Ketubot 28a — el Talmud en español

ואם היה כהן,

אם עדיין לא נישאת -

לא

תדור עמו

אפילו

ב

אותו

מבוי

מבוי גדול משכונה, ואפילו הכי אסרו משום שכהן אסור בפנויה גרושה, וחיישינן שיבא עליה.

ואם נישאת - לא תדור עמו באותה שכונה, [כלומר - עד מרחק ג' בתים זה מזו] אבל גרה עמו באותו מבוי, משום שאשת איש חמירא ליה ולא חיישינן כולי האי. תוספות .

ו

אם היה כפר קטן,

אף על פי שיש בו יותר מג' בתים, מכל מקום -

זה היה מעשה, ואמרו

: ש

כפר קטן נידון כשכונה

, מפני שאין בני אדם מצויים שם ורגיל לבא אצלה.

ומסתפקת הגמרא: גרוש וגרושה, שגרו באותו מקום, וכעת התגרשו,

מי נדחה מפני מי?

כלומר - על מי מהם לעבור לגור בשכונה אחרת.

ופשטינן:

תא

ו

שמע

מה ששנינו בענין זה בברייתא:

דתניא

גרוש וגרושה שגרו באותו מקום,

היא נדחית מפניו,

לעבור למקום אחר,

ואין הוא נדחה מפניה. ואם היתה

ה

חצר

שגרו בה,

שלה, הוא נדחה מפניה.

ואכתי

איבעיא להו

לבני בית המדרש: אם

היתה

ה

חצר של שניהם מהו,

מי נדחה מפני מי?

ואמרינן:

תא

ו

שמע,

שאף נדון זה נפשט מהברייתא הנ"ל, שהרי שנינו בברייתא -

"היא נדחית מפניו",

והוינן בה:

במאי עסקינן,

שנדחית האשה מפני האיש?

אילימא,

כשגרה

בחצר שלו,

דבר זה

פשיטא

הוא, ובודאי לא טרחה הברייתא להשמיענו דין פשוט זה.

ואלא

שמא תאמר, שהברייתא איירי כשגרו קודם לכן

בחצר שלה.

ו

הלא אי אפשר לומר כן, ש

ה

רי

תניא

בסיפא של הברייתא, ש

אם היתה חצר שלה,

הרי ש

הוא נדחה מפניה.

וא"כ שוב הדרא קושיין, במה עוסקת הרישא שאמרה "היא נדחית בפניו"?

אלא לאו,

על כרחינו עלינו לומר, שהרישא עוסקת ב

כי האי גוונא,

שהייתה החצר של שניהם, והדין בזה שהאשה נדחית מפני האיש.

ודחינן:

דלמא

הרישא עוסקת בגוונא

דאגיר מיגר

[שכר] הבעל את החצר מן האשה, ובזה חידשה הברייתא, שאף על פי שגוף החצר שייך לאשה, מכל מקום כיון שכעת החצר שכורה לבעל - הרי שהאשה נדחית מפניו. אבל לעולם בחצר של שניהם ליכא פשיטותא מהברייתא.

והוינן, אכתי

מאי הוי עלה,

מה נפשוט בגוונא שהייתה החצר של שניהם?

ופשטינן:

תא

ו

שמע,

שהרי נאמר בישעיהו -

"הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר",

ויש להקשות, מהי ההדגשה שהדגיש הפסוק "טלטלה גבר"?

ואמר רב

: לכך הדגיש הפסוק "טלטלה גבר", משום ש

טלטולי דגברא קשין מ

טלטולי

דאיתתא.

ולכן אף בנידון דידן, יש לפשוט שהיכא שהחצר של שניהם, האשה נדחית מפני האיש, משום שטלטולי האיש קשים משלה.

מביאה הגמרא נידונים נוספים בדיני גרוש וגרושה:

תנו רבנן

בברייתא: כהן שגירש את אשתו, אם

לוה

הבעל

הימנה

קודם שהתגרשו

בנכסי אביה,

ואחר כך התגרשו,

אינה נפרעת

ממנו

אלא ע"י אחר.

