Horayot 6b — el Talmud en español

ומקשינן: אמר ליה אביי,

אלא מעתה,

מאחר שאתה סובר שהכהנים נחשבים "קהל" בפני עצמם, אם כן,

נייתי

גם שבט הכהנים

פר

העלם דבר כאשר עברו הציבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה

בהוראה

של בי"ד. שהרי לעיל אמרנו כי הטעם שמביאין פר על כל שבט ושבט, הוא משום שכל שבט נקרא "קהל", ואם כן, גם על הכהנים להביא פר בפני עצמם [דהיינו, מלבד הפר שמביא שבט לוי, על אף שגם הכהנים נכללים בו, כי הכהנים נקראים קהל כשלעצמם].

וכי תימא דהכי נמי,

שאכן מביאים גם הכהנים פר בפני עצמם, תיקשי:

טפי להו שבטים!

נמצא שיש יותר משנים עשר שבטים המביאים פר העלם דבר, דהיינו, י"ג שבטים [כי שבט הכהנים, כקהל בפני עצמו, אינו נכלל במנין שנים עשר השבטים], והם מביאים י"ג פרים. ואילו במשנתנו שנינו, רבי שמעון אומר "מביאין י"ג פרים, פר לכל שבט ושבט, ופר לבי"ד". ומוכח שאין מביאים פרים אלא רק י"ב שבטים ולא י"ג שבטים. ובהכרח, שהכהנים לא נקראים קהל, ולכן אינם מביאים פר בפני עצמם.

אלא,

אמר רב אחא ברבי יעקב

: אכן הכהנים לא נחשבים כקהל, ולכן אין הם צריכים להביא פר העלם דבר. והטעם שאינם קרויים "קהל", הוא משום ש

שבט לוי לא איקרו "קהל",

כדכתיב

"

הנני מפרך והרביתך, ונתתיך לקהל עמים.

ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם".

ולמדו חכמים מהפסוק הזה כלל:

כל מי שיש לו אחוזה,

נחלה בארץ ישראל,

איקרי קהל. וכל

מי

שאין לו אחוזה,

נחלה בארץ,

לא איקרי קהל.

והרי כל שבט לוי, והכהנים בכללם, אין להם חלק ואחוזה בארץ. ולכן הם לא נקראו קהל.

ומקשינן: אם שבט לוי לא נקרא קהל,

אם כן חסרי להו

שבט לוי

מי"ב שבטים

להבאת הפרים! שהרי נמצא שאין אלא י"א שבטים הנקראים קהל, והם המביאים את הפרים.

ואיך אמר רבי שמעון במשנתנו שמביאים י"ב פרים לי"ב שבטים.

ומתרצינן:

אמר אביי,

שבט יוסף נחשב כשני שבטים, לפי שנאמר בו "

אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי

"

.

ולפיכך, אף ששבט לוי אינו נחשב כקהל, ואינו מביא פר, מכל מקום, יש י"ב שבטים המביאים פרים.

אמר,

הקשה

רבא: והא כתיב

בפסוק זה שאפרים ומנשה "כראובן ושמעון יהיו לי.

על שם אחיהם יקראו בנחלתם".

ודרשינן, רק

לנחלה הוא דהוקשו

להיות אפרים ומנשה כשני שבטים, שנוטלין בנחלת הארץ כמו שנוחלים שני שבטים,

ולא לדבר אחר!

ואם כן, לענין פר בהוראה, שניהם נחשבים כשבט אחד, ומביאים פר אחד בלבד. ושוב מוכח ששבט לוי נקרא קהל, כי אם לא כן, יחסר מי"ב שבטים .

ובהכרח, שהכהנים אינם נחשבים "קהל". ומה שאמר רבי שמעון שחטאת הכהנים ביום הכיפורים אינה מתה אף אם התכפרו באחרת, היינו משום שחטאת השותפין אינה מתה. ואם כן, אי אפשר לבאר את הברייתא כרבי שמעון.

ותמהינן:

ו

כי

לא

הוקשו אפרים ומנשה לדבר אחר, אלא הם נחשבים כשבט אחד?

