Ketubot 35a — el Talmud en español

מאי לאו

, וכי אין פירוש מה שאמרה התורה "ולא יהיה אסון" דהיינו שלא יהיה באשה

"אסון" ממש

, שלא מתה.

ואם כן, משמע אם אך מתה האשה, בין שהתרו בנוגף ובין שלא התרו בו, הרי זה לא יענש בדמי ולדות.

ואם כן, מלמדנו הכתוב שחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין, ותיקשי לרבי יוחנן המחייבן!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת את הכתוב "ולא יהיה אסון", שלא מתה האשה.

אלא פירוש הכתוב, כך הוא: ואם לא יהיה

דין אסון

על האיש הנוגף, שלא יתחייב הנוגף במיתת בית דין, אם משום שלא מתה האשה, ואם משום שלא התרו בו, אז ייענש בדמי ולדות!

אבל "אסון ממש" באשה, בלי "דין אסון" באיש - אינו פוטר את דמי הולדות.

איכא דאמרי: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

, שרבי יוחנן הוא שהקשה מכתוב זה, על ריש לקיש הסובר שחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין:

וכך הקשה: כתיב:

"ולא יהיה אסון ענוש יענש

"

מאי. לאו

, האם אין פירוש הכתוב כך: ואם לא יהיה

דין אסון

בנוגף, שלא יתחייב מיתה, אז ענוש יענש. אבל אם יהיה דין אסון באיש, לא ייענש.

ואם כן משמע, שאם תמות האשה ולא יהיה על הנוגף דין אסון, שלא יתחייב מיתת בית דין משום שלא התרו בו, אז ייענש בדמי ולדות.

ונמצא הכתוב מלמדנו, שחייבי מיתות שוגגין כגון זה שהרג את האשה ולא נתחייב מיתה, ייענש בדמי ולדות. ותיקשי לריש לקיש, הפוטר אף חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין!?

ומשנינן:

לא

כך הוא ביאור הכתוב.

אלא אם לא יהיה

אסון ממש

באשה, אז ייענש בדמי ולדות. אבל אם יהיה בה אסון, אף שלא התרו בנוגף, אזי לא יתחייב הנוגף בדמי ולדות. כי חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין.

אמר

תמה

רבא: ומי איכא למאן דאמר

וכי יש מי שסובר ש

חייבי מיתות שוגגין חייבים

ממון!?

והא תנא דבי חזקיה

:

כתוב בתורה [ויקרא כד] "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם [לא ישלם ממון אלא] יומת" -

הקיש הכתוב מכה אדם למכה בהמה, כדי להשוותם [בחילוק שביניהם]:

הוקש

מכה אדם

לפטור מתשלומין,

ומכה בהמה

, לחייבו בתשלומין.

וכך הקישם הכתוב, כדי ללמד:

מה מכה בהמה, לא חילקת בו

לענין תשלומין:

א.

בין

מכה בהמה

בשוגג

ו

בין

המכה אותה

במזיד

, שהרי ריבתה התורה "פצע תחת פצע" לחייב אדם המזיק ממון חבירו בשוגג כמזיד, ובאונס כרצון.

ב. ו

בין

ה

מתכוין

להכות את הבהמה,

ל

מי

שאין מתכוין

להכותה.

ג. ו

בין

המכה את הבהמה

דרך ירידה

, כדרך המכים בהנחתת היד,

ל

בין המכה אותה

דרך עלייה

, שהכה בהגבהת ידו, או שחתך בחרבו מלמטה למעלה.

בכל אלו לא חילקת

לפוטרו ממון

בכל אחד מהאופנים הללו,

אלא לחייבו ממון

בכל האופנים שנזכרו.

אף מכה אדם, לא תחלוק בו

לענין פטורו מתשלומין כשהוא הורג אדם:

א.

בין

ההורג

בשוגג

, שלא התחייב מיתה, ל

בין

ההורג

במזיד

שהתחייב מיתה.

ב.

בין

ה

מתכוין

להרוג, ונתחייב מיתה,

ל

מי

שאין מתכוין

להרוג, ולא נתחיב מיתה.

ג. ו

בין

ההורג

דרך ירידה, ל

בין ההורג

דרך עלייה

.

שבכל אלו לא תחלוק

לחייבו ממון

בחלק מהם,

אלא לפוטרו ממון

בכל האופנים שנזכרו.

הרי שלימדנו תנא דבי חזקיה, כי אף חייבי מיתות שוגגין פטורים הם מן התשלומין. ואם כן, האיך אמר רבי יוחנן שחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין!?

אלא, כי אתא רבין

, מארץ ישראל לבבל,,

אמר

:

חייבי מיתות שוגגין

וממון,

כולי עלמא

בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש -

לא פליגי דפטורין

הם מן הממון, וכדתנא דבי חזקיה.

