Ketubot 27b — el Talmud en español

וצדדי הספק:

מי אמרינן

שנאמנת, משום

"מה לי לשקר",

שאם היתה שקרנית הרי היתה יכולה לטעון - "נחבאתי", ומיגו שהיתה יכולה לטעון נחבאתי, נאמין לה שאמרה לא נטמאתי.

או דלמא,

אינה נאמנת, משום ש

לא אמרינן

"מה לי לשקר" בטענת "נחבאתי", כיון ש"אנן סהדי" שכל אשה שלא נחבאה בעיר נאנסה, א"כ הוי "מיגו במקום עדים", ואין מאמינים לאדם במיגו במקום שיש עדים (או אפילו רק "אנן סהדי") כנגד טענתו.

ו

הוינן בה:

מאי שנא

נדון זה,

מההוא מעשה

-

דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה

[השכיר חמור לחברו] ו

אמר לו

המשכיר:

"לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא!"

[אל תלך דרך נהר פקוד, שיש בו מים, לך דרך העיר נרש, שאין בה מים].

ואזל איהו

[השוכר],

באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא.

ותבעו המשכיר את דמי החמור.

אתא

השוכר

לקמיה דרבא

ו

אמר לו: "אין!

אכן

באורחא דנהר פקוד אזלי,

[הלכתי],

מיהו לא הוו מיא

בנהר באותה שעה, ומת החמור שלא באשמתי. "

אמר רבא

: נאמן השוכר, משום

"מה לי לשקר",

שהרי

אי בעי

לשקר, היה

אומר לו

-

"באורחא דנרש אזלי".

ואמר ליה אביי

לרבא: שאינו נאמן, כיון שדרך העולם שיש מים בנהר פקוד, הרי ש"אנן סהדי" שהיו מים בנהר פקוד אף באותה שעה, וא"כ הוי "מיגו במקום עדים", ואין מאמינים לאדם בטענת

"מה לי לשקר" במקום

שיש

עדים

או "אנן סהדי" כנגד טענתו, ולכן

לא אמרינן

האי מיגו.

וסברה הגמרא, שאף בנידון דידן יחלקו אביי ורבא אי אמרינן "מה לי לשקר" במקום שיש "אנן סהדי" נגד טענתה.

ודחינן:

הכי השתא

[מהו הדמיון ביניהם]?! והלא ודאי שיש לחלק ולומר, שדוקא

התם

גבי חמור אינו נאמן, משום ש

ודאי איכא עדים

[כלומר "אנן סהדי"]

דאיכא מיא,

אבל

הכא

גבי שבויה, וכי

ודאי

הוא ש

איטמי?!

הלא רק

חששא הוא! ובמקום חששא אמרינן

"מה לי לשקר".

שנינו במשנה, ש

אם יש עדים

שלא נטמאה,

אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין

:

ו

מדייקינן מכך שלא חילקה המשנה: דמשמע ש

אפילו שפחה דידה מהימנא!

ורמינהי,

הרי דין זה סותר למה ששנינו במשנה במסכת גיטין - שכיב מרע שכתב לאשתו, כדי לפוטרה מן החליצה, "הרי זה גיטך מהיום, אם אמות",

לא תתייחד

אשתו

עמו אלא על פי עדים,

שמא ימות, והרי היא פנויה מעכשיו, ואסור להתייחד עם הפנויה .

אך מותרת להתייחד עמו בפני כל עדים,

ואפילו על פי עבד, ועל פי שפחה,

מפני שבושה מהם, ולא חיישינן שיבא עליה בפניהם.

חוץ משפחתה

שאסורה להתייחד בפניה,

מפני שלבה גס בשפחתה,

וחיישינן שמא תשמש בפניה, שאינה חוששת שתספר השפחה על קלקולה.

על כל פנים חזינן, ששפחה דידה אינה מספרת על קלקול גבירתה, וא"כ קשיא אמתניתין, היאך האמנו לשפחתה שלא נטמאה?

ומתרצינן:

אמר רב פפי

-

בשבויה הקילו,

להאמין אפילו לשפחה דידה.

אך

רב פפא אמר

: לעולם אין מאמינים לשפחתה, ולכן -

הא

מתניתין דקתני שאין מאמינים, איירי

בשפחה דידה,

ו

הא

מתניתין דידן דקתני שמאמינים לשפחה, איירי

בשפחה דידיה,

היינו שפחת הבעל.

ומקשינן לרב פפא:

ו

כי

שפחה דידה לא מהימנא?!

ו

הא קתני

במשנתינו, -

"אין אדם מעיד על עצמו",

ומדייקינן - דוקא אדם על עצמו אינו נאמן,

הא שפחה דידה,

מהימנא!

ואכתי קשיא מהמשנה בגיטין שהובאה לעיל, שמשמע שאין לסמוך על שפחתה?