והא

מצינו ש

חלוקין

היו אף

בדגלים,

דגלי מדבר, שבעת חנייתם במדבר חנו כל שלשה שבטים לרוח אחת, ולכל שלשה שבטים היה דגל מרכזי, ונאמר שם "דגל מחנה אפרים, ועליו מטה מנשה". ומוכח שנחשבו כשני שבטים גם לענין זה.

ומתרצינן: בדגלים היו חלוקים לשני שבטים, היות ו

כנחלתן, כך חנייתן.

שבשני דברים אלו ציוה יעקב אבינו, שבהם יהיו אפרים ומנשה כשני שבטים. כי יעקב אבינו חלק להם את הארץ, וגם ציוום כיצד יחנו לדגליהם במדבר.

כדי לחלק כבוד לדגלים

[נראה שרש"י לא גרס תיבות אלו, והיא גירסת רבינו חננאל. וכך פירושה: כי כל דגל היו לו ג' נשיאים, ואילו לא נחלק שבט יוסף לשנים, היה נשאר דגל אחד עם ב' נשיאים בלבד, שהרי שבט לוי לא התפקד בכלל השבטים, שנאמר "והלוים לא התפקדו". וזהו זילזול לאותו הדגל שיהיו בו רק שני נשיאים, ולפיכך, אף שלגבי שאר דברים מנשה ואפרים חשובים כשבט אחד, לגבי דגלים חילקום לשנים, משום כבוד הדגלים].

ועוד מקשינן:

והא

מצינו שהיו

חלוקים

מנשה ואפרים גם

בנשיאים,

שנאמר "ביום השביעי נשיא לבני אפרים, אלישמע בן עמיהוד. ביום השמיני נשיא לבני מנשה".

ומתרצינן:

ההוא,

כדי

לחלוק כבוד לנשיאים.

כי הואיל ונחלקו בדגלים, ונתמנה נשיא בפני עצמו למנשה ונשיא בפני עצמו לאפרים, אם יקריב אחד והשני לא יקריב, יחשב הדבר כזלזול בשבט שנשיאו לא הקריב.

כ

דתניא, שלמה עשה שבעה ימי חנוכה

לחנוכת המקדש. ו

מה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה

לחנוכת המשכן, אלא ודאי

כדי לחלוק כבוד לנשיאים,

שהרי כל נשיא הקריב ביום אחד ואם היו רק שבעה ימים, היה בכך זלזול לשאר הנשיאים שלא היו מקריבים .

ונמצא למסקנא כי הכהנים לא נקראו קהל, ואם כן חוזרת לכאורה ראיית אביי מהברייתא של פר ושעיר של יוה"כ, שרבי שמעון סובר חטאת שותפין אינה מתה, שהרי אף אחר שהתכפרו הכהנים בפר ושעיר אחרים, אמר רבי שמעון שהפר ושעיר הראשונים שנמצאו, לא ימותו.

ואמרינן:

מאי הוי עלה,

האם צודק אביי שכך דעת רבי שמעון, כי חטאת שותפין דינה כחטאת ציבור שאינה מתה ?

תא שמע

שאכן כך היא דעת רבי שמעון:

דתניא: רבי שמעון אומר, מצינו חמש חטאות מתות,

ואינן קריבות. ואלו הן:

א.

ולד

הנולד מבהמה שהופרשה

לחטאת.

ב.

ותמורת חטאת,

בהמת חולין שאמר עליה "זו תמורת בהמת חטאת", ובכך התפיס בה קדושת קרבן הנקרא "תמורת חטאת".

ג.

וחטאת

שהפרישוה לקרבן,

ומתו הבעלים

קודם שהספיקו להקריבה.

ד

. ובהמת

חטאת

שאבדה, והפרישו אחרת תחתיה, ונתכפרו בה בעליה, ושוב נמצאה זו.

ה.

וחטאת שעברה שנתה.

בהמת חטאת צריך שתקרב כשהיא בת שנה. ואם נכנסה לשנתה השניה, שוב אינה קריבה.

כל חטאות הללו אינן קריבות, אלא הולכות למיתה.

