Guitín 64b — el Talmud en español

ודחינן:

הני מילי

שאומרים חזקה שליח עושה שליחותו, היינו רק

לחומרא,

כמו במקרה של רבי יצחק.

אבל לקולא,

להחזיקה למגורשת ופנויה,

לא

אומרים חזקה שליח עושה שליחותו.

ומקשינן:

וליהמנה לדידה

[שנאמין לאשה] שהיא מגורשת,

מ

הא

דרב המנונא,

דאמר רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה: גירשתני

-

נאמנת,

משום שיש

חזקה

ש

אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה

לשקר בדבר כגון זה!

ומבארינן:

הני מילי

שנאמנת, דווקא

היכא דליכא דקא

[במקום שאין אחר שהוא]

מסייע לה,

שאז יש חזקה שאינה מעיזה לשקר בדבר זה בפני בעלה,

אבל היכא

שיש אחר

דמסייע לה

בטענתה -

מעיזה ומעיזה,

ולכן אצלנו שהבעל והשליש מסייעים בידה, אינה נאמנת על פי דבריה בלבד, אלא רק כשגיטה בידה.

מתניתין:

נערה המאורסה

שעדיין לא יצאה מרשות אביה,

אם הארוס מגרש אותה,

היא

בעצמה, ואפילו שלא מדעת אביה, כיון שהיא גדולה , א

ו אביה

שלא מדעתה,

מקבלין את גיטה.

ומשעה שקיבל אחד מהם את הגט - הרי היא מגורשת, שכן זיכה הכתוב יד לאב בבתו הנערה, אבל לא הפקיע הכתוב את ידה .

אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת,

לא יכול להיות אדם אחד שיש לו שני בעלים שזוכים עבורו.

אלא

רק

אביה מקבל את גיטה בלבד

מאחר שזיכתה התורה יד לאב בבתו הנערה.

אבל כאשר היא יתומה מאביה, הריהי מקבלת גיטה.

ו

עוד כלל גדול אמרו:

כל

אשה

שאינה יכולה לשמור את גיטה

כגון קטנה, כשאין בה דעת לשמור את גיטה,

אינה יכולה להתגרש

ואפילו בקבלת הגט על ידי אביה, שנאמר [דברים כד, א] "ושלחה מביתו" - מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה זו שמשלחה וחוזרת .

גמרא:

במאי קמיפלגי

חכמים ורבי יהודה במשנתינו?

רבנן

[חכמים]

סברי: ידא יתירתא זכי לה רחמנא

[יד יתירה זיכתה לה התורה], שהתורה נתנה גם לה זכות לקבל את גיטה, אף שהיא עדיין ברשות אביה והוא הבעלים עליה לזכות עבורה.

ורבי יהודה סבר: במקום אביה

[כאשר האב קיים] הרי היא ברשותו לגמרי, ו

יד דילה לאו כלום היא.

[אלא אם כן נישאת, שאז היא יוצאת מרשות האב].

שנינו במשנה:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה, אינה יכולה להתגרש.

תנו רבנן

בברייתא:

קטנה היודעת לשמור את גיטה

-

מתגרשת,

ושאינה יודעת לשמור את גיטה

-

אינה מתגרשת,

ואיזו היא קטנה

שנחשבת כ

יודעת לשמור את גיטה?

כל שמשמרת גיטה ודבר אחר.

והוינן בה:

מאי קאמר?

מה משמעות הדבר שמשמרת את גיטה ודבר אחר?

אמר רבי יוחנן, הכי קאמר: כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה,

שאם אבד לה גיטה, היא שומרת דבר אחר שאינו דומה לגט, שהיא סבורה שהוא הגט. היא נחשבת כיודעת לשמור את גיטה.

מתקיף לה רב הונא בר מנוח: הא שוטה בעלמא היא

שמשמרת דבר אחר משום גיטה! ואין לך משלחה וחוזרת יותר ממנה!

אלא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא

: הכי קאמר:

כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר

ושומרת את גיטה ולא דבר אחר.

אמר רב יהודה אמר רבי אסי

:

תינוק שנותנים לו

צרור

[אבן]

וזורקו

משום שמבין שהוא חסר ערך, וכשנותנים לו

אגוז

מכיר בו שהוא חשוב

ונוטלו

הרי הוא מספיק גדול, שיכול להיות

זוכה לעצמו

אבל

ואין זוכה

בשבי

ל אחרים,

שאם זיכה אדם לחברו דבר על ידי אותו קטן, שמסר בידו החפץ ואמר לו שיזכה בחפץ זה לפלוני, לא זכה בו, ואם בא הנותן לחזור בו, חוזר.

ואם יש בו דעת עד כדי כך, שנותנים לו

חפץ ומחזירו לאחר שעה

כשתובעים אותו ממנו, משום שהוא מבין שהחפץ שייך לאחרים,

הדין ש

זוכה בין לעצמו ובין לאחרים

מדרבנן .

אמר רב יהודה:

כי אמריתה

[כאשר אמרתי את דברי רבי אסי]

קמיה דשמואל,

אמר לי: דא ודא אחת היא

[שתי תקנות אלו דינם שוה] לגבי זכית הקטן.

והוינן בה:

מאי

"

דא ודא אחת היא"?