ומתרצינן: לעולם שפחתה לא מהימנא, ומה שהקשינו מלשון משנתינו שכתבה "אין אדם מעיד על עצמו", ולא כתבה נמי ששפחתה לא מהימנא? הא לא קשיא, משום ד

שפחתה נמי כעצמה דמי,

והרי היא כלולה בלשון "אין אדם מעיד על עצמו".

עוד תירצה הגמרא:

רב אשי אמר

-

הא והא,

בין במשנתינו ובין במשנה בגיטין הנ"ל, איירי

בשפחה דידה, ו

באמת יש מקום לחשש ש

שפחה מיחזא חזיא

את קילקול גבירתה

ושתקה.

ברם,

התם

במשנה בגיטין,

ד

על ידי

שתיקתה

הרי

מתירתה,

שבלא עדותה מניין לנו שנבעלה?! ולכן

לא מהימנא

להתייחד בפניה, כיון שאינה חוששת שתספר השפחה שנבעלה. אבל

הכא

במשנתינו

ד

על ידי

שתיקתה אוסרתה,

כיון ששבויה אסורה, ובאה שפחתה להעיד שלא נאסרה,

מהימנא,

כיון שלא חיישינן שתעיד שקר, רק שלא סמכנו שתלך להעיד מעצמה לאסור את גבירתה.

ומקשינן:

השתא נמי,

במתניתין גבי שבויה, ניחוש דלמא

אתיא ומשקרא,

מפני אהבת גבירתה?

ומתרצינן:

תרתי

[שני] שקרים, גם לשתוק בקלקול גבירתה, וגם להעיד שקר -

לא עבדה!

ומוכיחה הגמרא, שאין הדרך לשקר בתרתי,

כי הא ד

[כאותו מקרה שארע ל]

מרי בר איסק, ואמרי לה

[ויש אומרים] שארע ל

חנא בר איסק,

שהלך אביו למקום ששמו "בי חוזאה", והלך אחיו עמו לשם, ומת אביו באותו מקום, ובא מרי בר איסק לירש את נכסיו, ופתאום

אתא ליה

אדם, שטען שהוא אותו

אחא מבי חוזאה

שהלך עם אביו לשם, ו

אמר לו: "פלוג לי בנכסי דאבא"

שהרי אחיך אני.

אמר לו

מרי בר איסק:

"לא ידענא לך"

[אינני מכירך, הבא ראיה שאחי אתה!]

אתא

אותו אח

לקמיה דרב חסדא,

לתבוע ממרי בר איסק לחלוק לו בנכסי אביו, וטען לפני רב חסדא, שטענת מרי בר איסק שאינו מכירו, נראית כטענת שקר, כיון שלא מצוי שלא יכיר אח את אחיו, ואם באמת אינו אחיו, היה על מרי בר איסק לטעון בודאי שאינו אחיו, ולא רק טענת שמא.

אמר לו

רב חסדא:

שפיר קאמר לך

מרי בר איסק שאינו מכירך,

ד

הרי

כתיב

-

"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו", מלמד שיצא

מאחיו

בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן,

ולכן לא הכירוהו, והכא נמי כיון שיצאת מכאן בלא חתימת זקן, ובאת בחתימת זקן, לכן לא הכירך מרי בר איסק.

הוסיף ו

אמר לו

רב חסדא: אם בכל אופן תרצה לחלוק בנכסי אביך,

זיל אייתי סהדי דאחוה את!

אמר לו

אותו אח: אכן

אית לי סהדי, ומסתפו מיניה,

[אלא שמפחדים הם ממרי] משום

דגברא אלמא הוא

[שאדם אלים הוא] .

אמר לו

רב חסדא

לדידיה

כלומר, למרי בר איסק:

זיל אייתינהו את

עדים

דלאו אחוך הוא!

אמר לו

מרי לרב חסדא: וכי

דינא הכי

שעלי להביא עדים

?!

והלא

המוציא מחבירו עליו הראיה?

אמר לו

רב חסדא למרי: אכן בעלמא הדין שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך

הכי דאיננא

[דנתי]

לך, ולכולהו אלמי חברך,

[ולכל חבריך האלימים], שעליהם הראיה, מכיון שבעלי דינם יראים מפניהם.

ומדקדקת הגמרא: והלא יש להקשות, מה הועיל רב חסדא בתקנתו, הרי אם העדים מפחדים להעיד נגד מרי בר איסק,

השתא נמי,

שנאמר לו שיביא הוא עדים, ניחוש דלמא

אתו

עדים

ומשקרי,

מחמת יראתו?

אלא ודאי מוכח, כדאמרן לעיל, ש

תרתי

שקרים,

לא עבדי

אינשי, ולכן לא חוששים שמחמת יראתו יבוא לשקר בפועל, רק חוששים שלא יבואו להעיד.

