Ketubot 34b — el Talmud en español

ב.

ורבי מאיר, לוקה ומשלם אית ליה, מת

ומשלם לית ליה

.

ואם תאמר, אם כן למה הטובח בשבת או לעבודת כוכבים הרי הוא חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, כך היא שיטתו של רבי מאיר:

ושאני הני

תשלומי ארבעה וחמשה שהם קנס,

דחידוש הוא שחידשה תורה

בכל משפט

קנס

שיש לשלם אותו, שאין קנס כשאר תשלומים שהוא משלם את תמורת הדבר שגנב או הזיק -

ומאחר שכל עיקרו של קנס חידוש הוא, אף חידוש זה יש בו, ד

אף על גב דמיקטיל

הרי זה

משלם

.

ואזדא רבה

שפירש את דעתו של רבי מאיר שבקנס הרי זה מת ומשלם, וכשיטתו של רבי מאיר סובר רבה עצמו -

לטעמיה

[לשיטתו]!

דאמר רבה

: א. הגונב באיסור שבת, וכגון ש"קנה" את הגניבה על ידי הוצאה מרשות לרשות, אין הוא חייב לשלם את קרן הגניבה ד"קם ליה בדרבה מיניה", ומאחר שאין חיוב קרן, אף אין הוא חייב קנס על טביחת הבהמה, כי "ארבעה וחמשה" - דהיינו קרן, ועוד שלשה וארבעה של קנס [של שור או שה] - אמרה התורה, ולא שלשה וארבעה של קנס לבדם.

ב. מי שגנב שלא באיסור שבת ונתחייב קרן וכפל, והלך וטבח או מכר באיסור שבת הרי זה חייב לשלם ארבעה וחמשה, שתשלומי טביחה או מכירה קנס הם, ואין חיוב מיתה פוטר את הקנס; ולפיכך:

היה גדי גנוב לו

מקודם השבת

וטבחו בשבת

ונתחייב מיתת בית דין על הטביחה, הרי זה

חייב

לשלם ארבעה וחמשה, ואין הוא פטור משום "קם ליה בדרבה מיניה".

היות

שכבר נתחייב בגניבה

ובתשלום הקרן

קודם שיבא לידי איסור שבת

.

כלומר: לא גנב באיסור שבת שייפטר על הקרן מדין "קם ליה בדרבה מיניה", ואף שאת הקנס נתחייב באיסור שבת, אין מיתה פוטרת את הקנס.

אבל

גנב וטבח בשבת

, שהיתה אף הגניבה עצמה על ידי מלאכת שבת מלבד הטביחה שהיתה בשבת, וכבר נפטר מתשלום קרן הגניבה מדין קם ליה בדרבה מיניה, הרי הוא

פטור

מלשלם קנס על הטביחה.

כי אף שאין קנס הטביחה נפטר מדין "קם ליה בדרבה מיניה", אי אפשר לחייבו על הטביחה לבדה,

שאם אין גניבה

שיכול אתה לחייב עליה קרן,

אין טביחה ואין מכירה

, כי תשלומי "ארבעה וחמשה" אמרה התורה ולא "שלשה וארבעה".

הרי שדעת רבה היא, שאין קנס של טביחה או מכירה נפטר בדין "קם ליה בדרבה מיניה", וכשיטתו של רבי מאיר שפסק רבה כמותו.

ואמר

עוד

רבה

:

היה גדי גנוב לו

ונתחייב עליו קרן וכפל,

וטבחו

לגדי

במחתרת

בשעה שהיה בדין מיתה כגנב הנמצא במחתרת שאין לו דמים וכל הרואה אותו הורגו, הרי זה

חייב

לשלם ארבעה וחמשה.

ומשום

שכבר נתחייב בגניבה

ובקרן שהוא חייב עליה,

קודם שיבא לידי איסור מחתרת

, ועל קנס הטביחה שהיתה באיסור מחתרת אינו נפטר בדין "קם ליה בדרבה מיניה".

אבל

גנב וטבח במחתרת

הרי זה

פטור

מן הכל, כי היות וקרן הגניבה לא נתחייב בה משום דין המיתה שעליו משום שבא במחתרת, אף את קנס הטביחה לא תחייבנו,

שאם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה

וצריכא

, צריך היה רבה להשמיענו שתי מימרות דומות אלו, האחת בשבת והשניה בבא במחתרת!

דאי אשמעינן

רבה רק ב

שבת

שהיא פוטרת את קרן הגניבה, הייתי אומר:

שבת בלבד היא שפוטרת את הממון

משום דאיסורה איסור עולם

, כלומר: חיוב המיתה בגינה אין לו הפסק, ולעולם ימיתוהו בית דין כל זמן שיבואו עליו עדים.

