Guitín 14a — el Talmud en español

אלא אמר רב אשי

:

בההיא הנאה

באותה הנאה [שיש ללווה] -

דקא משתניא ליה

שהשתנתה לו ההלואה -

בין מלוה ישנה

שהיה צריך עכשיו לפורעה,

למלוה

חדשה

שנדחה כעת זמן פרעונה לתקופה ארוכה ,

גמר

בדעתו

ומשעבד נפשיה

את עצמו בשעת אמירה למקבל. ומנתק עצמו מהמלוה הראשון.

ולפיכך, מאחר והשיעבוד לא נתהווה בשעת ההלוואה, אלא בשעת הקניין. לכן מועיל מעמד שלושתן אף לנולדים!

אך הגמרא מקשה גם על טעמו של רב אשי: אמר ליה הונא מר, בריה ד

בנו של -

רב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה

לפי דבריך שקניין מעמד שלושתן נובע משיעבוד שהלווה מעוניין לשעבד עצמו למקבל - מה הדין אם המקבל הינו אדם קשה שאינו מוכן להאריך לו את זמן ההלואה,

כגון הני

\- אותם אנשים -

דבי בר אלישיב

מאנשי ביתו של בר אלישיב,

דכפתי

שכופתים את החייב להם ממון -

ושקלי לאלתר

ונוטלים את חובם מיד. הרי עם אנשים כאלו מצבו של הלווה, לא רק שלא הוטב, אלא אף הורע משהיה.

וכי תימא

ואם תאמר -

הכי נמי

כך באמת הדין - שאינו קונה - לפי שאין מועיל מעמד שלושתן לאדם שהלווה אינו רוצה להשתעבד אליו?

אם כן, נתת דבריך לשיעורין

שלאנשים מסויימים משתעבד הלווה ולאחרים לא. וזה הרי לא יתכן, שיהיה הדין תלוי ומשתנה מאדם לאדם.

מר זוטרא חולק על אמימר ורב אשי,

ולדעתו מעמד שלושתן הינו קניין שתקנוהו חכמים ללא טעם וסברא

:

אלא אמר מר זוטרא: הני תלת מילי

שלושה דינים אלו -

שווינהו רבנן

תיקונים חכמים -

כהלכתא

כמו הלכה למשה מסיני -

בלא טעמא

שאין צריך לתת בה טעם. ואף באלו הדינים אין כל טעם וסברא!

חדא

הדין הראשון -

הא

דין זה של מעמד שלושתן.

ואידך

והאחר [השני] -

דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו

בשטר בלשון מתנה - לא קנאתם.

ולא עשאה

הבעל

אלא אפיטרופיא

כאדם הממונה על הנכסים להכניס או להוציא. ואין כל טעם בדין זה, אלא שכך תיקנו חכמים. ובכוחם לתקן זאת, שהרי הפקר בית דין הפקר.

ואידך

והאחר [דין שלישי]:

דאמר רב חנניא: המשיא אשה

-

לבנו הגדול בבית

מיוחד לחתונתו, שאין האב דר בו -

קנאו

הבן לאותו בית, ואינו צריך לקניין אחר . ואף זה, דין בלא טעם הוא, אלא שכך תיקנו חכמים.

ממשיכה הגמרא בדין מעמד שלושתן ומביאה מעשה:

אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: קבא דמוריקא אית לי גבך

קב של כרכום יש לי ברשותך -

יהביה לפלוני

תנהו לפלוני.

באפיה קאמינא לך

בפניו אני אומר לך זאת [המקבל עמד שם]

דלא הדרנא בי

שלא אחזור בי מהבטחתי.

והגמרא תמהה:

מכלל

ממעשה זה ניתן להבין -

דאי בעי הדר ביה

שאם רצה [רב] לחזור בו -

מצי הדר ביה

יכל לחזור בו. והרי רב עצמו אמר שהמקנה לאחר במעמד שלושתן - קנה, ואין הנותן יכול לחזור בו?! ומיישבת:

הכי קאמר

כך אמר רב [זו היתה כוונתו]:

דברים הללו

כיון שאמרתים לך בפניך [של המקבל]

לא ניתנו לחזרה

מצדי. לפי שכבר קנה את הכרכום במעמד שלושתן.