דנה הגמרא:

לימא

[לכאורה אפשר לומר כי] מאי דאמרינן רב פפי ורב אשי לעיל ששפחה דידה מהימנא, הנו

כתנאי,

כלומר - תלוי במחלוקת תנאים שנפרש כעת:

שהנה שנינו בברייתא במקום אחד - שעדות שבויה

זו עדות

שהכל כשרים להעיד עליה,

איש ו

אפילו

אשה

או

תינוק ותינוקת, אביה, ואמה, ואחיה, ואחותה,

אבל לא

יעידו עליה, לא

בנה ובתה

ו

לא עבדה ושפחתה.

ומבואר לכאורה בברייתא זו, ששפחתה אינה נאמנת לומר שלא נטמאה.

ותניא

מ

אידך

בברייתא במקום אחר - ש

הכל נאמנין להעיד

על השבויה,

חוץ מהימנה

[כלומר - היא בעצמה],

ובעלה.

ומשמע, שסברה האי ברייתא, ששפחתה מהימנא להעיד עליה. ואם כן נחלקו ברייתות אלו בדברי רב פפי ורב אשי.

ושקלינן וטרינן: אכן

ד

ברי

רב פפי ודרב אשי,

שאמרו ששפחה נאמנת להעיד על גבירתה, ודאי כמחלוקת ה

תנאי

ם הנ"ל,

היא!

ואינהו סברי, כהברייתא השנייה שסברה ששפחה נאמנת להעיד על גבירתה.

אך

ד

ברי

רב פפא

שאמר ששפחה אינה נאמנת, [

מי

]

לימא תנאי היא?!

[האם אף הוא לא אמר את דבריו אלא כחד תנא?!]

ואמרינן: לא! לעולם דברי רב פפא, ששפחה אינה נאמנת להעיד על גבירתה, אינם תלויים במחלוקת הברייתות לעיל.

ומאי דקשיא לך, מדברי הברייתא השנייה שמשמע ששפחה נאמנת?

אמר לך רב פפא

-

כי תניא ההיא

ברייתא שנאמנת, דווקא

במסיחה לפי תומה!

ולכן האמינוה. אבל בעלמא לא האמינו לשפחתה .

ומביאה הגמרא ראיה לכך שנאמן אדם במסיח לפי תומו לעדות שבויה:

כי הא, דכי אתא רב דימי אמר

: ש

רב חנן קרטיגנאה,

היה

משתעי

[מספר]

מעשה,

ש

בא לפני רבי יהושע בן לוי

-

ואמרי לה

[ויש שאמרו] - ש

רבי יהושע בן לוי

היה

מישתעי

[מספר] את אותו

מעשה,

ש

בא לפני רבי

-

באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו ואמר: "אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים,

ושמרתי כל כך על אימי, שאפילו כש

יצאתי לשאוב מים,

הייתה

דעתי על אמי,

או כשיצאתי

ללקט עצים,

גם כן הייתה

דעתי על אמי,

שלא יטמאוה העובדי כוכבים",

והשיאה רבי לכהונה על פיו

של אותו אדם, ומכאן ראיה שנאמן "מסיח לפי תומו" לעדות שבויה:

מתניתין:

מעשה באשתו של רבי זכריה בן הקצב, שכהן היה, ונשבתה יחד עמו בזמן חורבן הבית, ו

אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה

[לשון שבועה הוא]

! לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו.

אמרו לו

חכמים: אינך נאמן להתירה לעצמך משום ש

אין אדם מעיד על עצמו

[כלומר - בשביל עצמו].

גמרא:

תנא

בברייתא על מעשה זה של רבי זכריה בן הקצב:

ואף על פי כן,

שאסרוה חכמים עליו, לא הרחיקה מעליו, אלא

ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה

מן החצר, והיה רבי זכריה ג"כ בחצר באותה שעה, הייתה

יוצאה בראש בניה,

כדי שלא תתייחד עמו,

וכ

ן כ

שהיא נכנסת

לחצר,

נכנסת בסוף בניה,

ולא היו מתייחדים.

בעי אביי, מהו לעשות בגרושה כן,

שיגור עמה באותה חצר ויזהר שלא להתייחד עמה?

וצדדי הספק: דלמא דווקא

התם

במעשה דרבי זכריה,

הוא

שהקלו לגור עמה באותה חצר, משום

דבשבויה הקילו, אבל הכא

לגבי גרושה

לא. או דלמא לא שנא,

ואף בגרושה מותר לגור עמה באותה חצר, ובתנאי שלא יתייחד עמה.

ופשטינן:

תא

ו

שמע

מה ששנינו במסכת שמחות:

דתניא

ישראל

המגרש את אשתו, לא תנשא

ותגור

בשכונתו

[כלומר - עד מרחק ג' בתים ממנו], אבל בעודה רווקה יכולה לגור בשכונתו.