Guitín 11b — el Talmud en español

עדים החתומין על הגט

שבא ממקום אחר בארץ ישראל.

ושמותן כשמות עובדי כוכבים

, ואין אנו יודעים אם הם עובדי כוכבים או יהודים.

מהו

הדין - האם הניתן להכשיר גט זה על פי עדי מסירה. או לא?

אמר ליה

: עד היום

לא בא לידינו

גט כזה - ששמות עובדי כוכבים כתובים בו,

אלא

רק אחד. והיו חתומין בו שני אנשים שנקראו

לוקוס ולוס

.

והכשרנו

אותו על פי עדי מסירה.

ודוקא

שמות אלה -

לוקוס ולוס

שהינם שמות גוים מובהקים] - הכשרנו, משום

דלא שכיחי

שלא מצויים -

ישראל דמסקי בשמהתייהו

שנקראים בשמות אלו. ולפיכך לא יביאו לסמוך עליהם בתור עדי מסירה.

אבל שמהתא אחריני

שמות אחרים של גוים, שאינם מובהקין -

דשכיחי

שמצויים -

ישראל דמסקי בשמהתייהו

ויש לחשוש שיבואו לסמוך עליהם - לא!

ומקשה הגמרא על רבי יוחנן מברייתא:

איתיביה

יש להקשות [מתוספתא בפרק ו משנה ו] -

גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם

-

אף על פי ששמותיהן

[של העדים]

כשמות עובדים כוכבים

הרי הם

כשרין

אפילו ללא עדי מסירה.

מפני שרוב ישראל ש

גרים

בחוץ לארץ, שמותיהן כשמות עובדי כוכבים

. ומדוע הכשיר רבי יוחנן רק בשמות לוקוס ולוס: ומתרצת הגמרא:

התם

שם [במקרה בו הברייתא מדברת] -

כדקתני טעמא

הטעם הוא כמו שהברייתא שונה:

מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עובדי כוכבים.

ולכן, יש לתלות שמן הסתם עדים אלו הם יהודים. אבל רבי יוחנן דיבר על גט שנחתם בארץ ישראל, שאין שמות רוב היהודים כשל גוים. ומשום כך, יש להסתפק, שמא עדים אלו הינם גוים - הפסולים לחתום.

ואיכא דאמרי

ויש אומרים -

כי מתניתא בעו מיניה

ששאלתו של ריש לקיש מרבי יוחנן, היתה על גיטין הבאים מחוץ לארץ. ושמותיהן של העדים הינם כשמות עובדי כוכבים. וכמו הנידון בברייתא.

ופשט ליה ממתניתא

ופשט רבי יוחנן את ספיקו מדברי הברייתא, שכשרין הם. משום שעדים אלו בחזקת יהודים הם, לפי שרוב היהודים בחוץ לארץ נקראים בשמות עובדי כוכבים.

מתניתין:

בעל

האומר

לשלוחו:

תן גט זה לאשתי,

[או]

ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה

אחר כך

לחזור

בו

בשניהם

, קודם שהגיע הגט ליד האשה או השטר ליד העבד - הרי זה

יחזור.

ואין השליח יכול לזכות בהן [בשטר או בגט] עבורם [לאשה או לעבד], ולעכב את הבעל מלחזור. לפי שחוב הוא להם, ואין אדם חב לאחרים אלא בפניהם.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בגיטי נשים

יכול הוא לחזור,

אבל לא בשחרורי עבדים. לפי שזכין לאדם שלא בפניו.

ומאחר ולדעתם זכות היא לעבד להשתחרר מרבו, לכן מיד כשנתן האדון השטר לשליח, זכה בו השליח עבור העבד. ולפיכך אינו יכול לחזור. [אבל מאחר]

ואין חבין לאדם אלא בפניו,

ולדעת כולם חובה היא לאשה להתגרש מבעלה, לכן אין השליח זוכה בגט עבורה ויכול הבעל לחזור בו.

