר שבסברא דלהלן נחלקו רבי מאיר וחכמים -

דרבי מאיר סבר, אין קנין לעבד בלא רבו,

ואם אחרים נתנו לו מתנה זכה בה רבו.

ו

כיוצא בזה,

אין קנין לאשה בלא בעלה

.

ומאחר שאין קנין לעבד בלא רבו, אפילו אם היה הכסף משל אחרים, האדון זכה בו, ואין בכח העבד לפדות את עצמו באותו ממון.

ורבנן סברי

, אם אחרים נתנו ממון במתנה לעבד, אזי

יש קנין לעבד בלא רבו,

הואיל והאדון אינו יכול לזכות בממון אלא בהסכמת הנותן, שהממון שלו. והנותן לא גמר בלבו שיזכה בו האדון אלא העבד. ולפיכך הממון שלו, ובכחו לפדות את עצמו באותו ממון.

ו

כיוצא בזה,

יש קנין לאשה בלא בעלה.

ודחינן:

אמר רבה, אמר רב ששת

: לא בכך נחלקו.

אלא

דכולי עלמא

, הכל מודים בעבד שקיבל מתנה מאדם אחר סתם, ש

אין קנין לעבד בלא רבו

.

ו

כמו כן,

אין קנין לאשה בלא בעלה.

והכא במאי עסקינן

, במה מדובר במשנתנו -

דאקני

[שהקנה]

ליה אחר מנה, ואמר ליה

לעבד: קנה את המנה

על מנת שאין לרבך רשות בו!

ובזה נחלקו רבי מאיר ורבנן:

רבי מאיר סבר, כי

[כאשר]

אמר ליה

הנותן לעבד "

קני

[קנה] את המנה", מיד

קני עבד וקני רביה

. על ידי שהעבד קנה את המנה, קנה אותו רבו לעצמו.

וכי

, כאשר הנותן המשיך ו

אמר ליה

לעבד:

על מנת

שאין לרבך רשות בו -

לא כלום קאמר ליה!

אמירתו אינה מועילה כלום. [ועיין הערה ].

ורבנן סברי: כיון דאמר ליה

לבסוף "

על מנת

שאין לרבך רשות בו", אנו אומרים שמלכתחילה בשעת הנתינה לא היה בדעת הנותן להקנותו לעבד אלא על מנת שאין לרבו רשות בו.

ולפיכך

אהני ליה תנאיה

, הועיל לו תנאו, ואין האדון זוכה באותו ממון. ולכן בידו של העבד לפדות בו את עצמו.

עד כאן דברי רב ששת.

אך רבי אלעזר חולק על דברי רב ששת, ומפרש את מחלוקת רבי מאיר ורבנן בדרך אחרת:

ורבי אלעזר אמר

: אם הנותן אמר לעבד "קנה את המנה על מנת שאין לרבך רשות בו" -

כל כי

האי

גוונא דכולי עלמא לא פליגי

, באופן הזה לא נחלקו רבי מאיר וחכמים, והכל מודים

דקני עבד וקני רביה

. מפני שאין שום אפשרות שהעבד יזכה בממון לעצמו לגמרי, בלא שרבו יזכה ממנו.

והכא, במאי עסקינן?

במה מדובר במשנתנו - ב

כגון דאקני ליה

אדם

אחר מנה

לעבד,

ואמר ליה

: קנה את המנה הזה

על מנת שתצא בו לחרות

.

ובזה נחלקו רבי מאיר ורבנן:

רבי מאיר סבר, כי

כאשר

אמר ליה

"

קני

את המנה",

קני

ה

עבד

את המנה לגמרי,

וקני

ממנו

רביה.

וכי

המשיך ו

אמר ליה

: "

על מנת

שתצא בו לחרות" -

לא כלום קאמר ליה

.

ורבנן סברי: לדידיה נמי, הא לא קא מקני

ליה

. גם לעבד עצמו, הרי הנותן לא הקנהו לגמרי,

דהא לא אמר ליה

שהוא מקנהו

אלא על מנת שתצא בו לחירות

.

ונמצא, שהעבד לא קנה את המנה אלא לענין שיוכל לפדות בו את עצמו ולצאת לחרות. ולא יתכן שהאדון יקנה זכות במנה יותר ממה שהעבד קונה בו. ולכן, העבד יכול לצאת במנה הזה לחרות.

לסיכום: [א] הנותן מתנה לעבד סתם - קנאה רבו.

[ב] הנותן מתנה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו - לדעת רב ששת בזה נחלקו רבי מאיר ורבנן. ולדעת רבי אלעזר הכל מודים שקנה האדון.

[ג] הנותן מתנה לעבד על מנת שיצא בה העבד לחרות - דעת רבי אלעזר שבזה נחלקו רבי מאיר ורבנן.

[ד] דין האשה הוא כדין העבד.

במקום שקנה רבו של העבד, קונה בעלה של האשה. ובמקום שהאדון אינו קונה, אף הבעל אינו קונה.

ועתה הגמרא מקשה סתירה בין דברי רבי מאיר וחכמים במשנתנו בענין עבד. לדבריהם בברייתא בענין אשה:

ורמי

, ויש להקשות סתירה בין דבריו

דרבי מאיר

במשנתנו,

אדרבי מאיר

בברייתא דלהלן,

ו

כן,

רמי

יש להקשות סתירה בין דבריהם

דרבנן

במשנתנו,

אדרבנן

בברייתא דלהלן:

הפודה פירות מעשר שני השייכים לו, מוסיף חומש על ערך הפדיון.

ואילו הפודה פירות מעשר שני של חבירו על מעות של עצמו, אינו מוסיף חומש, אלא פודם כפי שוויים.

הברייתא שלפנינו דנה באשה שפודה פירות מעשר שני שהפריש בעלה: