Ketubot 39a — el Talmud en español

ותמהה הגמרא על הנפקא מינה שנתבארה בספיקו של רבא, שאם יש בגר בקבר "דבנה הוי":

ומי מעברא

, וכי אפשר שתתעבר כשהיא קטנה או נערה, כשהיא עדיין בת קנס, ותלד כשהיא נערה!? והרי כשהיא קטנה אינה יכולה להתעבר ולילד ולד של קיימא, כי:

והתני רב ביבי

ברייתא

קמיה

[בפני]

דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך

, מותר להן לשמש במוך באותו מקום, ועל ידי כן נמנע עיבורן, ואף שהן משחיתות זרע, שהוא דבר האסור בשאר נשים, אלו מותרות משום סכנתן או סכנת העובר.

ואלו הן

: א.

קטנה;

ב.

מעוברת;

ג.

ומניקה

.

והטעם שמותר להן לשמש במוך:

א.

קטנה

משמשת במוך, כי

שמא תתעבר, ו

אם תתעבר, ודאי

תמות

היא ועוברה.

ב.

מעוברת

משמשת במוך, כי

שמא

תתעבר שנית, ו

תעשה עוברה

הראשון כמו

סנדל

, כלומר: שמא ידחוק העובר השני את הראשון, ותיפחת צורת העובר הראשון.

ג.

מניקה

משמשת במוך, כי

שמא

תתעבר וייעכר חלבה ושוב אינו טוב לתינוק, ו

ת

יאלץ ל

גמול את בנה

מלהניקו,

וימות

היונק.

ואיזו היא קטנה

לענין היתר להשתמש במוך?

מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד

. כלומר: עד שתהא נערה, שבזמן זה בלבד יש לחוש שמא תתעבר ותמות.

אבל

פחות מיכן

, מבת אחת עשרה שנה, שאינה מתעברת כלל,

ויתר על כן

, אחר שנעשית נערה שאם היא מתעברת אינה מתה, הרי זו

משמשת כדרכה

, בלא מוך,

והולכת

.

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו

שלא יאונה לה כל רע,

שנאמר: "שומר פתאים ה

'".

הרי למדנו שהקטנה אינה יכולה להתעבר ולילד.

וכי תימא

, שמא תאמר ליישב: לא עיברתו כשהיא קטנה, אלא

דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה

, שהיתה אף הורתו כלידתו כשהיא נערה.

כך אי אפשר ליישב, שהרי

ובשיתא ירחי

[בששה חדשים של נערות]

מי קא ילדה

[וכי יכולה היא לילד], והרי אינה יולדת אלא משנכנס החודש השביעי!?

ו

זו הרי אין לה אלא ששה חדשים של נערות, ד

האמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים!

וכי תימא

ליישב, שלא אמר שמואל אלא: ד

בציר הוא דליכא

[אין אשה שיש לה פחות מששה חדשי נערות].

הא טפי

יותר מששה חדשי נערות

איכא

, יש נשים שנמשך זמן נערותם מעבר לששה חדשים.

ואם כך היינו אומרים, הרי משכחת לה שעיברתו כשהיא נערה ומתה לאחר חדשי הריון מלאים כשהיא עדיין נערה, ובגרה בקבר.

זה אינו, ד

הא

: אין בין נערות לבגרות

אלא

ששה חדשים

קאמר

שמואל, ולשון "אלא" משמעותו היא, שאי אפשר בפחות מששה חדשים, ואף אי אפשר ביותר מכך!

הרי נתבאר שאין האשה יכולה לילד בעודה נערה, ונמצא, שאם מתה הבת בנערותה אז אביה הוא זה שיורשה, ושוב אין נפקא מינה בין אם יש בגר בקבר ובין אין בגר בקבר, כי בין כך ובין כך של אביה הוא.

אלא

, מכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את הנפקא מינה בבעייתו של רבא, לפי מה דקיימא לן שאין אדם יכול להוריש את הקנס ליורשיו.

ו

הכי קמיבעיא ליה

לרבא, כלומר: זו היא הנפקא מינה בספיקו של רבא:

יש בגר בקבר, ו

אם כן

פקע

זכותו של

אב

על ידי הבגר, והיא זו שהיתה אמורה לקבל את הקנס, ומאחר שמתה ואין אדם מוריש קנס ליורשיו לא זכה האב בקנס מדין ירושה, ונפטר הבועל מלשלם את הקנס.

או דלמא אין בגר בקבר, ולא פקע אב

, שהרי היא כשאר נערות שהאב מעמיד את הבועל בדין וזוכה בקנס?

מר בר רב אשי בעי לה הכי

, כלומר: מר בר רב אשי מפרש את ספיקו של רבא באופן אחר:

"יש בגר בקבר", כלומר: האם

מיתה

[קבר] של הנערה

עושה

לקנס כמו שעושה לו ה

בגרות

, שהיא מפקיעה את הכח שזיכתה התורה לאב בקנס של בתו, ואף זו כשמתה פקע זכותו של האב, והיא אינה בחיים כדי שתזכה בו כמו אחר בגרות, וגם אינה יכולה להורישה ליורשיה, ונמצא שלא ישלם הבועל קנס.

"או אין בגר בקבר", כלומר:

או אין

הקבר

עושה בגרות

, וכח האב בעינו עומד?

ומסקינן על בעייתו של רבא:

תיקו

.