שואלת הגמרא:

הא אמר רב חדא זימנא

כבר אמר דין זה פעם אחת -

דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלושתן

-

קנה.

ואם כן מדוע צריך הוא לחזור שוב ולומר שאינו יכול לחזור בו?

מתרצת הגמרא:

אי מההיא

אם היינו שומעים רק את הדין הראשון -

הוה אמינא

היינו אומרים [חושבים] -

הני מילי

שדין זה [שצריך לומר בפניו של המקבל] - הוא רק

במתנה מרובה

כגון מנה, לפי שקשה לעשות בה גמירות דעת.

אבל מתנה מועטת

שקל לגמור בדעתו לתיתה -

לא ליבעי

לא יצטרך [לומר]

בפניו.

קא משמע לן

לכן חזר במעשה על דבריו ואמר, שאף מתנה מועטת ככרכום - אינו קונה, אלא אם כן אמר בפניו:

ומעשה נוסף:

הנהו גינאי

אותם בעלי גינה מוכרי ירק -

דעביד חושבנא בהדי הדדי

שערכו חשבון בינם. -

פש

ונשארו -

חמש איסתרי זוזי

סלעי מדינה -

גבי חד מנייהו

אצל אחד מהם.

אמרי ליה

אמרו לו [חביריו הגננים]:

יהבינהו ניהליה למרי ארעא

תן מעות אלו [שנשארו אצלך] לבעל הקרקע. ואמרו לו זאת

באפי מריה ארעא

בפני בעל הקרקע.

וקנה מיניה

והתחייב בקניין לתת את המעות לבעל הקרקע .

לסוף

לבסוף -

אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה

הלך וערך חשבון [נוסף] בינו לבין עצמו -

לא פש גביה ולא מידי

[וגילה] שלא נשאר אצלו כלום [מעבר למה שהיה מגיע לו].

אתא לקמיה דרב נחמן

בא לפני רב נחמן לשאול כדת מה לעשות, מאחר והתחייב לתת חמש סלעים לבעל הקרקע. ועתה מתברר שלא נשאר אצלו כלום.

אמר ליה רב נחמן: מאי אעביד לך

מה אעשה לך?

חדא

ראשית הינך חייב לשלם - מכח הדין

דאמר רב הונא אמר רב,

שמעמד שלושתן קונה.

ועוד, הא קנו מינך

הרי קנו ממך בקניין סודר [שהינך מתחייב לשלם לו].

רבא אינו מסכים עם דברי רב נחמן:

אמר ליה רבא לרב נחמן

[רבו]:

אטו האי

\- וכי אדם זה -

מי קאמר לא יהיבנא

האם הוא אומר לא אתן [את מה שהנני חייב לתת]?

דליכא גבאי קאמר

שאין ברשתוי [מעות מיותרות] הוא אומר! [ואיני חייב כלום].

רב נחמן מקבל את דבריו:

אמר ליה

רב נחמן:

אם כן

הוא כדבריך, שאינו חוזר בו מהתחייבותו, אלא שטעו בחשבון, הרי

קנין

זה

בטעות הוא

נעשה.

וכל קנין בטעות חוזר.

עתה דנה הגמרא בדין הולך כזכי:

איתמר

: אמר לשליח:

הולך מנה זה

עבורי

לפלוני שאני חייב לו

.

אמר רב: חייב

המשלח

באחריותו.

ואם יאנסו המעות מיד השליח - ההפסד שלו. [ומכל מקום:]

ואם בא

המשלח

לחזור

בו מהשליחות ולומר לשליח "החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך"

אינו חוזר.

ושמואל אמר: מתוך שחייב

המשלח

באחריותו

[של המנה]

אם בא לחזור

-

חוזר.

