Ketubot 107b — el Talmud en español

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר

שאין נותנים לה

תכשיט,

על אף שיש צד לומר שנוח לו שתתקשט אשתו,

כל שכן צדקה

שאין אנו יודעים את רצונו, שאין גובים מנכסיו.

ואילו

מאן דאמר

ש

צדקה

אין גובים מנכסיו, יכול לסבור כי רק צדקה אין גובים.

אבל תכשיט, יהבינן לה, דלא ניחא ליה

לבעלה

דתינוול.

תא שמע

ראיה נוספת נגד שמואל, ממה ששנינו במסכת יבמות [מא ב]:

היבמה

, אשה שמת בעלה ולא השאיר זרע, ויש לבעלה המת אח, הרי היא מתייבמת לו, או נחלצת ממנו, וכל עוד לא חלץ לה [או לא ייבם אותה] הרי היא אסורה להנשא לשוק, והיא נקראת "שומרת יבם" -

ג' חדשים הראשונים ניזונת מ

הנכסים

של בעלה

המת.

מיכן ואילך

-

אינה ניזונת לא מ

הנכסים

של בעלה, ולא מ

הנכסים

של יבם

.

ואם

עמד

היבם

בדין

, שתבעתו היבמה לכנוס אותה או לחלוץ לה,

וברח

-

ניזונת

מעתה

משל יבם!

והרי יבם זה שברח, על אף שהוא חייב במזונותיה משעה שהעמידה אותו בדין שיכנוס או יפטור, כיצד אנו גובים את המזונות מרכושו, והרי לשמואל צריך להיות דינו כמו בעל שהלך למדינת הים, שיש לחוש שמא צררי אתפסה, או שמא הסכימה עמו להתפרנס ממעשה ידיה!?

אמר לך שמואל: למאי ניחוש לה להאי

יבם שברח, שלא למכור מרכושו כדי לזון אותה?

אי משום צררי

-

לא מיקרבא דעתיה

של היבם

לגבה

של יבמתו, שהרי עדיין אין היא אשתו.

אי משום מעשה ידיה

, שאמר לה שתתפרנס מהם והיא הסכימה לכך - הרי היבמה

לא משתעבדא ליה

ליבם למעשה ידיה, ומדוע תסכים להתפרנס מהם ולוותר על מזונותיה!

תא שמע

נגד שמואל מברייתא נוספת ששנינו בתוספתא:

דתניא:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאת

, וחזרה היא לבדה,

ואמרה "מת בעלי

" -

רצתה

-

ניזונת

מנכסי בעלה, ואינה גובה כתובתה.

רצתה

-

גובה כתובתה

, ואינה ניזונית מנכסיו.

ואם אמרה

"גירשני בעלי

" - הרי היא

מתפרנסת, והולכת עד כדי כתובתה!

ומוכח שלא חוששים לחששות של שמואל!

ודוחה הגמרא:

הכא נמי

, גם כאן מדובר

כששמעו בו שמת.

ושמא תאמר, אם שמעו בו שמת, הרי היא יכולה להיות ניזונית מנכסיו כל זמן שלא גבתה כתובתה, אף אם היו המזונות שווים יותר מכתובתה.

ומאי שנא

, מדוע שינה כאן התנא מהכלל של כל אלמנה, וקבע שאינה ניזונית אלא

עד "כדי כתובתה

"?

יש לומר, כי הכא שאני, היות

דאיהי, היא דאפסידה אנפשה!

היא גרמה לעצמה את הפסד המזונות שמעבר לכתובתה, שהרי היא אמרה שגירשה בעלה, ולדבריה לא מגיעים לה מזונות כלל, כי לגרושה אין מזונות, אלא שיכולה היא לגבות אותם כתשלום עבור כתובתה, עד לשיעור הכתובה.

תא שמע

ראיה נוספת נגד שמואל מהא דתניא:

כיצד אמרו "ממאנת

[קטנה שהשיאוה אחיה או אמה בנישואין דרבנן -

אין לה מזונות

"?

אי אתה יכול לומר ב

קטנה ה

יושבת תחת בעלה,

ועדיין לא מיאנה בבעלה,

שהרי בעלה חייב במזונות

.

אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים,

והיא

לותה

כסף עבור מזונותיה,

ואכלה,

ואחר שאכלה, היא

עמדה ומיאנה

בבעלה, ולכן אין לה מזונות.

