Guitín 14b — el Talmud en español

ומעשה נוסף:

רבי אחי ברבי יאשיה הוה ליה איספקא דכספא

היה לו כלי מכסף [צלוחית] שהפקידו

בנהרדעא.

אמר להו לרבי דוסתאי בר רבי ינאי ולרבי יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו

כשאתם באים משם -

אתיוה ניהלי

הביאוהו אלי.

אזול

הלכו לנפקד [שהפקדון אצלו] -

יהביה ניהליה

נתנו להם.

אמרי להו

אמרו להם:

ניקני מינייכו

עשו קניין, שאם יאנס הפקדון נהיה אנו פטורים.

אמרי להו

אמרו להם רבי דוסתאי ורבי יוסי:

לא!

אמרי להו

: אם כן, שאינכם מוכנים לעשות קנין,

אהדריה ניהלן

השיבו לנו את הפקדון.

רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר להו: אין

הן [נחזיר לכם]. אך

רבי יוסי בר כיפר אמר להו: לא.

וכפי שאמרנו למעלה "אם בא לחזור - אינו חוזר".

הוו קא מצערי ליה

היו מצערים את ר' יוסי בר כיפר כדי שיחזיר, לא הסכים.

אמרו ליה

אמרו לר' דוסתאי: חבירו

חזי מר

יראה כבודו -

היכי קא עביד

איך חבירו עושה - שאינו משיב לנו את הפקדון.

אמר להו

ר' דוסתאי: טב רמו ליה - הכוהו הרבה [עד שיחזור].

כי אתו לגביה

כשבאו אצלו [אל רבי אחי]

אמר ליה

ר' יוסי בר כיפר לר' אחי:

חזי מר

יראה כבודו -

לא מסתייה דלא סייען

לא די שלא סייע לי [שלא יכוני] -

אלא אמר להו נמי

עוד הוסיף ואמר להם -

טב רמו ליה.

אמר ליה

רבי אחי לר' דוסתאי:

אמאי תיעבד הכי

מדוע נתרצית להחזיר מיד?

אמר ליה

ר' דוסתאי:

אותם בני אדם הן אמה

אנשי מדות גבוהים בקומה -

וכובען אמה

אף מלבושיהן מאויימים יותר משאר בני אדם -

ומדברים מחצייהן

כאשר הם מדברים קולם נשמע מחצי גופם [ממקום הטבור], לפי שהוא עבה מאוד -

ושמותיהן מבוהלים

ואף שמותיהם מבהילין:

ארדא וארטא ופילי בריש

. אם

אומרין

הם:

כפותו

מיד

כופתין

לאותו אדם.

אומרין: הרוגו

מיד

הורגין. אילו הרגו את דוסתאי

[דיבר על עצמו בלשון ניסתר],

מי נתן לינאי אבא בר

בן -

כמותי?

כלומר, נתון הייתי בסכנת נפשות - אילו לא החזרתי.

אמר ליה

ר' אחי:

בני אדם הללו קרובים למלכות הן?

אמר לו

ר' דוסתאי:

הן!

המשיך ר' אחי ושאל:

יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהם?

אמר ליה: הן!

אמר ליה

ר' אחי:

אי הכי

אם כך -

שפיר עבדת

טוב עשית שהחזרת להם ולא סיכנת את עצמך:

ממשיכה הגמרא בדין "הולך":

אמר לשליח:

הולך מנה לפלוני שאני נותן לו מתנה, והלך

השליח

ובקשו ולא מצאו

מאחר ומת.

תני חדא

תנא אחד סובר:

יחזרו

המעות

למשלח. ותניא אידך

ותנא אחר סובר: יחזרו

ליורשי מי שנשתלחו לו.

לימא בהא קמיפלגי

הבא נאמר שבכך הם חולקים:

דמר סבר: הולך כזכי.

וכיון שזכה אותו פלוני במעות בעודו חי, לכן ינתנו ליורשיו.

ומר סבר: הולך לאו כזכי.

ולכן, יחזרו מעות למשלח.

דוחה הגמרא:

אמר ר' אבא בר ממל: דכולי עלמא

לדעת כולם - בבריא ששלח

הולך לאו כזכי. ולא קשיא

ואין קשה הסתירה בין שתי הברייתות - הא - הברייתא האומרת יחזרו למשלח - מדברת

בבריא

ששלח. ומכיון שהולך אינו כזכה, והוא לא שלח אלא לפלוני ולא ליורשיו, לכן יחזרו למשלח.

הא בשכיב מרע

והברייתא האחרת מדברת בגוסס הנוטה למות, שכל זמן שאינו חוזר בו, הרי דבריו נחשבים ככתובים וכמסורים. ולפיכך כשאומר "הולך לפלוני", כוונתו - "זכה עבורו". ומאחר וזוכה הפלוני במעות, לכן כשמת - ינתנו ליורשיו.

רב זביד מיישב בדרך אחרת:

רב זביד אמר: הא והא

שתי הברייתות מדברות -

בשכיב מרע

. [בגוסס הנוטה למות] שלגביו הדין הוא: הולך כזכי. ובכל זאת יש הבדל בינהן.

הא

זאת האומרת ינתנו המעות ליורשים, מדובר בה באופן

דאיתיה

שישנו -

למקבל

המעות בעולם

בשעת מתן מעות

[שעדיין לא מת באותה שעה]. ולכן, זכה השליח עבורו מיד, וכשמת, זכו יורשיו מכחו.

