Guitín 64a — el Talmud en español

או

באופן ש

אחד מן

כת העדים

הראשונים

שבפניהם אמרה לשליח לקבל, מעיד על האמירה,

ואחד מן

כת העדים

האחרונים

שבפניהם קיבל השליח את הגט, מעיד על הקבלה,

ו

עד

אחד

שלישי, שבפניו אמרה ובפניו קיבל,

מצטרף עמהן

עם כל אחד מהם להעיד על האמירה ועל הקבלה.

גמרא:

איתמר

: בעל שהשליש את גיטו ביד אדם אחר.

ה

בעל אומר: לפקדון

בלבד נתתי את הגט בידו, ולא לגירושין.

ושליש

אומר: לגירושין נתת לי, שהייתי שליח האשה לקבלה ממך, ונתגרשה האשה בזכייתי.

והאיש והאשה נמצאים שניהם באותו עיר.

מי נאמן,

השליש או הבעל?

רב הונא אמר: בעל נאמן.

ורב חסדא אמר: שליש נאמן.

וטעמם:

רב הונא אמר בעל נאמן,

משום

דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה

[שאם באמת התכוון הבעל למסור את הגט בתורת גירושין], לא היה מוסרו לידי השליש, אלא

לדידה הוה יהיב לה ניהלה

[ליד האשה הוא היה מוסר את הגט], שהרי היא נמצאת בעיר.

ולכן מסתבר שהבעל מסרו לשליש בתורת פקדון .

ורב חסדא אמר שליש נאמן, דהא

[שהרי] הבעל עצמו

הימניה

כשמסר את הגט בידו .

מתיב רבי אבא

לרב הונא: שנינו בתוספתא [ב"מ פ"א ה"י] ש

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ושליש נאמן

יותר

משניהם

משני הצדדים המתדיינים ביניהם,

כיצד

האופן שהשליש נאמן?

אם

זה

המלוה

אומר

סכום

כך

אתה חייב,

וזה

הלוה

אומר

סכום פחות מ

כך

אני חייב,

הדין שה

שליש

שהעביר את ההלוואה מהמלוה ללוה,

נאמן

לומר מהו סכום החוב.

וקשה מזה על שיטת רב הונא שאמר שהבעל נאמן ולא השליש.

ומתרצינן: אין להוכיח מממון לגיטין שהשליש נאמן,

ש

שאני

[ששונה]

ממון, דאיתיהיב

[שניתן]

למחילה,

שכיון שנתן המלוה את ההלוואה לשליח האמין לו וסמך עליו, וכאילו שמחל המלוה מראש, אם השליח ישנה, ולכן נאמן השליח. משום שגם אם השליח שינה מן הדברים - הרי זה ממון בלבד וניתן למחילה.

מה שאין כן בגיטין שהוא ענין של איסור, ולא שייך למחול עליו, וצריך לנהוג לפי האמת.

ומקשינן:

והא תניא

בברייתא:

וכן

הוא הדין שהשליש נאמן

לגיטין!

ומתרצינן: שאין הכוונה בברייתא לגיטי נשים אלא ל

גיטי ממון,

כלומר שטרות של ממון, שאין גט אלא לשון שטר.

ומקשינן:

והתניא: וכן לשטרות

שהשליש נאמן! וכיון שהובא שטרי ממון, אם כן מה שאמור "וכן לגיטין" על כרחך הכוונה לגיטי נשים, שהרי לא היה נשנה אותו דין פעמיים.

ודחינן:

מידי גבי הדדי תניא

[וכי שתי הברייתות ["וכן לגיטין", "וכן לשטרות"] שנויות בסמיכות],

שאילו היה נשנה בברייתא אחת "וכן לגיטין וכן לשטרות", היה ברור ש"גיטין" הכוונה לגיטי נשים, כבר שכבר נשנה שטרי ממון,

אבל כיון ששתי הברייתות נבדלות זו מזו, אפשר לומר שברייתא אחת קוראת לשטרי ממון "גיטין" והברייתא השניה קוראת להם "שטרות".

מנסה הגמרא להביא ראיה שהשליש אינו נאמן בגיטין:

ד

תנן: האשה שאמרה: התקבל לי גיטי,

הדין ש

צריכה

להביא לראיה,

שתי כיתי עדים,

כת אחת של

שנים

עדים

שיאמרו: בפנינו אמרה

לשליח התקבל לי גיטי.

ו

כת אחת של

שנים

עדים

שיאמרו: בפנינו קבל

השליח את הגט,

וקרע

אותו לאחר מכן.

ואמאי

צריכה להביא עדים שהיא מינתה את השליש לשליח קבלה,

ליהמניה

[שנאמין]

לשליש

בדיבורו בלבד בלא עדים, שהרי האמינו הבעל בכך שמסר לו את הגט.

ודחינן:

מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה

[וכי יוצא הגט מתחת ידי השליש שנאמינו]? והרי הוא קרעו, ואף על פי שקרעי הגט בידו, אינו נאמן,

שהשליש נאמן רק כאשר הדבר שעליו דנים נמצא בידו, באופן שבכוחו לעשות בו כרצונו. וכיון שרק כאשר הגט שלם בידו, יכול למוסרו לאשה, ואז תהיה בחזקת מגורשת, לכן רק באופן זה הוא נאמן לומר שהוא שליח קבלה של האשה.

מה שאין כן כאן שאין בידו למסור את הגט בידה, אין לו עוד דין נאמנות של שליש.

