Ketubot 39b — el Talmud en español

והתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון

לחלוק על משנתנו: אף

אונס אינו משלם את הצער, מפני

שסופה להצטער תחת בעלה

.

אמרו לו

חכמים:

אינו דומה נבעלת באונס

שיש לה צער,

לנבעלת ברצון

על ידי בעלה שאין לה צער!

הרי מוכח שאין הצער - אותו חייב הוא לשלם לפי חכמים החלוקים על רבי שמעון - צער של חבטה על גבי קרקע, שהרי על צער זה לא היה אומר רבי שמעון "שסופה להצטער תחת בעלה", כי אין הבעל חובטה.

אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: הצער אותו חייב האונס לשלם לפי חכמים, הוא

צער של פיסוק הרגלים

.

וכן הוא

[הכתוב]

אומר

שיש צער בפיסוק הרגלים, שהרי אמר הנביא דרך גנות:

ותפשקי את רגליך לכל עובר

, כי מרוב זנותה לא היתה חוששת לצער והיתה מפסקת רגליה לכל עובר.

ומקשינן:

אי הכי

, שהצער הוא על פיסוק הרגלים, הרי

מפותה נמי

יש לשלם עליה את הצער, כי אף בה שייך צער זה; ולמה שנינו במשנתנו שהמפתה אינו משלם צער?!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משל דמפותה

שהיא מדעתה נבעלת -

למה הדבר דומה?

לאדם שאמר לחבירו: קרע שיראין שלי והפטר

מלשלם את הנזק, ואף זו שמדעתה נבעלה הרי מחלה לו.

תמהה הגמרא על הדמיון:

שלי!?

וכי הנידון שאנו דנים עליו דומה לשיראין שהן שלה!?

והרי השיראין

דאבוה נינהו

[של אביה הן], כלומר: צער זה שהוא חייב לשלם של אביה הוא , והרי זה דומה למי שאומר לחבירו קרע שיראין של אבי והיפטר!?

אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

הצער שמשלם האונס אינו צער של פיסוק הרגלים, אלא צער השרת הבתולים שבשעת הביאה הראשונה, והטעם שאין המפתה משלם קנס, הוא משום: ש

פקחות שבהן

[שבנשים]

אומרות: מפותה

בשעת הביאה עצמה -

אין לה צער

הראוי להשתלם.

ותמהה הגמרא:

והא קא חזינן דאית לה

, והרי עינינו רואות שאף למפותה יש צער, ואפילו בשעת הביאה!?

אמר אביי: אמרה לי אם

[אומנתי, שהיה אביי יתום], שהרגשת האשה בשעת ביאה ראשונה היא:

כמיא חמימי על רישיה דקרחא

, כמים חמים על ראש קרח, ואין זה צער שצריך לשלם עליו כי הוא פחות משוה פרוטה, והטעם שאין לה צער הוא משום הנאת בעילה שיש לה באותה שעה.

רבא אמר, אמרה לי

אשתי שהיא

בת רב חסדא

על הרגשת האשה בשעת ביאה ראשונה: שהיא

כי ריבדא דכוסילתא

, כהרגשת הדקירה על ידי כלי של אומן המקיז דם, ואין זה צער שצריך לשלם עליו.

רב פפא אמר, אמרה לי

אשתי שהיא

בת אבא סוראה: כי נהמא אקושא בחינכי

, כלחם קשה המגרד את החיך.

שנינו במשנה:

האונס נותן מיד

את הקנס,

והמפתה לכשיוציא

:

ותמהה הגמרא על לשון המשנה "והמפתה

לכשיוציא

": וכי

אשתו היא

כבר, שצריכה היא לצאת ממנו!?

אמר אביי: אימא

כך תשנה: והמפתה נותן קנס

לכשלא יכנוס

, כשימאנו היא או אביה, או שימאן המפתה עצמו.

תניא נמי הכי

כפירושו של אביי:

דתניא:

א.

אף על פי שאמרו: המפתה נותן

את הקנס

לכשלא יכנוס

, בכל זאת את ה

בושת

וה

פגם

הרי הוא

נותן מיד

בין יכנוס ובין לא יכנוס.

ב.

ואחד האונס ואחד המפתה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב

שלא ישאנה לאשה.

ומקשה הגמרא על הברייתא:

בשלמא מפותה

יכולים בין היא ובין אביה לעכב -

משום ד

כתיב

בפרשת מפותה:

"אם מאן ימאן אביה

לתתה לו", הרי שהאב יכול לעכב.

ו

אין לי אלא אביה

שהוא יכול לעכב,

היא עצמה

-

מנין

שהיא יכולה לעכב?