אבל מחתרת, דאיסור שעה הוא

, כלומר: שדין המיתה אינו נמשך אלא זמני כל עוד הגנב נמצא במחתרת ואינו דומה ל"לא יהיה אסון" שמשם נלמד פטור ד"קם ליה בדרבה מיניה -

אימא לא

יפטור חיוב מיתה כעין זה את הממון.

לפיכך הוצרך רבה להשמיענו שהגונב במחתרת הרי הוא פטור על קרן הגניבה משום "קם ליה בדרבה מיניה".

ואי אשמעינן

רבה רק ב

מחתרת

שהיא פוטרת חיוב ממון, הייתי אומר:

מחתרת בלבד היא שפוטרת את הממון

משום דמחתרתו

של גנב

זו היא התראתו

, כלומר: שאין הוא צריך התראה.

אבל שבת דבעיא התראה

כדי לחייבו מיתה,

אימא לא

תפטור את חיוב הממון.

לכן

צריכא

להשמיענו שהן שבת והן מחתרת פוטרות מחיוב ממון.

אמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת

, הרי זה

חייב

על הטביחה, היות

שכבר נתחייב בגניבה

ובקרן שלה

קודם שיבא לידי איסור שבת

, ואין איסור שבת פוטר את הקנס של הטביחה, וכדרבה.

היתה פרה שאולה לו, וטבחה בשבת

ונמצאת טביחה זו מעשה גזילה של הבהמה -

הרי זה

פטור

על תשלומי הגזילה, שהרי חיוב זה אינו אלא ממון ולא קנס ואין חייבים עליו כשנתחייב יחד עמו מיתה על טביחה בשבת.

אמר

תמה

ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

:

וכי

רב פפא "פרה" אתא לאשמועינן

, כלומר: מה חידוש יש בדברי רב פפא יותר מדברי רבה, ואין חילוק ביניהם אלא שזה דיבר בגדי וזה בפרה, וכי לחדש שאף בפרה יהיה אותו הדין הוצרך רב פפא להשמיענו את מימרתו!?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא בריה דרבא:

רב פפא "שאולה" אתא לאשמועינן

, כלומר: סיפא של המימרא כשהיתה הפרה שאולה אצלו, זה הוא חידושו של רב פפא! וחידוש יש בדבר: כי

סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר רב פפא

עצמו:

שואל

משעת משיכה

[של הבהמה בשעת השאלה]

הוא דאתחייב ליה

[כבר נתחייב]

במזונותיה

של הבהמה אותה שאל, ולכן אפילו אם נתחייב מלקות בזמן שהיה עליו לתת לה מזונות, אין הוא נפטר מלשלם - אם מנע את מזונותיה - מדין "אין לוקה ומשלם" -

הכא נמי

נאמר:

משעת שאלה

[היינו "משעת משיכה"] של הפרה כבר

אתחייב באונסיה

מדין שואל, ולא ייפטר מלשלם את הפסד הפרה שנפסדה אחר כך, ואף שבשעת ההפסד היה באיסור מיתה -

כלומר: סבור הייתי לומר, שיש לחייבו על הטביחה שטבח השואל ואף שטבחה בשבת, ולא משום הגזילה שבמעשה הטביחה, אלא היות שבשעת המשיכה כבר נתחייב השואל לשלם את תמורת הבהמה אם יקרה לה אונס או פשיעה, ואם כן יתחייב לשלם אף על פי שטבחה בשבת כי החיוב אינו חל עכשיו אלא בשעה ששאל ומשך את הפרה -

קא משמע לן

רב פפא, שאין הדבר כן ושעת חיוב אונסין של שואל אינה שעת השאלה אלא שעת האונסין, והיות ובאותה שעה שהוא מתחייב הן מדין שואל והן מדין גזלן הרי שעת חיוב מיתה היא, לכן הוא פטור מתשלומי הפרה.

אמר רבא

:

א.

הניח להן אביהן

ליתומים

פרה שאולה

מאחר, הרי היתומים

משתמשין בה כל ימי שאלתה

שנקבעו בין המשאיל לאביהן.

ואף על פי שיש להם בבהמה זכויות שאלה שירשו מאביהן, בכל זאת אם

מתה

הבהמה

אין

היורשים

חייבין באונסה

, שלא כאביהן החייב באונסין כדין שואל, והטעם הוא משום שהם לא נעשו שואלים על הפרה אלא אביהם.

ב. ואם

כסבורין

היו היתומים על אותה בהמה שאולה כי

של אביהם היא

הפרה ולא בשאלה היא באה לאביהם, ונמצא שלפי דעתם יורשים הם על גוף הפרה,

ו

לכן

טבחוה ואכלוה

.

הרי היתומים

משלמין

למשאיל על הנאתם מבשר הפרה

דמי בשר בזול

, שהרי "נהנו" מפרתו, וכל הנהנה משלם דמי בשר בזול -

וכמה שיעורו: כל זוז מערך הפרה אנו מעריכים בארבע דנקי [דנקא היא מעה, ושש מעות כסף הוא הזוז] , דהיינו שני שליש מערכה האמיתי.