כדי שלא יקרבו זה לזה בדברים.

אמר רב ששת, ואי אתו לקמן

הכהן והכהנת

לדינא,

ועברו על תקנת חכמים, שלא יקרבו זה לזו אלא על ידי אחר -

לא מזדקקינן להו,

כלומר - אין דנים בדינם.

ו

רב פפא

הוסיף על דבריו ו

אמר

: אף

שמותי משמתינן

[מנדים]

להו.

רב הונא בריה דרב יהושע

הוסיף עליהם ו

אמר

: לא זו בלבד, אלא ש

נגודי

[מלקים]

נמי מנגדינן להו.

אמר רב נחמן: תנא ב"אבל רבתי"

["אבל רבתי" כנוי הוא למסכת שמחות],

במה דברים אמורים

שאינה נפרעת אלא ע"י אחר - כ

שנתגרשה מן הנשואין,

שאז ליבו גס בה.

אבל כשנתגרשה מן האירוסין נפרעת ע"י עצמה,

משום

שאין לבו גס בה.

והיה מעשה, ב

ההוא ארוס וארוסתו,

שהתגרשו, והיה הארוס כהן,

דאתו לקמיה דרבא,

ותבעה האשה את ארוסה על כסף שלווה ממנה קודם שהתגרשו.

יתיב רב אדא בר מתנא קמיה

[לפני] רבא, וראה ש

אוקי רבא שלוחא בינתייהו,

שלא ידברו זה עם זו.

אמר לו רב אדא בר מתנא

לרבא:

וה

רי

אמר רב נחמן "תנא באבל רבתי" כו'

כנ"ל, שלא חיישינן בארוס וארוסתו שידברו זה עם זו, משום שאין ליבו גס בה, וא"כ מדוע החמרת עליהם והעמדת שליח ביניהם?

אמר לו

רבא לרב אדא: במקרה זה ראיתי צורך להחמיר עליהם יותר, משום ש

קא חזינן דקא גייסי בהדדי.

[ראיתי שרגילים הם זה בזו].

איכא דאמרי,

כך היה המעשה: שבאו לפני רבא ו

לא אוקי רבא שליח בינתייהו,

ו

אמר לו רב אדא בר מתנא

לרבא:

ניקום

[יעמיד]

מר שלוחא בינתייהו.

אמר לו

רבא:

והא

[

אמר

]

רב נחמן, "תנא באבל רבתי" כו',

כנ"ל, שאין צריך להעמיד שליח בין ארוס לארוסתו.

אמר לו

רב אדא -

הני מילי

שאין מעמידים שליח ביניהם, דווקא

היכא ד

חזינן ש

לא גייסי בהדדי, אבל הני

ארוס וארוסתו שבאו לפנינו, הרי

קא חזינא להו דגייסי בהדדי,

ולכן עלינו להעמיד שליח ביניהם.

מתניתין:

ואלו

הדברים ש

נאמנין

העדים

להעיד

עליהם

ב

שעת

גודלן

על

מה שראו בקוטנן,

אף על פי שבעלמא צריך עדות של גדול, וצריך שתהיה תחילת העדות וסופה בגדלות, מכל מקום כאן הקלו חכמים, והטעם יבואר בהמשך בגמרא:

א. שטר הבא לפנינו, ורוצים אנו לקיים את חתימות העדים החתומים עליו -

נאמן אדם לומר,

"זכורני מילדותי ש

זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי".

ומקיימים את השטר על פי עדותו, משום שקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, הקלו בו חכמים .

ב. וכמו כן נאמן אדם לומר -

"זכור הייתי

מילדותי

בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע

כמנהג הבתולות", ונותנים לאותה אשה מאתיים בכתובתה כבתולה. והטעם מבואר בגמרא - כיון שרוב נשים בתולות נישאות, אין בעדותו אלא גילוי מלתא בעלמא ולכן נאמן.

ג.

