Horayot 7a — el Talmud en español

ומקשה הברייתא, לשם מה צריך ללמוד מהקש שדין המשיח כציבור?

והלא דין הוא

שיהיה דינו של כהן המשיח בהוראה בשוגג ובמעשה בשוגג שהרי

ציבור מוצא מכלל יחיד

[שחיוב הציבור הוא בפר, ואילו החיוב של היחיד הוא בכשבה או שעירה],

ומשיח

גם הוא

מוצא מכלל יחיד

[שדינו של משיח הוא בפר]

מה ציבור, אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ואם כן, למה לי הקש, הרי אפשר לדעת דין זה מבנין אב, וכמו שביארנו

?!

ואם תטען:

או כלך לדרך זו

: מנין שעדיף ללמוד משיח מציבור, ולמה לא נלמד משיח במה מצינו מנשיא, שהרי גם הוא מוצא מכלל יחיד בכך שהוא חייב שעיר עזים זכר לחטאת, ונאמר כך:

נשיא מוצא מכלל יחיד, ומשיח מוצא מכלל יחיד. מה נשיא מביא

את קרבנו המיוחד לחטאת על חטאו

בשגגת מעשה

גרידא,

בלא העלם דבר, אף משיח מביא

את קרבן הפר המיוחד לו

בשגגת מעשה, בלא העלם דבר!

אין זו טענה. שהרי:

נראה למי דומה

הכהן המשיח, לציבור או לנשיא?

צבור,

דינם

בפר

על חטא ודאי,

ואין

ציבור

מביא אשם תלוי

על ספק - חטא.

והוא הדין

משיח,

שדינו הוא

בפר

על חטא ודאי,

ו

כמו כן

אין

הוא

מביא אשם תלוי

על ספק - חטא [וכפי שיבואר לקמן].

ולעומת זאת, נשיא, אינו מביא פר על חטא ודאי, ומאידך הוא כן מביא אשם תלוי על ספק - חטא.

ולפיכך עדיף ללמוד משיח מצבור, ולומר:

מה צבור, אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

ואם כן, שבה הקושיה, למה הוצרך פסוק להקש, כדי ללמדנו שכהן משיח אינו חייב אלא בשגגת מעשה עם שגגת הוראה? והרי משיח דומה הוא לציבור, ונלמד זאת בבנין אב מציבור.

אלא שעדיין אפשר לטעון:

או כלך לדרך זו: נשיא מביא שעירה

לחטאת על חטא שחטא

בעבודת כוכבים, ומביא אשם ודאי

כגון אשם גזילות ואשם מעילות, שנאמר בהם "נפש" ונכללו בזה גם נשיא או משיח.

ומשיח

גם הוא

מביא שעירה בעבודת כוכבים, ומביא אשם ודאי,

ודומה הוא בכך לנשיא.

ואילו ציבור אינם מביאין שעירה אם חטאו בעבודה זרה אלא פר ושעיר, וכן אין בציבור דין אשם ודאי, כי ציבור אינו נקרא "נפש", ובכך הוא התמעט מחיוב אשם.

ואם כן גם בשאר מצוות עדיף ללמוד במה מצינו:

מה נשיא מביא

את קרבן הנשיא על שאר מצוות, שהוא שעיר עזים,

בשגגת מעשה

בלא העלם דבר,

אף משיח מביא

את הפר המיוחד לו

בשגגת מעשה

גרידא בלא העלם דבר!?

לפיכך,

תלמוד לומר

"אם הכהן המשיח יחטא

לאשמת העם".

לימדך הכתוב בהיקש של משיח לציבור, כי

הרי הוא, משיח, כצבור.

מה צבור, אינו מביא

פר

אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אף משיח, אינו מביא

את פרו

אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

ושמא תאמר,

אימא,

אמור מכח היקש זה דבר נוסף:

מה צבור,

אם

הורה

בית דין

ועשו

הצבור

אחריו בהוראתו, חייבין

בית דין פר העלם דבר,

אף משיח, כשהורה ועשו אחרים אחריו בהוראתו, יהא חייב

להביא פר

,

על אף שהוא עצמו לא עשה!?

תלמוד לומר: "והקריב על חטאתו אשר חטא"

מלמד הכתוב "אשר חטא", שרק

על מה שחטא

הכהן המשיח בעצמו

הוא מביא

פר,

ואין

הוא

מביא

פר

על מה שחטאו אחרים

בהוראתו.