ואמר על כך רבי שמעון:

ואי אתה יכול לומר

ולקיים דין זה בכל חמשת האופנים הללו, אלא בחטאת יחיד, ולא בחטאת הציבור. כי "

ולד חטאת",

שדינו למיתה, לא יתכן

בציבור,

לפי

שאין ציבור מפרישין נקבה,

שהרי כל חטאות הציבור הן פר או שעיר זכר, שאין לו ולד.

ו

כמו כן,

אי אתה יכול לומר "תמורת חטאת" ב

חטאת

ציבור,

לפי

שאין

דין "

תמורה" בציבור.

שהרי הכתוב בתמורה, "לא יחליפנו ולא ימיר", נאמר בלשון יחיד, ללמדנו שרק היחיד שהמיר קרבן יחיד על בהמת חולין חלה קדושת תמורה בבהמת החולין, ולא ציבור.

ו

כן

אי אתה יכול לומר "חטאת שמתו בעליה" בציבור,

שדינה למיתה, לפי

שאין ציבור מתים!

והיינו

,

אף על פי שמתו חלק מהציבור, מאחר ונשארו חלקם בחיים, מקריבים עליהם חטאת זו.

אבל חטאת ציבור

שנתכפרו בעליה, ו

חטאת ציבור

שעברה שנתה, לא שמענו

אם הן מתות כמו חטאת יחיד, או לא.

יכול,

שמא תאמר, דינם הוא ש

ימותו,

כדין חטאת היחיד, ולא ירעו עד שיסתאבו?

אמרת, ילמוד הסתום,

הדין הסתום של חטאת הציבור שנתכפרו בעליה, והדין הסתום של חטאת הציבור שעברה שנתה [שלא התבאר אם נוהגים בחטאת הציבור כבחטאת היחיד, והן מתות, אם לאו], יש ללומדו

מן

הדין

המפורש

[לגבי שאר חטאות הציבור שלא הוקרבו]:

מה מצינו,

כמו שמצינו

בולד חטאת, ותמורת חטאת, ו

חטאת

שמתו בעליה,

שרק ביחיד

דברים אמורים, ולא בציבור,

שהרי לא תיתכן מציאות של חטאות ציבור כאלו.

אף

גבי חטאת הציבור

שנתכפרו בעליה, ו

חטאת הציבור

שעברה שנתה,

רק

ביחיד דברים אמורים,

שמתות,

ולא בציבור,

שאין דין חטאות מתות נוהג בחטאת הציבור כלל.

ומקשינן:

וכי דנין אפשר משאי אפשר!?

הרי ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, אין מציאותם קיימת בקרבנות ציבור, ומשום כן אין דינם קיים בציבור. ולא משום שהופקע דינם מקרבנות ציבור. ואם כן, האיך נלמד מהן לחטאת שנתכפרו בעליה, ולחטאת שעברה שנתה, שאין דין מיתה נוהג בהן בציבור, והרי בהן יש אפשרות של מציאות כזו.

ומתרצינן:

רבי שמעון, בחד מקום גמיר.

כאשר הצטוו ישראל על דין חטאת המתות, למדו שיתקיימו בהם דינים אלו במקום אחד בלבד, או ביחיד או בציבור. ודייק רבי שמעון, שאינו מתקיים בציבור אלא ביחיד, כיון שלא שייכת מציאות שכל חמש החטאות המתות יהיו בציבור. ובהכרח, שכל דין חטאות המתות נאמר ביחיד, ולא בציבור.

וזו כוונתו במה שלמד סתום מן המפורש, שגם חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה, דינה במיתה דוקא ביחיד, ולא בציבור .

ומוכח מברייתא זו כאביי, שאמר, לדעת רבי שמעון, חטאת השותפין שמת אחד מהשותפין לא תלך למיתה. כי כמו שדייק רבי שמעון שדין חטאות המתות נאמר רק ביחיד ולא בציבור, משום שלא מצאנו את כולן בציבור, כך יש לדייק שהוא סובר שדין חמש חטאות המתות נוהג רק ביחיד ולא בשותפין, משום שלא מצאנו את כל החמש בשותפין. [שהרי אין בשותפין ולד חטאת, כי לא מצאנו ששותפין, דהיינו בית דין, מביאין חטאת נקיבה אלא רק פר או שעיר. וכן תמורת חטאת אינה נוהגת בחטאת בית דין, לפי שהם שותפין, ושותפין אינן ממירין].