האם הכוונה ששני המדות בהבנת הקטן, דינם שווה שיכול לזכות, או שדינם שווה שאינו יכול לזכות.

אמר רב חסדא: אחד זה ואחד זה

-

זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.

לפני המשך הסוגיא נקדים לבאר את דין "עירוב חצרות" ו"שיתוף מבואות": מן התורה מותר לטלטל מהבתים לחצר משותפת, וכן מחצר של אדם אחד לחצר של אדם אחר, ורק אסור להוציא מתוכן לרשות הרבים.

אבל חכמים גזרו שרק כאשר יעשו דיירי החצרות "ערוב חצרות" ביניהם, אז יהיה מותר להם להוציא מביתם לחצר המשותפת או מחצרם לחצר אחרת.

כמו כן, מן התורה מותר לטלטל מן החצרות אל המבוי המשותף לדיירי הבתים והחצרות, והמוביל אל רשות הרבים [המבוי הוא סימטא המוקפת מחיצות משלש רוחותיה, ופתוחה בראשה לרשות הרבים], ומן התורה נחשב המבוי לרשות היחיד ומותר לטלטל ממנו לחצרות הבתים, אלא שגזרו חכמים שלא יטלטלו בני החצירות חפצים אל המבוי אלא אם כן יעשו כל דיירי המבוי "שיתוף מבואות" ביניהם.

אבל אם לא עירבו בני החצירות ביניהם, או שלא עשו שיתוף מבואות, אסרו חכמים להוציא מן הבתים לחצר המשותפת, או מחצר אחת לשניה, וכן מהחצירות למבוי, מפני שהבית הוא מיוחד לבעליו, ואילו החצר משותפת לכולם, וכן בשיתופי מבואות החצירות שייכים לבעליהם והמבוי משותף לכולם, ונראה הדבר כאילו הוא מוציא מרשות אחת לרשות אחרת. וגזרו שלא להוציא מרשות יחיד אחת לרשות יחיד אחרת בתורת סייג, כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שאז חייבים מן התורה .

וכיצד עושים "ערוב חצרות" ו"שיתוף מבואות"?

מערבים ומצרפים את כל דיירי החצר, על ידי כך שכל אחד מהדיירים יתן פת, וישימו את הפת של כל אחד ואחד באחד הבתים הפתוחים לחצר, ועל ידי זה אנו רואים כאילו כולם גרים באותו הבית, וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו הבית, ואין כל אחד חולק רשות לעצמו, אלא כולם שותפים ביחד, וזהו הנקרא "עירובי חצרות".

והוא הדין ל"שתופי מבואות", שכל אחד מבני החצירות הפתוחות למבוי נותן פת או מין מאכל, ושמים אותו באחד מן החצירות, ונעשים כל החצירות כחצר אחת.

מתיב רב חיננא וורדאן

[ממקום ששמו וורדניא] לרב חסדא, שאמר בשתי המדות שבקטן אינו זוכה לאחרים, ממה ששנינו במסכת עירובין [עג ב]:

כיצד

בני החצרות

משתתפין במבוי,

כדי שיתאפשר להוציא אליו, ולטלטל ממנו אל כל החצרות שסביבו בשבת, מבלי שיצטרכו לטרוח ולגבות מכל אחד מבני המבוי את מאכלו?

מניח

אחד מבני המבוי

את החבית,

שמכילה יין או שמן שייעד אותה לצורך זה,

ואומר: הרי זו לכל בני המבוי.

ומזכה להם

לכל אחד ואחד מבני המבוי חלק ביין או בשמן שבחבית

על ידי בנו ובתו הגדולים,

שהם נחשבים כרשות נפרדת מבעל הבית, ויכולים לזכות ממנו עבור אנשים אחרים,

ו

כן מזכה להם

על ידי עבדו ושפחתו העברים,

שגם הם נחשבים כרשות אחרת, ויכולים לזכות מהבעל הבית לאנשים אחרים.

והווינן בה:

האי

[אותה]

שפחה

עברית הנזכרת כאן שזוכה בחבית עבור אחרים,

היכי דמי?

באיזה שפחה מדובר?

אי דאתיא

[אם מדובר שהביאה] כבר

שתי שערות,

שהם סימן להיותה בוגרת,

מאי בעיא גביה

[מה היא עושה אצלו]? הרי אמה עבריה משתחררת מיד בסימנים אלו מן העבדות!

אלא לאו,

הלא בהכרח, מדובר בשפחה עברית

דלא אתיא,

שלא הביאה עדיין

שתי שערות,

ועדיין היא קטנה,

וקתני

: שהיא

זוכה לאחרים!

ומוכח שקטן כן יכול לזכות לאנשים אחרים! ודחה רב חסדא:

שאני שיתופי מבואות,

שהוא רק דין

דרבנן,

שהרי מדאורייתא אין איסור להכניס ולהוציא אלא רק מרשות היחיד לרשות הרבים, וחכמים הקלו בדבר, שעבור דין "שיתופי מבואות" יכול גם קטן לזכות לאחרים.

אמר רב חסדא: אישתיק

[שתק] רב חיננא

וורדאן

כשאמרתי לו דחיה זו, ולא השיב תשובה.

והוינן בה:

מאי הוה ליה למימר

[מה היה לו לרב חיננא להשיב] על דחיה זו?