ודנה עתה הגמרא בדברי התנא בברייתא:

אמר מר,

לבאר למה לא נלמד משיח מנשיא, ויהיה חייב המשיח על שגגת מעשה בלבד:

משיח בפר, ואין מביא אשם תלוי,

ואילו נשיא בשעיר עזים, וכן מביא אשם תלוי.

והוינן בה:

מנא לן דאין מביא

הכהן המשיח

אשם תלוי?

ומבארת הגמרא:

דכתיב

באשם תלוי "

וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג".

ודרשינן,

מי שחטאתו ושגגתו שוה,

שהכל תלוי אצלו בשגגת מעשה בלבד, הוא זה שחייב בקרבן אשם תלוי.

יצא משיח, שאין שגגתו וחטאו שוה,

אלא שגגת המעשה תלויה גם בהעלם דבר, משום

דכתיב "לאשמת העם",

הוקש בכך המשיח לציבור, ללמד -

הרי הוא משיח כצבור.

כמו שהצבור אין חייבין אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה, אף משיח אינו חייב אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה, ולפיכך גם התמעט משיח מחיוב אשם תלוי, כמו הציבור.

אך תמהה הגמרא: כיצד יתכן לבאר את דברי התנא בתחילת מהלך הלימוד של הברייתא, שכוונתו לומר שהכהן המשיח, אין שגגתו וחטאתו שוה, משום ההיקש של כהן משיח לציבור, בדברי הכתוב "

לאשמת העם"?

והרי טענה זו נאמרה בתחילת מהלך הלימוד של הברייתא, כאשר התנא טוען מדוע יש צורך בהיקש הזה, ואם כן,

על כרחך, לא קאמר ליה

התנא שלומדים את ההיקש הזה.

שהרי כל הנידון הוא להשוות את דין המשיח לצבור בלי ההיקש, אלא רק ב"בנין אב", בכך שהמשיח דומה לציבור, שגם הוא מביא פר ואין מביא אשם תלוי, כמו הציבור. ורק למסקנה, לאחר שדחה התנא את האפשרות ללימוד בבנין אב, רק אז הוא מגיע ללימוד מההיקש!

ולכן, אומרת הגמרא, שאכן לא למד זאת התנא מההיקש.

אלא,

עיקר הדמיון בין משיח לציבור הוא רק בהבאת פר, שאינו בנשיא, שמביא שעיר. ומה שדימה התנא ביניהם גם בכך שהם פטורים מ

אשם

תלוי, ואילו הנשיא חייב,

כדי נסבה!

בחינם, ללא תועלת, הוא אמר זאת. שהרי בהוה אמינא אין לנו מקור לפטור את המשיח ממנו.

מתניתין:

א.

הורה

כהן משיח הוראה בטעות, באיסור מסויים,

בפני עצמו.

והורו בית דין לציבור הוראה בטעות באיסור אחר,

ועשה

כהן משיח על פי הוראתו

בפני עצמו

מתכפר לו

בפרו

בפני עצמו,

ואין הוא מתכפר בפר העלם - דבר שמביאים הציבור על הוראת בית דין באיסור האחר.

אך אם

הורה עם הצבור

את אותה הוראה באותו ענין שהורו בית דין,

ועשה עם הצבור,

אין הוא מביא פרו, אלא

מתכפר לו עם הצבור.

וטעמו של דבר, שמתכפר לו בקרבן הצבור, על אף שיש לו חיוב עצמי להביא פר על שגגתו, הוא משום שכפרת המשיח דומה לכפרת הצבור בדברים רבים , כגון:

שאין בית דין חייבין

בפר העלם דבר

עד שיורו לבטל מקצת

מהמצוה,

ולקיים מקצת

מהמצוה. ולא כשהורו לעקור את כל המצוה.

וכן המשיח,

דינו כציבור, בכך שאינו חייב להביא פר על חטאו אלא באופן שהורה לעצמו לקיים מקצת ולבטל מקצת.

ו

כמו כן,

לא

חייבין בית דין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת על שגגת הוראתם

בעבודת כוכבים, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

וכן הכהן המשיח, אינו חייב להביא את קרבנו על עבודה זרה, שהוא שעירת עזים, עד שיטעה בהוראתו לקיים מקצת ולבטל מקצת.

