Ketubot 108a — el Talmud en español

שוקל לו

[עבורו]

את

מחצית

שקלו,

שתורם כל אחד מישראל כדי לקנות מהם קרבנות צבור.

ופורע את חובו,

ופוטרו בכך מהנושה בו,

ומחזיר לו אבידתו

מהטעמים שיבוארו בגמרא להלן.

ו

אולם,

במקום שנוטלין שכר

על החזרת אבידה, אם יחזיר לו את אבדתו בחינם, מרויח המאבד את השכר שהיה צריך לשלם עבור ההשבה של אבדתו. ומאידך, לא יכול המשיב ליטול שכר מחברו כיון שגם הוא מודר הנאה ממנו.

ולכן

תפול הנאה להקדש!

דהיינו, שמשלם המודר להקדש את שכר הטירחה שנוהגים לשלם עבור השבת אבידה, וכך שניהם אינם נהנים זה מזה.

ודנה הגמרא בדברי המשנה ההיא:

בשלמא

, מובן הדבר שהוא

שוקל לו את שקלו

היות ואין בכך רווח ממון לחברו, אלא רק

מצוה

בעלמא

קעביד

, בכך ששקל עבורו את מחצית השקל.

כי גם אם לא היה שוקל בשבילו, היה לו חלק בקרבנות הציבור.

דתנן: "תורמין

", ממלאים שלש קופות מהכסף של "מחצית השקל", ומתוך הכסף ש"נתרם" בקופות מתוך כל הכסף, מביאים קרבנות ציבור. וכשהיו תורמים מהכסף, על ידי מילוי שלשת הקופות - היו מכוונים שתהיה התרומה

על האבוד

, על אותם שתרמו ונאבד שקלם,

ועל הגבוי

, על השקלים שגבו שלוחי בית דין אבל אינם כאן, שלא הספיקו להביאם,

ו

אפילו

על העתיד לגבות

אפילו לא נגבה כלל בסופו של דבר.

והיינו,

ומחזיר לו אבידתו

-

נמי מצוה קעביד

.

אלא פורע לו את חובו

, כיצד מותר הדבר, והרי

הא קמשתרשי ליה!

יש ביד המודר רווח ממוני מהמדיר, שהרי פרע את חובו!

אמר רב אושעיא: הא

משנה זו

מני

היא? -

חנן היא! דאמר

במשנתנו שאדם אשר פירנס את אשת חברו במטרה להלוות כסף זה לבעלה עד שיחזור -

איבד את מעותיו

, כיון שלא אמר לבעל בשעה שפירנס את אשתו שהוא נותן לה את הכסף לשם הלואה, אף על פי שזו היתה כוונתו!

וכיון שאם היה פורע לו את חובו לשם הלואה עד שיהא לו להחזיר לו, לא היה הלה צריך לשלם לו, לפי שלא הודיע לו שהוא פורע חובו לשם הלואה, יכול הוא מעתה לפרוע לו חובו לשם מתנה, שהרי בכל ענין אין הלוה המודר צריך לשלם למדיר הפורע את הלואתו.

ורבא אמר: אפילו תימא

שמשנה זו כ

רבנן

היא, שמחייבים לשלם לו אפילו אם לא הודיע במפורש שנותן זאת כהלואה.

הכא במאי עסקינן

-

שלוה על מנת שלא לפרוע

את החוב, שלא יתבענו המלוה ולא ילחצנו, ולכן אין לו רווח בפריעת החוב.

ודנה הגמרא בביאור מחלוקתם של רבו ורב אושעיא:

בשלמא רבא

, שפיר

לא אמר כרב אושעיא, דמוקים לה

היות שעדיף להעמיד

כרבנן,

ולא כדעת חנן.

אלא רב אושעיא, מאי טעמא לא אמר כרבא?

אמר לך רב אושעיא: נהי דהנאה לית ליה

משום שאינו חייב לפרעו אלא לכשירצה, בכל זאת כשפורע המדיר למודר את החוב הוא מהנהו.