ומוכח כמו שאמר אביי, שלדעת רבי שמעון חטאת השותפין שמת אחד מבעליה, אינה הולכת למיתה!

הדרן עלך פרק הורו בית דין

--- title: "חברותא - הוריות — פרק שני - הורה כהן משיח" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02364.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - הורה כהן משיח

Оригинал главы פרק שני - הורה כהן משיח

מתניתין:

הורה כהן משיח לעצמו

הוראה בטעות, והיה

שוגג

בהוראתו,

ועשה

על פי הוראתו המוטעית לעצמו מעשה ב

שוגג,

הרי הוא

מביא פר

העלם דבר של כהן המשיח. [וכגון שהורה שחלב כליות מותר, ואכל את החלב על סמך הוראתו המוטעית] .

אך אם היה

שוגג

בהוראה,

ועשה

מעשה

במזיד,

שלא הסתמך בשעת המעשה על הוראתו. או שהיה

מזיד

בשעת הוראתו, שידע כי המעשה אסור, ובכל זאת הורה היתר לעצמו, ולבסוף בשעת מעשה שכח מפני מה התיר,

ועשה

מעשה ב

שוגג,

הרי הוא

פטור

בין מקרבן פר העלם דבר, ובין מכבשה או שעירה של יחיד, כי נאמר בחטאת "מעם הארץ", וממעטים מכאן כהן משיח שחטא בשגגת מעשה בלבד, שאינו חייב קרבן חטאת!

וטעמו של דבר שאין כהן משיח חייב אלא כשעשה בשוגג על סמך הוראתו בשוגג, הוא משום

שהוראת כהן משיח לעצמו

היא כ

הוראת בית דין לציבור,

שנאמר "אם הכהן המשיח יחטא - לאשמת העם!". משיח הרי הוא כציבור. וכשם שאין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם הורו בשוגג ועשו הציבור בשוגג על סמך הוראתם, כמו כן אין הכהן משיח חייב אלא אם הורה לעצמו בשוגג, ועשה בשוגג על פי הוראתו .

גמרא:

שנינו במשנה:

שוגג ועשה שוגג, מביא פר.

ותמהינן:

פשיטא,

שהרי זהו שוגג גמור שכהן משיח מתחייב עליו פר העלם דבר!?

ומתרצינן:

אמר אביי, הכא במאי עסקינן, כגון שהורה

בטעות,

ושכח

לאחר מכן

מאיזה טעם הורה

כן,

ובשעה שעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי,

אלא שעתה אין אני זוכר את טעמה של ההוראה! ויש באופן זה חידוש:

דמהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה

בשעת מעשה מאיזה טעם הורה,

שמא

הוה

הדר ביה,

שהיה עומד על טעותו ונמנע מלעשות. ועתה שהוא אומר שעל אף שאינו זוכר את טעם הוראתו, הוא מסתמך עליה ועושה את המעשה, ואינו חושש שמא אם היה יודע עתה את טעם ההוראה היה חוזר בו, היה מקום לומר כי

כמזיד דמי ולא לחייב

קרבן.

קא משמע לן

שבכל זאת הוא נחשב שוגג, משום שבשעת מעשה אינו יודע מטעותו, ועושה את המעשה בהסתמכו על הוראתו הקודמת .

שנינו במשנה:

מזיד ועשה שוגג

פטור. והוינן בה:

מנא הני מילי

שכהן משיח חייב רק כשהורה בשוגג ועשה בשוגג?

דתנו רבנן: "

אם הכהן המשיח יחטא -

לאשמת העם".

ודרשו מההיקש של חטא משיח לאשמת העם,

הרי

דין

משיח

הוא

כ

דין ה

ציבור.

וכשם שציבור שעשו לפי הוראת בי"ד אינם מביאין פר העלם דבר אלא אם כן שגגו בי"ד בהוראתם, הוא הדין לכהן משיח, שאינו מביא פר אלא אם היה שוגג בהוראתו, ושוגג בחטאו.