תלמוד לומר: "אם מאן ימאן

", ומלת "מאן" ריבוי הוא ללמד: מיאון

מכל מקום

, דהיינו כל מיאון השייך בענין ואפילו על ידי הבת.

אלא אונס

שאף כאן אתה אומר שבין היא ובין אביה יכולים לעכב, תיקשי:

בשלמא איהי

[הבת] יכולה לעכב, משום ד

כתיב: "ולו תהיה

לאשה", ומשמע שהיא מהוה את עצמה

מדעתה

ולא בעל כרחה.

אלא אביה

של הנאנסת

מנלן

שהוא יכול לעכב?

אמר אביי: שלא יהא חוטא

זה שאנסה

נשכר

, שהרי קודם שאנסה לא היה יכול לשאת את הבת ללא אביה.

רבא אמר

: עיכוב האב באונס ב

קל וחומר

הוא נלמד ממפתה:

ומה מפתה

, החוטא הקל,

ש

הרי

לא עבר אלא על דעת אביה בלבד

ולא על דעת האשה, שהרי בהסכמתה בא עליה, ובכל זאת

בין היא ובין אביה יכולין לעכב

בעדו מלישא אותה.

אונס

, שהוא חוטא גדול יותר,

ש

הרי

עבר על דעת אביה ו

גם

על דעת עצמה, לא כל שכן

שיוכלו היא ואביה לעכב בעדו מלישאנה.

ומבארת הגמרא:

רבא לא אמר כאביי

, שביאר את הטעם בעיכוב אבי הנאנסת, שהוא משום שלא יהא חוטא נשכר; משום שרבא סובר:

כיון דקא משלם

החוטא

קנס לאו "חוטא נשכר" הוא

.

אביי לא אמר כרבא

שביאר את הטעם בעיכוב אבי הנאנסת משום קל וחומר ממפותה; משום שלדעתו יש לפרוך:

מפתה דאיהו

הבועל עצמו

מצי מעכב

שאינו חייב לשאתה, לכן

אביה נמי מצי מעכב

.

אבל

אונס דאיהו

עצמו

לא מצי מעכב, אביה נמי

יש לומר ד

לא מצי מעכב

, ורק משום ש"לא יהא חוטא נשכר" לכן הוא מעכב.

תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד

קנס, ולכאורה היה לנו לומר בהכרח שאין הקנס תחת הכתובה, שהרי מיד הוא נותן את הקנס לאביה, ואילו היה כסף הקנס תחת הכתובה, לא היה לו ליתן את הקנס לאביה אלא לאשה היה לו ליתנה, שהכתובה שלה היא.

אין הדבר כן, והקנס הוא תחת הכתובה, ו

כשיוציא הוא

את אנוסתו

אין לה עליו כלום

, שום תביעת כתובה.

ולפני שהגמרא מסיימת את ציטוט הברייתא, תמהה הגמרא עליה:

כשיוציא!?

מי מצי מפיק לה

, וכי יכול האונס להוציאה והרי התורה אמרה: "לא יוכל שלחה כל ימיו"!?

אימא

, כך תפרש בברייתא:

כשתצא היא

, כלומר: לכשתגרום היא ליציאה, שתתבע הימנו גט,

אין לה עליו כלום

, ולפיכך נקט התנא לשון "כשיוציא", משום שהגט תלוי בדעתו, ואינו נותנו אלא לרצונו. וכן אם

מת

האונס לאחר שנשאה,

יצא כסף קנסה בכתובתה

, היינו שכבר קיבלה את כתובתה בכסף קנסה.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה

ככתובת הבעולה.

במאי קמיפלגי

, מה טעם מחלוקתם של חכמים ורבי יוסי אם יש לה כתובה?

רבנן סברי

: הרי

טעמא מאי תקינו רבנן כתובה

לשאר הנשים, אלא

כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה

.

והא

הרי

לא מצי מפיק לה

אפילו אם ירצה שאסור הוא לשלחה, ולכן אין לה כתובה.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר

: אף כאן שייך טעם תקנת כתובה שבכל הנשים, כי אף על פי שאסור הוא להוציאה בלא הסכמתה, מכל מקום

הא

האונס

נמי

מצי

מצער לה, עד דאמרה היא לא בעינא לך

, [יצערנה עד שתאמר: איני רוצה בך] ויגרשנה, וכדי שלא יעשה כן יש לתקן לה כתובה.

שנינו במשנה:

אונס שותה בעציצו

, והמפתה אם רצה להוציא מוציא:

אמר

הקשה

ליה רבא מפרזקיא לרב אשי: מכדי מיגמר גמרי מהדדי

, הרי אונס ומפתה נלמדים האחד מן השני לענין שיעור הקנס שיהא חמשים, וטיב הקנס שיהא בשקלים.