ומקשינן:

תינח

[מובן] מדברים אלו, שצריך עדים על כך ש

אמרה

לשליח להיות שליח קבלה,

אבל עדיין קשה, מדוע צריכה להביא עדים ש

קיבל

השליח את הגט

למה לי?

והרי קרעי הגט מצויים בידו, ואין צריך להעיד על כך.

אמר רבה: הא מני

[מי הוא] התנא שסובר שצריך עדים על מסירת הגט לשליח קבלה

רבי אליעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי,

וחלות הגירושין הוא בשעת זכית השליח קבלה בגט, ואין חלות הגירושין כשר בלא עדים, לכן צריך עדים בשעת מסירת הגט לשליח קבלה.

והוינן בה: בדברי התנא,

קרע למה לי?

מדוע צריך השליש לקרוע את הגט אחרי שזכה בו.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הגזירה שנו

משנה זו, שאסרה המלכות לקיים מצוות, ולכן מייד אחרי שחל הגירושין היו קורעים את הגט, כדי שלא יהיה הוכחה שקיימו מצוות גירושין.

אמר רבה: ומודה רב הונא

שסובר שהבעל נאמן ולא השליש,

דאי אמרה איהי

[שאם אמרה האשה]:

לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה

[לי אמר השליש שהבעל מסר לו את הגט בתורת גירושין] -

מהימנא

[נאמנת].

ומקשינן:

מי איכא מידי

[וכי יש דבר כזה]

דשליש גופיה

[עצמו]

לא מהימן ואיהי

[והיא, האשה] שאומרת בשמו

מהימנא?

אלא

צריך לבאר בדברי רבה שכך אמר: מודה רב הונא ש

אי אמרה

האשה

קמאי דידי לגרושין יהביה ניהליה

[בפני מסר הבעל את הגט לשליח לשם גירושין] -

מהימנא

[נאמנת], והטעם שנאמנת: משום שיש לה

מיגו

[מתוך]

דאי בעיא

[שאם היתה רוצה] לשקר

אמרה

[היתה יכולה לומר]:

לדידה יהביה ניהליה בעל

[שהבעל מסר את הגט לידה] לשם גירושין ואז היתה נאמנת,

לכן נאמנת גם כשאומרת שהיא ראתה את הבעל מוסר את הגט לידי השליח קבלה בתורת גירושין .

ועתה הגמרא דנה, מה הדין אם

בעל אמר

שנתן את הגט לשליח

ל

שם

גירושין, ו

אף ה

שליש אומר

שקיבל את הגט

ל

שם

גירושין, והיא

האשה

אומרת נתן לי

השליח את הגט,

ואבד

לי.

אמר רבי יוחנן

: גירושין

הוה דבר שבערוה, ואין

עדות על

דבר שבערוה

ב

פחות משנים

עדים שיעידו בדבר. ואין אנו סומכים על דברי הבעל והשליש והאשה. אלא צריך שיעידו עדים על הדבר.

והוינן בה:

ואמאי

צריך שיעידו עדים?

וליהימניה

[נאמין]

לשליש

באמירתו בלבד שקיבל את הגט מהבעל לשם גירושין, שהרי הבעל האמינו.

ומבארינן:

מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה

[האם יוצא הגט מתחת ידו שנאמין לו]? הרי הוא קרע את הגט,

ואף על פי שהקרעים בידו, אין לו נאמנות של שליש, אלא אם כן חפץ השליחות עדיין בידו, שאז יש לו מיגו שאם היה רוצה השליח, היה עושה בחפץ מה שאמר, לכן נאמן גם על אמירתו, אבל זה שקרע את הגט, אין בידו למוסרו בידה.

ומקשינן:

ולהימניה לבעל

שהוא מסר את הגט לידי השליח לשם גירושין,

ד

הא

אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: בעל שאמר גירשתי את אשתי

-

נאמן!

ומבארינן:

מי קאמר

הבעל "

גירשתי"?

הרי הוא אומר רק שמסר לשליח, ואם כן מאמינים לו רק שהשליח קיבל את הגט להולכה.

ומקשינן: כיון שהבעל נאמן לומר שהוא מסר ביד השליח את הגט להוליך לאשה, והוא אכן טוען שהוא מסר את הגט ביד השליח לשם גירושין,

ולימא

[נאמר]:

חזקה שליח עושה שליחותו!

והרי היא בחזקת מגורשת.

דאמר רבי יצחק: האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה" סתם,

ולא אמר לו אשה מסויימת,

ומת שלוחו,

ואין המשלח יודע האם קידש לו השליח אשה ואת מי קידש,

אסור

המשלח

בכל הנשים שבעולם,

כיון שעל כל אשה יש מקום לחשוש שמא היא קרובה של אשתו שקידש לו השליח [כגון: אחותה או בתה וכדומה], והרי היא אסורה עליו. אלא אם כן חזר השליח ואמר לו את מי קידש לו, או שלא קידש לו שום אשה.

והטעם שכשלא חזר השליח הוא צריך לחשוש לכך שהשליח קידש לו אשה, ונאסר בכל הנשים שבעולם. כי

חזקה

שה

שליח עושה שליחותו,

והוא אכן קידש עבורו אשה מסוימת .

ואם כן, גם אצלנו יהיה הבעל נאמן שהאשה מגורשת על ידי שאומר שמסר לשליח, בצירוף החזקה ששליח עושה שליחותו.