והראיה להבדל ביניהם [לדעת חכמים]:

שאם ירצה

האדון

שלא לזון את עבדו

, ואומר לו: עשה עמי עבודה ואיני זנך, אלא לך והתפרנס מן הצדקה - הרי זה

רשאי,

ולכן, אין בשחרורו משום הפסד מזונות. אך לעומת זה, אם ירצה הבעל

שלא לזון את אשתו

, ויגיד לה: צאי וקבלי מעשה ידייך לעצמך ופרנסי את עצמך -

איני רשאי

. שהרי הוא חייב לה מזונות מן התורה. ועל כן כשמגרשה, נחשב לה הפסד המזונות חוב.

אמר להם

רבי מאיר לחכמים:

והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו

אם היה האדון כהן, הרי גם עבדו מותר באכילת תרומה. ועתה שמשחררו, פוסלו מאכילת תרומה, כשם שפוסל את אשתו מן התרומה כשמגרשה.

אמרו לו

חכמים לרבי מאיר: אין זכות אכילת התרומה נובעת ממעלת היותו עבד,

אלא מפני שהוא קניינו

של הכהן. והרי כמו כן יכל לפוסלו מן התרומה, על ידי שהיה מוכרו לישראל והיה ממשיך להיות עבד, וגם אז היה נפסל מן התרומה. ומאחר ובלאו הכי יכל למונעו מתרומה, [ולאו דוקא על ידי שחרור], לכן סוברים חכמים שאין השחרור נחשב חוב.

גמרא:

יתיב

ישבו -

רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה

לפני -

דרבי ירמיה

והיו עוסקים במשנתנו.

ויתיב רבי ירמיה וקא מנמנם

והיה מנמנם.

ויתיב רב הונא וקאמר: שמע מינה מדרבנן

ניתן לשמוע [להבין] מדברי חכמים [שבמשנתנו], הסוברים שיכול השליח לתפוס השטר עבור העבד, גם לאחר שהאדון חזר בו [וביטלו מהיות שליח], שאדם מן השוק

התופס

מטלטלין מנכסי ראובן

ל

צורך שמעון שהוא

בעל חוב

של ראובן [ללא שמינהו שמעון להיות שליח] -

קנה

התופס עבור הבעל חוב.

אמר ליה

שאלו -

רב יצחק בר יוסף: ואפילו במקום שחב

[מפסיד] בתפיסתו

לאחרים,

כגון: שגם לוי היה בעל חובו של ראובן, ומשתפס הראשון לצורך שמעון, הפסיד לוי, גם כן נשמע ממשנתנו שקנה? שהרי השליח במשנתנו תופס את השטר עבור העבד ומפסיד לבעלים!

אמר ליה

ענה לו רב הונא -

אין

אכן!

אדהכי

בינתיים -

איתער בהו רבי ירמיה

התעורר רבי ירמיה מתנומתו ושמע את דבריהם.

אמר להו: דרדקי

[תלמידים] צעירים שכמותכם, אל לכם לדייק כן, לפי

דהכי

שכך -

אמר רבי יוחנן

:

התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

-

לא קנה! ואם תאמרו

ותשאלו מהו טעם

משנתנו,

שמשמע ממנה שקנה? תשובה: מאחר ויש כלל האומר:

כל האומר "תנו"

לפלוני הריהו

כאומר

כאילו אמר -

"זכו"

עבורו

דמי

נחשב. ומכיון שמשנתנו מדברת באופן שאמר הבעל [או האדון] "תן שטר שחרור זה לעבד", הרי זה כאילו עשאו שליח שיזכה בו עבור העבד. ואף על פי שהעבד לא ידע מכך כלום, זכין לאדם שלא בפניו. וממשיכה הגמרא לדון בדין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים:

אמר רב חסדא: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

-

באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן.

והיינו

דתנן

ששנינו [במסכת פאה פרק ד משנה ט]:

מי שליקט את הפאה

בעל הבית שליקט שלא לצורך עצמו, לפי שהוא עשיר, אלא לצורך אדם אחר שהוא עני,

ואמר

כך:

הרי

פאה

זו

שליקטתי קנויה

לפלוני עני

. ומפסיד הוא בכך לעניים אחרים הבאים ללקט.

רבי אליעזר אומר: זכה לו.

וחכמים אומרים

: לא זכה, אלא

יתננו לעני הנמצא ראשון

. ובכך נחלקו: רבי אליעזר סובר, אף במקום שחב לאחרים קנה. וחכמים סוברים לא קנה.