כי פליגי

רבי יוחנן וריש לקיש,

בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר

, דהיינו ממון.

ד

רבי יוחנן אמר: חייב

הוא בממון. היות ורק

חייבי מיתות

בלבד

איתקוש

[הוקשו] ל"מכה בהמה" בהיקש של "תנא דבי חזקיה" כדי ללמד שאף בשוגג הם פטורים.

אבל

חייבי מלקיות

-

לא איתקוש

בפסוק זה, ואין לנו מקור לפוטרם מן הממון בשוגג.

ריש לקיש אמר: פטור

הוא מן הממון, כי

בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות

להיות

כחייבי מיתות

, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשת הגמרא:

היכן ריבתה

זאת ה

תורה?

אמר אביי: אתיא

, יש ללמוד דין חייבי מלקיות מחייבי מיתות בגזירה שוה:

"רשע רשע

".

שהרי נאמר: "והיה אם בן הכות הרשע", הרי "רשע" בחייבי מלקיות. ונאמר "אשר הוא רשע למות". הרי "רשע" בחייבי מיתות בית דין.

ומלמדת גזירה שוה זו, שדין חייבי מלקיות הוא כדין חייבי מיתות. וכשם שחייבי מיתות שוגגין פטורים מן הממון, כך חייבי מלקיות שוגגין פטורים מן הממון.

רבא אמר

: אין צורך בגזירה שוה כדי לומר שיהא דין חייבי מלקיות כחייבי מיתות. אלא בחייבי מלקיות עצמן גילתה התורה שהן פטורין מן הממון אפילו בשוגג -

ד

אתיא

, שנלמד דין חייבי מלקיות לפוטרם מן הממון אפילו בשוגג, בהיקש:

נאמר בכתוב

"מכה

" לגבי חיוב מלקות [כדמפרש לכולה ואזיל], ונאמר

"מכה

" בבהמה לגבי חיוב תשלומין.

וכשם שהועיל היקש חייבי מיתות למכה בהמה לפוטרם מן הממון בכל אופן, כך הועיל היקש חייבי מלקיות למכה בהמה כדי לפטור חייבי מלקיות מן הממון אף בשוגג.

אמר ליה רב פפא לרבא: הי "מכה

"? כלומר: היכן הוקש לשון "מכה" האמור בענין מלקות ל"מכה" בהמה?

אילימא

בכתוב זה הוקשו, שנאמר:

"ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת

"?

אי אפשר לומר כך. כי:

האי

קרא,

בקטלא

[בחייבי מיתות בית דין] הוא ד

כתיב

, ולא בחייבי מלקיות.

אלא האי "מכה

" הוא שהוקש למכה בהמה, דכתיב

"מכה נפש בהמה ישלמנה

.

נפש תחת נפש

".

וסמיך ליה: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה

שהכה את חבירו -

כן יעשה לו

", שילקה על ידי בית דין.

ותמהה הגמרא:

ו

הרי

האי

מקרא האמור לגבי חייבי מלקיות

לאו

לשון

"מכה" היא

, ואילו רבא אמר: אתיא "מכה מכה"!?

ומשנינן:

אנן

, לאו דוקא לשון "מכה" הוא דאמרינן.

אלא,

"הכאה הכאה" קאמרינן

.

כלומר, פעולת הכאה של אדם, המחייבת אותו מלקות, הוקשה לפעולת הכאה של בהמה, המחייבת אותו תשלומי ממון.

ועוד תמהה הגמרא:

והא כי כתיב

מקרא זה "ואיש כי יתן מום בעמיתו",

בחובל בחבירו הוא דכתיב. וחובל בחבירו

, הרי

בר

תשלומין הוא

ואינו בן מלקות, וכמבואר בסוגיא לעיל.

ובהכרח שיש לפרש את זה שאמרה תורה "כאשר עשה, כן יעשה לו" שישלם ממון. והאיך נלמד מפסוק זה להסמיך חייבי מלקיות למכה בהמה!?

ומשנינן:

אם

הפסוק "כאשר עשה כן יעשה לו",

אינו ענין

[אין בו צורך, ומיותר הוא]

להכאה שיש בה שוה פרוטה

, ללמד שיש תשלומי ממון בחובל, שהרי ממקרא אחר, שאמרה התורה בסמוך למקרא זה, "כן ינתן בו", אנו למדים שמשלם "דבר שיש בו נתינה", דהיינו ממון.

תנהו

למקרא "כאשר עשה כן יעשה לו"

\-

ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה

, שאין בה חיוב של תשלום ממון, ללמד שיש מלקות בחובל.

וכך אמר הכתוב: כאשר הכה את חבירו, כן יכו גם אותו, מלקות ארבעים חסר אחת.

ומאחר שמקרא זה במלקות הוא מדבר, והוקש למכה בהמה הרי לימדך הכתוב שחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין, כשם שמכה בהמה חייב בתשלומין אף בשוגג.