ואילו את העור יחזירו למשאיל.

ג. קרקעותיו של אדם משועבדות לפרעון חובותיו, ואפילו אם מת החייב הרי בעל החוב גובה את חובו מאותן קרקעות שהיו של החייב בשעה שנתחייב; ולפיכך:

אם

הניח להן אביהן אחריות נכסים

[קרקעות], הרי אלו

חייבין לשלם

, ומפרש לה ואזיל.

איכא דמתני לה

, יש המפרשים את מה שאמר רבא "הניח להן אביהן אחריות נכסים, חייבין לשלם" -

ארישא

של דברי רבא, שאמר: אין היורשין חייבין באונסיה של פרה שאולה שהניח להן אביהן, ולזה הוסיף רבא: אם הניח להן אביהן קרקעות צריכים הם לשלם מקרקעות אלו את אונסי הפרה אם יארעו, כי בשעת משיכה התחייב האב השואל, וכבר נשתעבדו קרקעותיו.

ואיכא דמתני לה

, ויש המפרשים את מה שאמר רבא "הניח להן אביהן אחריות נכסים, חייבין לשלם" -

אסיפא

של דברי רבא שאמר: אם טבחוה ואכלוה בטעות, אין הם משלמים את כל ערך הבהמה, ועל זה הוסיף רבא: אם הניח להן אביהן אחריות נכסים צריכים הם לשלם פרעון שלם ולא בזול.

ומבארת הגמרא:

א.

מאן דמתני לה ארישא

שאם הניח אביהן אחריות נכסים צריכים הם לשלם את אונסי הפרה,

כל שכן אסיפא

כשאכלוה, שהם חייבים לשלם מן הקרקעות פרעון שלם ולא בזול -

ב.

ופליגא

הך דרבא - למאן דמתני לה ארישא - א

דרב פפא

, שהרי לדעת רב פפא הסובר: משעת אונסין הוא שמתחייב כל שואל בהן, אין משתעבדים קרקעותיו של האב לתשלום האונסין או הנזק שהזיקו הבנים, שהרי עדיין לא התחייב האב, ואין קרקעותיו משועבדים אלא לחובו שלו ואפילו אם מת והניחם ליתומים.

ג.

ומאן דמתני לה אסיפא

כשטבחוה ואכלוה משלמים הם מן הקרקעות פרעון שלם ולא בזול,

אבל ארישא

שבאונס הוא שניזוקה הפרה

לא

אמר רבא שישתעבדו נכסי האב לתשלום האונסין,

והיינו דרב פפא

, שלא נתחייב האב באונסין כל עוד לא אירעו, ולכן לא משתעבדות קרקעותיו לחוב זה.

וכאן שבה הגמרא למחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בביאור משנתנו, שרבי יוחנן פירשה שלא התרו בו ולכן חייב הוא לשלם, וריש לקיש פירשה כרבי מאיר שאדם "לוקה ומשלם"; ומבארת:

בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש

המפרש את משנתנו כרבי מאיר, משום

ד

רבי יוחנן הא

קא מוקים לה כרבנן

שהלכה כמותם, ולכן ישוב זה עדיף.

אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן

, לפרש את משנתנו כשלא התרו בו ולכן חייב הוא לשלם?

אמר לך

ריש לקיש: אי אפשר לאוקמי כחכמים, שהרי

כיון דאילו אתרו ביה

היה

פטור

מתשלומין לדעת חכמים,

כי לא אתרו ביה נמי פטור

מן התשלומין, וכפי שלומד ריש לקיש בהמשך הסוגיא מן הכתובים.

ואזדו

רבי יוחנן וריש לקיש החלוקים בביאור משנתנו -

לטעמייהו

, לשיטתם שנחלקו בחייבי מלקיות שוגגין לחכמים, האם הם פטורים מן התשלומים!

דכי אתא רב דימי, אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקיות שוגגין, ודבר אחר

דהיינו ממון, נחלקו בשני אופנים אלו רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר: חייב

לשלם את הממון.

וריש לקיש אמר: פטור

מלשלם את הממון.

ומפרשת הגמרא את טעמו של כל אחד ואחד:

רבי יוחנן אמר חייב

, כיון

דהא לא אתרו ביה

, ואין הוא חייב מיתה ולא מלקות, ומה יפטור את הממון.

ריש לקיש אמר פטור, כיון דאילו אתרו ביה

הרי הוא היה

פטור

מלשלם ממון,

כי לא אתרו ביה נמי פטור

, כדמפרש טעמיה לקמן.

איתיביה ריש לקיש

המחייב חייבי מיתות שוגגין בממון

לרבי יוחנן

:

והרי כתיב: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה

ולא יהיה אסון ענוש יענש

[בדמי ולדות] ". הרי משמע: אם יהיה אסון לא ייענש בדמי ולדות, דקם ליה בדרבה מיניה.