הא

והאחרת, מדברת באופן

דליתא

שאיננו -

למקבל בשעת מתן מעות

. לפי שכבר מת, והמשלח לא ידע מכך. נמצאת, זכיית השליח - טעות. ולא קנו היורשין. רב פפא מיישב בדרך נוספת:

רב פפא אמר הא והא בבריא

שתי הברייתות מדברות בריא, אשר לגביו הולך אינו כזכה.

הא דמית מקבל

האחת מדברת באופן שמת המקבל [פלוני] -

בחיי נותן

. ומכיון שכן, לא זכה בהם המקבל ויחזרו למשלח. ואפילו אם אחר כך מת הנותן, בשעה שהשליח החזיר את המעות. אין כאן מצוה לקיים דברי המת, לפי שעוד קודם מיתתו בטלו דבריו, משעת מיתת המקבל.

והא

וזאת האומרת ינתנו המעות ליורשין, מדברת באופן

דמית נותן

שמת הנותן לאחר שמסרם לשליח,

בחיי מקבל

בעוד היה המקבל חי. ולכן, מאותה שעה שמת הנותן, זוכה בהם המקבל. משום שמצוה לקיים דברי המת , אפילו אם היה בריא בשעת האמירה.

אומרת הגמרא:

לימא

הבה נאמר:

הולך כזכי

-

תנאי היא

שדין זה שנוי במחלוקת תנאים.

דתניא

: האומר לשליח:

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו

-

יחזרו

מעות

למשלח. מת משלח

-

ר' נתן ור' יעקב אמרו: יחזרו

המעות

ליורשי משלח. ויש אומרים

: יחזרו המעות

ליורשי מי שנשתלחו לו

.

ר' יהודה הנשיא

[בהמשך יתבאר במה הוא חולק על היש אומרים]

אמר משום ר' יעקב

שאמר

משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת.

וחכמים אומרים: יחלוקו

. בינהם יורשי המשלח ויורשי מי שנשתלחו לו המעות.

וכאן

בבבל

אמרו: כל מה שירצה שליח יעשה

, לפי מה שראה בדעתו של משלח, עד כמה היתה עינו יפה במתנה זו. וכמו כן, כמה אהב את המקבל ואת בניו.

אמר רבי שמעון הנשיא: על ידי היה מעשה

כזה,

ואמרו

חכמים:

יחזרו

המעות

ליורשי משלח

. [כדעת ר' נתן ור' יעקב].

ומנסה הגמרא לברר במה הם חולקים:

מאי לאו בהא קמיפלגי

האם לא בכך הם חולקים:

דתנא קמא סבר: הולך לאו כזכי.

ולכן יחזרו המעות למשלח. אך אם מת המשלח, לא ידוע מהי דעת תנא קמא.

ור' נתן ור' יעקב נמי

גם [סוברים] -

הולך לאו כזכי

. ובאו להוסיף על דברי תנא קמא ולומר [ש]

ואף על גב דמית

שמת [המשלח] -

לא אמרינן

אין אומרים לגבי בריא שמת

"מצוה לקיים דברי המת".

ו"יש אומרים"

חולקים על תנא קמא וסוברים, שאפילו אם לא מת המשלח [אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת], ינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו, מאחר ולדעתם

"הולך כזכי".

ר' יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר' מאיר: הולך לאו כזכי,

ואין זוכה השליח עבור המקבל.

מיהו

אבל -

היכא דמית

היכן שמת המשלח -

אמרינן

אומרים:

מצוה לקיים דברי המת

. ולפיכך, ינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו.

וחכמים אומרים יחלוקו,

היינו משום ש

מספקא להו

שהסתפקו - האם תן כזכי או לא, וכן האם מצוה לקיים דברי המת או לא . ומשום כך פסקו יחלוקו .

[אך:]

וכאן אמרו: שודאי עדיף

. היינו: שכאשר יש ספק, עדיף שהחלוקה תיעשה על פי ראות עיניו של השליח, מאשר יחלקו את הממון.

שואלת הגמרא:

ורבי שמעון הנשיא,

[שאמר בסיום הברייתא על ידי היה מעשה וכו'],

מעשה אתא לאשמועינן

בא להשמיענו מעשה? [כלומר, איזו הלכה בא להשמיענו?]

ועונה:

לא! בבריא

ששלח,

דכולי עלמא לא פליגי

אינם חולקים. ולדעת כולם "תן" אינו כ"זכה".

והכא במאי עסקינן

וכאן במה מדובר:

בשכיב מרע

ששלח.

ובפלוגתא

ובמחלוקתם -

דר' אלעזר ורבנן פליגי

הם חולקים. וכפי ששנינו במשנה, שר' אלעזר מחשיב את השכיב מרע, לעניין זה, כבריא.

דתנן: המחלק נכסיו

לבניו

על פיו

על פי צוואתו [לזה הרבה ולזה מעט. ולא כשאר מורישים, שהיורשים חולקים את שירשו מהם בשוה]:

ר' אלעזר אומר

: אין זה תלוי במצבו של המוריש, אלא

אחד בריא ואחד מסוכן

[חולה בסכנת מות] דינם שוה. אם ברצונו להקנות

נכסים שיש להם אחריות

[קרקעות], הרי הם

נקנין

כאן

בכסף ובשטר ובחזקה

ליורשים, כשם שנקנין מסתם אדם בריא. וסובר רבי אלעזר, שאף שכיב מרע, אם לא יקנם בקניינים אלו, לא יקנו היורשים.

ו

נכסים

שאין להם אחריות,

[מטלטלין],

אין נקנין

להם

אלא ב

קניין

משיכה.

וחכמים אומרים: אלו ואלו נקנין באמירה,

לפי שדברי שכיב מרע נחשבים ככתובין וכמסורין.