הגמרא מנסה לברר במה נחלקו:

לימא בהא קמיפלגי

הבה נאמר שבכך הם חולקים:

דמר סבר

שרב סובר:

הולך כזכי דמי

שהאומר לשליח: "הולך" נחשב כאילו אמר: זכה עבור פלוני ולכן אין המשלח יכול לחזור כיון שכבר זכה המלוה.

ומכל מקום חייב הוא באחריות המעות, לפי שהמלוה לא ציוהו למוסרם לאדם זה.

ומר סבר

ושמואל סובר:

הולך לאו כזכי דמי

האומר "הולך" אין כוונתו שיזכה עבורו. ולפיכך - אם בא לחזור - חוזר.

דוחה הגמרא:

לא! דכולי עלמא

לדעת כולם -

הולך כזכי דמי

בכל שאר המקרים. כגון: המצוה לשליח "הולך מתנה זו לפלוני", שאין נידון לעניין האחריות, [שהרי אינו חייב לו כלום], גם שמואל מודה שאינו יכול לחזור.

והכא

וכאן -

בהא דמיפלגי

בכך הם חולקים.

מר סבר

רב סובר:

לא אמרינן מיגו

אין אומרים מתוך.

ומר סבר

ושמואל סובר:

אמרינן מיגו

מתוך שחייב המשלח באחריות, [לכן], אם בא לחזור - חוזר.

ומביאים ברייתא כדברי רב:

תניא כוותיה דרב

: האומר לשליח אחד מן הלשונות הללו:

הולך מנה לפלוני שאני חייב לו

. או,

תן מנה לפלוני שאני חייב לו.

או,

הולך מנה לפלוני

בשביל

פקדון שיש לו בידי

. או,

תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי

. בכולם הדין:

חייב

המשלח

באחריותו. ואם בא לחזור

-

אינו חוזר.

שואלת הגמרא לעניין פקדון:

מדוע בפקדון אם בא לחזור אינו חוזר?

לימא ליה

יאמר לו - המשלח לשליח:

אין רצונו

של המפקיד

שיהא פקדונו ביד

אדם

אחר

שלא מינהו לשומרו. נמצא, שתפיסתך חוב היא עבורו. ואין חבין לאדם אלא בפניו. ואם כן, מדוע אינו חוזר, הרי אין כאן זכות למפקיד?!

ומתרצת:

אמר רבי זירא

: כאן מדובר

בשהוחזק

המשלח

כפרן

שכופר הוא בפקדונות שברשותו ואינו משיבם לבעליהם. ובאופן כזה, פשוט הוא שנוח למפקיד שאדם אחר יזכה עבורו, מאשר ישאר ביד המשלח, העלול לכפור בפקדון. ולכן נחשב זכות!

ומביאה הגמרא מעשה:

רב ששת הוה ליה

היה לו -

אשרתא דסרבלי במחוזא

אשראי, שמכר לאנשים ממחוזא סרבלים ולא שילמו לו עדיין. והתחייבו לשלם לו לזמן קצוב.

אמר ליה לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית

כשתבוא משם -

אייתינהו

ניהלי

הביאם לי, שכבר הגיע זמן הפרעון .

אזל

הלך רב יוסף בר חמא וביקש מהם את החוב.

יהבינהו ליה

נתנו לו.

אמרי ליה: ניקני מינך

ביקשו ממנו לעשות קנין, שאם יאנסו אצלו המעות בדרך, לא יחזור רב ששת לתבוע מהם שנית.

אמר להו אין

כן אעשה כדבריכם. אולם

לסוף

בסופו של דבר -

אישתמיט להו

נשמט מהם והלך לדרכו [מבלי לעשות קנין].

כי אתא לגביה

כשבא אצלו -

אמר ליה

רב ששת:

שפיר עבדת

טוב עשית -

דלא שוית נפשך

שלא עשית את עצמך לחינם"

עבד לוה לאיש מלוה"

שהמשועבד לאחר נחשב עבדו.

לישנא אחרינא

יש גירסא אחרת כיצד אמר לו:

שפיר עבדת

טוב עשית [שנשמטת מעשיית קנין],

שהרי "עבד לוה לאיש מלוה"

הם לווים ועבדים לי להחזיר את החוב באחריותם.