בעי מיניה רבא מאביי

: לפי דעת רבי עקיבא שבמשנתנו, שהאירוסין מוציאין אותה מרשות אב לענין קנס, והבא על נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה - אם

בא עליה ו

אחר כך

נתארסה

קודם שעמד בדין על הקנס,

מהו

דין הקנס, האם לאביה הוא או לעצמה?

אמר ליה

אביי לרבא:

מי כתיב

[וכי כתוב]

"ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה

" עד שתדרוש: אם ארוסה היא בשעת נתינה אין הקנס לאביה!?

ולטעמיך

-

תיקשי לך

הא דתניא: בא עליה ונשאת

קודם העמדה בדין, הרי הקנס

לעצמה

.

ואמאי?

מי כתיב "ונתן לאבי הנערה אשר

לא נשואה

"!? אלא ודאי, הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב, הרי הן מוציאין אותה ממנו אף אחר שבא עליה ואינו מקבל את הקנס, ואף שאין פסוק המורה על כך, וכך יש לנו לומר במי שנתארסה, שהיות והאירוסין מוציאין מרשות אב לענין קנס, הרי הן מוציאין מרשות אב אף לאחר שבא עליה.

ומשנינן:

הכי השתא

, אין הנדון דומה לראיה! כי

התם

בנשואין, אכן מן המקרא הוא למד, וכך ילפינן:

הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב

, שמשבגרה שוב אין לאביה שום רשות בה.

ונישואין

אף הן

מוציאין מרשות אב

.

מה בגרות

אם

בא עליה

כשהיא נערה

ובגרה

קודם העמדה בדין, הרי הקנס

לעצמה

, שהרי אמרה תורה: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה", ומלמד הכתוב שתהא נערה בשעת נתינה, אז יתן את הקנס לאביה.

אף נישואין

אם

בא עליה

קודם שנשאת

ונשאת

קודם העמדה בדין, הרי הקנס

לעצמה

.

אלא אירוסין, מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי

, וכי מוציאין האירוסין מרשות האב לגמרי עד שנדמה אירוסין לבגרות!?

והרי אף שמוציאין האירוסין במקצת מרשות האב לענין הפרת נדרים, שלא יפר לבדו כמו שהיפר עד אירוסיה, מכל מקום אף לאחר אירוסין עדיין היא ברשותו קצת, ד

הא תנן: נערה המאורסה אביה ובעלה

כאחד

מפירין לה נדריה

.

ומאחר שאין האירוסין דומין למקרא שנאמר בבגרות, שוב אין לנו לומר מן הסברא שיוציאו האירוסין מרשות האב לאחר שבא עליה.

מתניתין:

המפתה נותן שלשה דברים, והאונס

נותן

ארבעה

דברים.

המפתה נותן

: א.

בושת;

ב.

ופגם;

ג.

וקנס

.

מוסיף עליו

ה

אונס, שנותן את הצער

, הרי ארבעה דברים לאונס.

מה בין אונס למפתה?

ומפרשת המשנה שלשה חילוקים ביניהם:

א.

האונס נותן את הצער, ו

אילו

המפתה אינו נותן את הצער

.

ב.

האונס נותן מיד

קנס ואף על פי שכונסה כפי שציותה עליו התורה: "ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה לא יוכל שלחה כל ימיו".

ו

אילו

המפתה

אינו נותן קנס אלא

לכשיוציא

, כלומר: אם לא יכנוס, שהרי כך אמרה תורה: "מהור ימהרנה לו לאשה. ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות", הרי שלא נצטוה לשקול קנס אלא אם לא ישאנה לאשה.

ג.

האונס שותה בעציצו

[בכלי שבחר לשתות בו], כלומר: על כרחו ישאנה ולא יוציאנה עולמית וכמו שנאמר "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו", וגם אם אינה רצויה לו הרי זה ישאנה, וכדמפרש המשנה ואזיל.

והמפתה אם רצה להוציא

את מפותתו

מוציא

, והוא הדין שאם רצה אינו כונסה לכתחילה.

מפרשת המשנה:

כיצד

האונס

שותה בעציצו?

אפילו

אם

היא חיגרת

, ו

אפילו

אם

היא סומא, ואפילו

אם

היא מוכת שחין

, צריך הוא לקיים "ולו תהיה לאשה" אם תרצה בכך.

אבל אם

נמצא בה דבר ערוה

שזינתה תחתיו אחר שכנסה ונאסרה עליו כדין סוטה,

או ש

מתחילה

אינה ראויה לבא בישראל

, וכגון שהיתה ממזרת.

הרי זה

אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו

.

גמרא:

שנינו במשנה: מוסיף עליו אונס שנותן את הצער:

מפרשת הגמרא:

צער דמאי

, מה צער יש לה לאנוסה שהוא צריך לשלם עבורו?

אמר אבוה דשמואל: צער שחבטה על גבי קרקע

כדי לאונסה, הוא הצער שחייב האונס לשלם.

מתקיף לה רבי זירא

:

אלא מעתה

שעל צער החבטה הוא חייב, וכי אם

חבטה על גבי שיראין

שאין לה צער חבטה,

הכי נמי דפטור

, וכי יהיה הוא פטור מלשלם צער!?

וכי תימא הכי נמי

, שמא תאמר: אכן אם לא היה צער של חבטה אין הוא משלם את הצער?

הרי יש הוכחה אחרת מברייתא שלא על צער זה הוא חייב!