ו

כן נאמן לומר, "זכורני בילדותי

שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן",

ואוכל על פיו בתרומה דרבנן, ויבואר בגמרא.

ד.

ו

כן נאמן לומר - "זכורני בילדותי ש

המקום הזה

הוא

בית הפרס, "

[כלומר, שבשדה זו היה קבר, ונחרש במחרישה, ומאה אמה מסביב לקבר הוא המקום הנקרא "בית הפרס", שחוששין בו לטומאת מת, ואסור לכהן להכנס לשם.] ומטהרים על פי עדותו את סביבות אותו מקום, כיון שטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן, האמינוהו להעיד על כך.

ה.

ו

כן נאמן לומר -

"עד כאן היינו באין

בילדותינו

בשבת",

שזהו תחום שבת, ונאמן משום שתחומין דרבנן .

אבל, אין אדם נאמן לומר

זכורני בילדותי ש

דרך היה לפלוני במקום הזה,

או מקום

מעמד

[מקום שמלווי המת עומדים שם]

ומספד היה לפלוני במקום הזה,

משום שלדבר שבממון צריכים עדות גמורה, שתהא תחילתה וסופה בכשרות.

גמרא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

הא דאמרינן במתניתין שנאמן אדם להעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו, היינו דווקא -

והוא שיש

עד

גדול

אחר

עמו,

אבל ודאי שעד אחד אינו נאמן לקיים את השטר .

ואכתי קשיא לגמרא, מה השמיענו התנא במה שפירט שנאמן לגבי אביו, ולגבי רבו, ולגבי אחיו?

ו

מתרצינן: ד

צריכא

להשמועינן כל הני -

דאי אשמעינן

רק שנאמן להעיד על כתב יד

אביו,

הוי אמינא, דוקא על אביו הוא נאמן,

משום דשכיח גביה,

ובקי הוא בכתב ידו,

אבל רבו לא.

ואי אשמעינן

רק שנאמן להעיד על כתב

רבו,

הוי אמינא, דוקא על רבו הוא נאמן,

משום דאית ליה אימתיה דרביה

וכשמלמדו נותן את עיניו בכתיבתו כדי לכתוב כמותו,

אבל אביו, לא.

ואי אשמעינן הני תרתי,

היינו - אביו ורבו, הוי אמינא - דוקא

אביו דשכיח גביה, ורבו דאית ליה אימתיה,

נאמן להעיד על כתב ידם,

אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא, קמ"ל,

שנאמן גם על אחיו, והוא הדין שנאמן גם על כל אדם אחר ,

כיון דקיום שטרות

אינו אלא

מדרבנן,

לכך

הימנוהו רבנן, בדרבנן.

שנינו במשנה: שנאמן אדם לומר -

"זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע"

ונוטלת מאתיים על פיו כבתולה

ומקשינן:

מאי טעמא

נאמן להוציא ממון על פי עדותו?

ומתרצינן:

כיון דרוב נשים בתולות נישאות,

אזלינן בתר רובא, ובודאי בתולה הייתה, ואין צריך עדות גמורה, אלא

גלוי מלתא בעלמא הוא,

ולכן נאמן.

שנינו במשנה:

ו

כן נאמן אדם לומר, זכור אני

שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה,

ואוכל אותו אדם בתרומה על פיו:

ומקשינן:

ודלמא

מה שאכל בתרומה, לאו משום שכהן הוא, אלא ש

עבד

ו של

כהן הוא,

והרי עבדי כהנים אוכלים גם כן בתרומה, אבל כעת אחר שהשתחרר אסור בתרומה, ונמצא אוכל בתרומה שלא כדין?

ומתרצינן: על כרחינו צריך לומר שדין זה

מסייע ליה לר' יהושע בן לוי. דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה,

ולכן אם זוכרהו בבית הספר, על כרחינו שאינו עבד.

ומקשינן:

ולא?!

וכי אסור ללמדו?

! וה

לא

תניא

עבד ש

לוה הימנו רבו, או שעשאו

רבו אפוטרופוס

על נכסיו,