ויש לנו לדייק מהברייתא:

טעמא

שמפסידה מזונות משום

דמיאנה

בו, ואינה אשתו עוד, ועקרה את נישואיה למפרע, ונמצא שלא הגיעו לה מזונות.

הא לא מיאנה

בו, ובאה לבקש מזונותיה כשהיה בעלה במדינת הים -

יהבינן לה

מזונות!

אמר לך שמואל: הכא

, בקטנה -

למאי ניחוש לה?

אי משום

שמא התפיסה בעלה

צררי

-

צררי לקטנה לא מתפיס!

ואי משום

שהסכימה עמו להתפרנס מ

מעשה ידיה

-

קטנה לא ספקה.

אין היא מספקת לעשות כדי פרנסתה, ואינו יכול לומר לה כך, כי היא לא תסכים.

ודנה הגמרא:

מאי הוה עלה?

כיצד נפסקה ההלכה בענין המזונות?

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: מעשה בא לפני רבי בבית שערים, ופסק לה מזונות

.

ומעשה דומה בא

לפני רבי ישמעאל בצפורי, ולא פסק לה מזונות

.

תהי בה רבי יוחנן: וכי מה ראה רבי ישמעאל שלא פסק לה מזונות?

הא לא נחלקו בני כהנים גדולים וחנן אלא לענין שבועה, אבל מזוני יהבינן לה!

אמר ליה רב שמן בר אבא

לרבי יוחנן:

כבר תרגמה

תירצה והעמידה

רבינו שמואל בבבל

, שמשנתנו מדברת

כששמעו בו שמת

.

אמר ליה

רבי יוחנן: באוקימתא זאת

פתריתו בה כולי האי

, מצאתפ פתרון ליישב את כל המקומות שיש להוכיח מהם נגד שמואל.

כי אתא רבין

מארץ ישראל לבבל,

אמר

להיפך:

מעשה בא לפני רבי בבית שערים, ולא פסק לה מזונות

.

לפני רבי ישמעאל בציפורי, ופסק לה מזונות

.

אמר רבי יוחנן: מה ראה רבי שלא פסק לה?

דהא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים אלא לענין שבועה, אבל מזונות יהבינן לה!

אמר ליה רב שמן בר אבא, כבר תרגמה שמואל בבבל: כששמעו בו שמת

.

אמר ליה: פתריתו בה כולי האי.

ומביאה עתה הגמרא כמה הלכות למעשה:

א.

והלכתא כותיה דרב, ופוסקין מזונות לאשת איש.

ב.

והלכתא כותיה דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

ג.

והלכתא כותיה דרב זביד ב

ענין כלי

קוניא

, שהם כלי חרס המצופים עופרת.

דאמר רב זביד: הני מאני דקוניא,

כלי חרס המצופים עופרת, אם הם

חיורי

, לבנים,

ואוכמי

-

שרו

. הציפוי של העופרת מונע את הבליעה בחרס, ואין לחשוש להם לא משום חמץ בפסח, ולא לענין בליעה מ"גיעולי נכרים", דהיינו מאכלות אסורות, ולא ליין נסך.

ואם הם

ירוקין

, שמעורב בעופרת חומר שדרכו מחלחל האוכל דרך הציפוי של העופרת אל החרס -

אסירי.

ולא אמרן

שהם מותרים,

אלא דלית בהו קרטופני,

שאין בהם בקעים בציפוי העופרת.

אבל אית בהו קרטופני

-

אסירי

, כיון שהם בולעים דרך הבקעים.

מתניתין:

מי שהלך למדינת הים,

והשאיר את אשתו בלי מזונות,

ועמד אחד ופירנס את אשתו

-

חנן אומר: איבד

הלה

את מעותיו

, ואינו יכול לתובעם מן הבעל, מהטעם שיבואר בגמרא.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע

הלה

כמה הוציא

על מזונות אשתו של זה,

ויטול

את דמי המזונות מהבעל.

וכן

אמר רבי דוסא בן הרכינס, כדבריהם.

אמר רבי יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן! הניח מעותיו על קרן הצבי!

גמרא:

תנן התם: המודר הנאה מחבירו

, כגון שהדירו שניהם הנאה זה מזה [לפי רש"י בדף הבא] -