נמצא, שדיני כהן משיח שוים לדיני הציבור בשני פרטים. ובמשניות להלן יובאו עוד פרטים שהושוו בהם.

גמרא:

דנה הגמרא:

מנהני מילי,

מה שאמרה המשנה:

א. הורה הכהן המשיח איסור בפני עצמו ועשה בפני עצמו, מתכפר לו בפני עצמו.

ב. הורה הכהן המשיח עם הצבור, ועשה עם הצבור, הרי הוא מתכפר עמהם, ואינו מביא את פרו.

דתנו רבנן: הורה

הכהן המשיח

עם הצבור, ועשה עם הצבור, יכול יביא פר לעצמו?

דין הוא שאינו מביא לעצמו: שהרי

נשיא מוצא מכלל יחיד,

שמביא על שגגתו חטאת שעיר ולא כשבה או שעירה,

ו

כן

משיח מוצא מכלל יחיד,

שמביא פר.

מה נשיא,

רק אם

חטא בפני עצמו, מביא בפני עצמו.

אבל אם הנשיא

חטא עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור

[כי חיובו בשעיר הוא על שגגת מעשה בלא הוראה, ולכן כשחטא בהוראת בי"ד, הרי הוא כיחיד המתכפר בכפרת הצבור].

אף משיח,

נלמד ממנו

שאם

חטא בפני עצמו, מביא בפני עצמו.

ואם

חטא עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור!

ושמא תפרוך בנין אב זה, ותאמר:

לא

דומה המשיח לנשיא, ולכן אי אפשר ללמוד את דין המשיח מדין הנשיא.

שהרי

אם אמרת בנשיא

שמתכפר עם הצבור, הרי זה מחמת

שכן מתכפר לו עם הצבור

בשעיר הבא לכפר על עוונותיהם

ביום הכפורים.

תאמר במשיח, שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים,

אלא הוא מביא פר מיוחד לכפרתו ביום הכפורים.

ואם כן, הואיל ואין מתכפר לו עם הציבור ביום הכפורים,

יכול יביא פר לעצמו

לכן,

תלמוד לומר: "על חטאתו אשר חטא".

מלמד הכתוב "אשר חטא", שחייב הכהן המשיח להביא את הפר שלו רק כשחטא בגלל הוראתו בטעות, בלבד. ולא כשחטא משום שהיתה גם הוראת בית דין על כך, בנוסף להוראתו.

הא כיצד?

א.

חטא בפני עצמו, מביא

פר

בפני עצמו.

ב.

חטא עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור

בפר העלם דבר של צבור.

ודנה הגמרא בדברי המשנה והברייתא:

היכי דמי?

באיזה אופן אמרה המשנה והברייתא שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו, אינו מתכפר בקרבן הצבור מחמת שהוראתם של בי"ד היתה באיסור אחר?

אילימא,

מדובר באופן

דהוא,

הכהן המשיח הוא

"מופלא"

של בית דין,

והם,

חברי הבית דין שהורו לצבור ועשה הצבור בהוראתן,

אינן

דיינים

מופלאין.

הרי

פשיטא

הוא

דמתכפר לו בפני עצמו.

שהרי

הוראה דלהון,

אינה הוראה,

ולא כלום,

ודבר פשוט הוא שאין מביאין פר העלם דבר. וכיון שרק הוראת הכהן נחשבת הוראה, הרי פשיטא שמתכפר בפני עצמו.

ו

כמו כן,

בעי לאתויי כשבה או שעירה, כל חד וחד

מהציבור שעשה כהוראתם, כדין חטאת היחיד, שהרי אין הוראתם נחשבת להוראת בית דין!

ואי

מדובר באופן

דאינון מופלאין, והוא לאו מופלא,

הרי יקשה:

אמאי מתכפר לו בפני עצמו? הא הוראה דידיה

אינה הוראה

ולא כלום היא!

שהרי אין המשיח חייב להביא פר אלא אם טעה בהוראתו כשהוא דיין "מופלא". ואילו על שגגת מעשה בלי הוראתו, אין המשיח מתחייב כלל, ואפילו אם אינו מופלא.